כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ג ה"ח), וז"ל: "אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו ושכחו בעת הביעור ולא ביערו, ה"ז עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הביטול מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא".

משמע שלשיטת הרמב"ם עובר בב"י וב"י משעה ו' ביום י"ד. והראב"ד משיג בזה, וז"ל: "אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בב"י וב"י, ואינו כן, דשבעת ימים כתיב", ותו לא. דאיסור ב"י הוא רק - בשבעת ימי הפסח, ולא בי"ד ג"כ. ובמ"מ (שם) מתרץ, שלרמב"ם עובר בב"י רק מליל ט"ו, אלא ר"ל הכא שביטול לא מהני לאחר שש, דזה אינו שלו.

ו'בנודע ביהודה' (מהדו"ק או"ח ס"כ) אומר שתירוץ המ"מ אינו במשמעות דברי הרמב"ם כלל, ולכך מפרש דלהרמב"ם חיוב ב"י הוא מו' שעות ולמעלה - אף שממשמעות דקרא, החיוב הוא רק מט"ו. ולמד זה בגז"ש, דכתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וכתיב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", מה שאור הנאמר בשבעת ימים חייב על בל יראה ובל ימצא, אף השאור הנאמר בי"ד חייב על בל יראה ובל ימצא*.

וצריך להבין דברי ה'נודע ביהודה', דהרי הרמב"ם במנין המצוות שלו (ריש הל' חו"מ) מונה "שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה . . שלא לאכול חמץ כל שבעה, שלא יראה חמץ כל שבעה". הרי להדיא שאיסור ב"י וב"י הוא רק כל שבעה, ולא לפנ"כ, ובי"ד ישנו רק איסור אכילה. וא"כ מוכרח לכאורה לומר כדברי המ"מ, שלהרמב"ם אינו עובר בב"י בי"ד, אלא רק כל שבעה (ובאמת, הראב"ד שמקשה על הרמב"ם, מתחיל "אולי סבר המחבר שמשש שעות ומעלה עובר בב"י").

אלא שלאידך עדיין צ"ב, שמפשט ההלכה בפרק ג' (חו"מ) משמע שעובר בב"י מו' שעות ולמעלה, ולא רק מליל ט"ו.

והנה אפ"ל שלכך ה'צפנת פענח' (הרגצ'ובי) מבאר בדברי הרמב"ם - באו"א, וז"ל: "עיין בירושלמי פסחים (פ"ה), דמוכח דעובר לאחר חצות בב"י לר"י, ע"ש בה"ד. ועי' רש"י (דף ד, א) וכ"מ. אך נראה לי כך, דאם השהה אותו גם בפסח, עבר למפרע מאחר חצות. אבל אם ביערו קודם שחל הפסח, אז לא עבר לאחר חצות. והוי כעין הך דירושלמי פ"ד (ה"ד) דע"ז, גבי החוצב צלם לע"ז, דלכשיגמר אז לוקה על כל סיתות וסיתות, ע"ש. ואם לא גמר, אינו לוקה כלל, דאין שם ע"ז עליו במחובר, וכבר כתבתי בזה". עכ"ל.

ולפי דבריו אתי שפיר להרמב"ם, דאינו עובר בב"י מו' שעות, אך לאידך בליל ט"ו עובר למפרע משעה ו'. ולכאורה צ"ב בזה, דממ"נ אם אין הלאו מו' שעות, מדוע כשנכנס ליל ט"ו אזי למפרע עובר מו' שעות?

ובביאור דברי הרגצ'ובי יש להקדים: בלקו"ש חל"ה פר' וירא (עמ' 65) גבי מצוות חינוך לקטן, מביא כ"ק אדמו"ר אפשרות לומר שהוי מדאורייתא "כיון שא"א שיקיים כל המוטל עליו בלי הכנה קודמת, הן לימוד וידיעת המצוות, והן הכנתו והכשרתו שיתרגל לקיימם בפועל", האומנם שא"א לחייב קטן דהוא לאו בר חיובא, אבל מי"ג שנה ומעלה הוא מחוייב להיות במצב שיודע איך לקיים המצוות בפועל. א"כ חלק מחיובי המצוות המוטלים עליו, הוא גם שיידע המצוות בהיכנסו לשנת הי"א, ז.א. שלפני י"ג הוא לא מחוייב במאומה, דהוא לאו בר חיובא, אך בהגיעו לי"ג שנה שהוא מתחייב במצוות, הוא מחוייב למפרע - שיידע לפנ"כ המצוות.

היינו שחיובי המצוות עצמם דורשים לא רק שיקיימום בפועל, אלא גם את האפשרות לקיום, וזה ע"י ידיעת פרטי המצווה, דאילולי ידיעת המצוה, אף שיהיה לו רצון לקיים המצווה, אך לא יידע איך לבצעה בפועל.

וע"כ שמתחיל הקטן להתחייב במצוות - בן י"ג ויום א' - אם לא יידע איך ובמה מקיימים המצוות, לא יוכל לקיימם, ע"כ חייב הבן י"ג לדעת כבר ברגע כניסתו לשנת הי"ג, את המצוות.

וזהו הפי' שחייב הבן י"ג למפרע לדעת כבר לפנ"ז את המצוות, וזהו חיוב לא כשהוא קטן, מכיון דאז הוא לאו בר חיובא, אלא כשהוא כבר גדול, ובזה טמון הזמן שלפני כניסתו שהוא חייב אז ללמוד את פרטי המצוות.

עד"ז לכאורה אולי אפ"ל גבי חיוב ב"י וב"י. כיון שהתורה דורשת שאדם יבער ויוציא את החמץ מביתו, א"כ בכדי שכבר בכניסת ליל ט"ו לא יהיה חמץ בביתו, אזי צריך הוא לבער זאת לפנ"ז. א"כ יוצא, שבעצם התורה אומרת שמו' שעות ולמעלה צריך לבער החמץ, וזהו חלק מהלאו דב"י, ובכדי שלא יהיה חמץ בליל ט"ו, צריך להוציא זאת כבר לפנ"כ - מחצות יום י"ד, וא"כ ניחא, שאם השאיר החמץ לאחר ו' שעות ביום י"ד, אך ממש לפני כניסת ליל ט"ו ביערו, אינו עובר בב"י, כיון שכל האיסור מו' שעות, הוא כ"הכשר מצווה", שלא יהיה חמץ בליל ט"ו, ועתה כבר אין חמץ. אך אם נשאר החמץ בתוך ט"ו, אזי עובר למפרע מו' שעות של יום י"ד, כיון שמאז הוא חייב לבער ע"מ שלא יהיה בביתו חמץ - בט"ו, ועתה שישנו, כבר עבר למפרע מו' שעות. וא"כ ניחא שזהו שיטת הרמב"ם, ולכך במנין המצוות לא מנה איסור ב"י מו' שעות, דזהו רק למפרע כשנשאר בתוך ט"ו, ולאידך בהלכותיו (בפ"ג, הנ"ל) מוזכר ל' "ב"י" גם מו' שעות, דשייך זאת כשנשאר החמץ בתוך ט"ו.

בדומה לזה מצינו בשו"ע אדמוה"ז (סי' תמו ס"ב), דכתב, וז"ל: "ואפשר שאף כשמבער משעה שישית ואילך עד הלילה אי"צ לברך עליו, אא"כ מבערו בתוך הפסח, דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצוות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בב"י וב"י עד הלילה. ולא צוותה תורה לבער החמץ בער"פ מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י בתוך הפסח, כמו שנתב' בסי' תלב, ונמצא דכשמגיע הפסח, נגמרה למפרע מצוה מה"ת במה שבדק וביער את החמץ מרשותו וספק ברכות להקל".

אלא נראה שכ"ז שצותה התורה לבער משש שעות ולמעלה, הוא כדי שלא יעבור בב"י בליל ט"ו (אף שלאדה"ז אין משמע שעובר בב"י למפרע מו' שעות, אך על יסוד זה א"ש דברי הצ"פ ברמב"ם). ולפי"ז יש עוד לבאר מ"ש בריש סימן תלא: "...עובר על מ"ע מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער את החמץ מן העולם". ומקשים בזה, מ"ש מ"ע זו משאר המצוות, כגון מילה, שאינו עובר כל רגע. וי"ל בזה בפשטות, כיון שמ"ע זו יסודה היא מאיסור ב"י, שצריך לבער שלא יעבור על ב"י בלילה, ולכך כל רגע הוא מחוייב בזה, ע"מ למנוע את האיסור.

*) ראה קו"א סי' תלב ס"ק א, דאדה"ז נקט בהדיא בשיטת הרמב"ם שאינו עובר עד הלילה, וציין להמ"מ ולהכס"מ. המערכת.