כתב הרמב"ם בהל' דעות סוף פ"ה "ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ואמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר",

ויש לדייק הרי כל דיני פרק זה קמיירי בחכם, וכמו שהקדים הרמב"ם בריש הפרק "כשם שהחכם ניכר בחכמתו. . כך צריך שיהי' ניכר במעשיו וכו'", וא"כ מ"ט מסיים הפרק בפסוק "עבדי אתה"?

וי"ל בזה ע"פ המבואר בלקו"ש חי"ח "ועפ"ז יומתק דיוק ל' הרמב"ם "כשם שהחכם ניכר בחכמתו כו' כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו וכו'": דער ענין החכם לאמיתתו איז, אז חכמה ווערט זיין גאנצער מהות, אזוי, אז דאס (וואס ער מוז א חכם) איז ניכר אין אלע זיינע ענינים (וכחות) אין דעם זעלבן אופן ("כשם כו' כך כו'") – אויך ווען ער איז פארנומען "במעשיו" (וועלכע זיינען ענינים חיצונים און האבן לכאורה קיין שייכות ניט מיט "חכמתו") איז ניכר אין עם [ניט נאר אז זיי ווערן באווירקט פון "חכמתו" (ווי איין זאך ווערט באווירקט פון א צווייטער) – וואס דאן איז זיין התעסקות "במעשיו"

בעת ער איז בירידה פון "חכמתו", ובמילא אז ער איז דעמאלט ניט אזוי" מובדל כו' משאר העם ווי ווען ער איז עסוק "בחכמתו" - נאר] די זעלבע הבדלה "משאר העם" ווי די הבדלה פון זיי בעת עסקו "בחכמתו ובדעותיו", ווייל ווען חכמה איז זיין גאנצער מהות, איז אויך ווען ער איז אין "מעשה" בלייבט ער בדרגתו – "בחכמתו".

ולפי שיחה זו מובן דעיקר ההדגשה בכל ההנהגות דחכם בפרק זה אינו מצד זה עצמו שהוא חכם, אלא מה שחכמתו נעשה כל מהותו וענינו עד למעשיו הפשוטים, וי"ל דלכן מסיים הרמב"ם בהפסוק ד"עבדי אתה", דכ"ה בעבד וכידוע דהחילוק בין בן חורין לעבד, אינו באיזה מעשה פרטי שמוטל על העבד לעשות, אלא חלוק עבד מבן חורין בעצם מהותו, ולכן זהו התואר למי שחכמתו נעשה כל מהותו.

וי"ל עוד, דבהפסוק נאמר "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" וידוע דישראל הוא השם המעלה, ולכן קאמר הרמב"ם ב' הפרטים, עבד וישראל, דהחכם המבואר בפרק זה הוא מי שחכמתו שהוא כח הנעלה בהאדם ("ישראל") נעשה כל מהותו ע"ד עבד.

ומדי דברי בפרק זה דהל' דעות, יש להעיר משינוי הלשון בההלכות, דבריש הפרק מתארו "חכם", וכן בה"ב וג', אבל מהל' ד' ואילך מתארו "תלמיד חכם", חוץ מהי"א שמתחיל "דרך בעלי דעה", וצ"ע.