ברמב"ם הל' יסודי התורה הלכה יו"ד פסק: "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר (פ' קדושים יט, יב) וחללת את שם אלקיך אני ה'1".

והנה במנחת חינוך במצות גיד הנשה (מצוה ג) קרוב לסופו יצא לחדש דמי שעובר במזיד על הל"ת דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, "אפשר לומר, כיון דאין בגידין בנותן טעם והוא אוכל במזיד, הוי לי' חילול ה'" עפמ"ש ברמב"ם "דכל העובר עבירה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם וכו', [ו]אע"פ שמבואר בדבריו תיבת להכעיס, מ"מ לאו דוקא, רק בעבירה דיש לו הנאה עושה מחמת תאות נפשו, ולא הוי חילול השם, אבל באין לו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס2 א"כ הוי חילול השם דאין לו הנאה באכילת גיד, והוי להכעיס כו'. אך פעם ראשונה יכול לומר דטעם איסור בעי למיטעם, אבל פעם שני' לא שייך זה והוי לי' להכעיס והוא חילול השם, ובחילול השם אין תשובה ויום הכיפורים מכפרין, רק תשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת".

אמנם גם לפי דברי המנ"ח, לא שמענו דהוה כמו להכעיס כי אם בעבירה שאין לו שום הנאה ממנה, אבל בעבירה שיש לו הנאה ממנה, אלא דאין לו הנאת הגוף, נראה פשוט דגם לפי המנ"ח הוה העובר ככל עבריין לתיאבון ש"עושה מחמת תאות נפשו", ואין בו משום חילול השם.

אמנם בספר 'חפץ חיים' בפתיחה להלכות לשון הרע חלק הלאווין כתב: "ועובר נמי המספר [לשה"ר] והמקבלו בלאו ד'לא תחללו את שם קדשי', אחרי שאין בזה תאוה ולא הנאה גשמית, שעי"ז יתגבר יצרו עליו, ע"כ נחשב העוון הזה כמרד ופריקת עול מלכות שמים בעלמא ומחלל שם שמים בזה". וב'באר מים חיים' שם האריך החפץ חיים בזה, וביאר שיסודו הוא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שכל העובר עבירה להכעיס, דהיינו שאין לו על ידה הנאה גשמית, ה"ה עובר על הל"ת ד'ולא תחללו את שם קדשי". ואף שהרמב"ם כתב שעובר "בשאט בנפש להכעיס", מ"מ כיון שהרמב"ם הביא כראי' ע"ז מש"נ "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה'," מבואר דכל שאין לו הנאה גשמית ממעשה העבירה ה"ה בכלל "שאט נפש" לענין זה, שהרי גם ע"י שבועת שקר ה"ה מרוויח ממון ואעפ"כ נקרא מחלל ש"ש, ומוכח דכל שאין לו הנאה גשמית ממעשה העבירה, כחלבים ועריות שהגוף נהנה מהם, ה"ה בכלל העובר בשאט נפש ומחלל ש"ש. ובלשון החפץ חיים: "שאפילו אם הוא מרוויח ממון על ידי העוון אעפ"כ נקרא מחלל ש"ש אחרי שאין לו מזה הנאה גשמית. וכן מוכח מדהביא הרמב"ם ראי' מהכתוב ולא תשבעו וזה הכתוב מיירי בכפירת ממון כמ"ש בספר המצוות (לאווין רמ"ט), וקל וחומר בעניננו שאין לו שום הנאה".

והוא חידוש עצום ונורא, שהרי יוצא מדבריו, שכמעט על כל העבירות שבתורה, חוץ מחלבים ועריות וכיו"ב, עובר האדם גם על הל"ת דחילול השם, [ועל העבירות שלוקין עליהן ילקה שתים, חדא משום עבירה פלונית ועוד משום ל"ת דלא תחללו3].

ודבריו צע"ג לדכוותי: חדא, שהרי לשון הרמב"ם בספר המצוות להרמב"ם הוא "שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה, אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים . . . כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה", ובספר היד כתב "בשאט בנפש להכעיס" ובמאמר קידוש ה' "שעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס לא יעשנה לתענג או עריבות שימצא במעשה ההוא אלא להיותה קל ונבזה בעיניו", וכל לשונות אלו מראים בעליל על העובר עבירה שאין לו שום הנאה או ריווח מעשיית העבירה [ולא רק ע"ז שאין לו הנאת הגוף]4.

ועוד: גם בפירוש הראב"ע עה"כ שמות כ, ו ("לא תשא את שם ה' אלקיך") כתב כעין דברי הרמב"ם, ושם מבואר להדיא דכל שיש לו הנאה ומילוי תאווה כל שהוא אין זה בכלל חילול השם, וז"ל: "ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה . . . ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו", ע"ש. הרי מפורש בדבריו דהיכא שיש בו איזו הנאה במעשה העבירה אפילו הנאת נקימה וכיו"ב, אין זה בכלל חילול השם. ולא מסתבר לעשות כאן מחלוקת חדשה בין הרמב"ם והראב"ע, בה בשעה שאפשר להביא את שניהם אל עמק השווה.

ומ"ש החפץ חיים שהכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר "מיירי בכפירת ממון" לא זכיתי להבין כלל, כי בספר המצוות להרמב"ם מצות ל"ת סא כתב שהכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר" מיירי בשבועת ביטוי [וכלשון הרמב"ם שם: "שהזהירנו מעבור על שבועת ביטוי והוא אמרו יתעלה לא תשבעו בשמי לשקר, ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים שאיפשר לנו שנעשה אותם או שלא נעשם בלא מניעת התורה ונשבענו על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו והנה חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר"]. ותלמוד ערוך הוא במסכת שבועות כא, ע"א ובמסכת תמורה ג, ע"ב, וכמ"ש הרמב"ם בספהמ"צ שם [וכ"ה בספר החינוך מצוה רכז]. ובספהמ"צ מל"ת רמט (שציין החפץ חיים) איתא "שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו, והוא אמרו (קדושים יט, יא) ולא תשקרו איש בעמיתו", [וכ"ה בספר החינוך מצוה רכו]. הרי מפורש שהכתוב "ולא תשקרו" הוא דאיירי בכפירת ממון ואילו הכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת" מיירי בשבועת ביטוי.

ואף שהרמב"ם בספהמ"צ שם בסוף דבריו כתב ש"הנשבע על כפירת ממון עובר בשני לאוין, משום לא תשבעו בשמי לשקר ומשום לא תשקרו איש בעמיתו", מ"מ כיון שהלאו דולא תשבעו בשמי לשקר בא ביסודו ועיקרו על שבועת ביטוי, שפיר י"ל דע"כ כתוב בלאו זה ולא תחללו, כי בשבועת ביטוי אין לו (ע"ד הרגיל) שום הנאה, אפילו הנאת ריווח ממון וכיו"ב5.

סוף דבר: דברי החפץ חיים שגבו ממני, ומצוה ליישב.