הרמב"ם בהל' אבל פי"ד ה"ד כ':

"בקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן. ומבקרין הרבה פעמים ביום, וכל המוסיף משובח - ובלבד שלא יטריח. וכל המבקר את החולה - כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו; וכל שאינו מבקר - כאילו שופך דמים".

ולהלן שם הלכה ו: "הנכנס לבקר את החולה לא ישב כו' אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא".

בין שני הלכות אלו כלל הרמב"ם (בהלכה ה') את הזמנים והשעות בהם אין לבקר החולה: א) אלא ביום שלישי והלאה. ב) אין מבקרין את החולה לא בשלוש שעות ראשונות ביום ולא בשלוש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה.

המעיין בסוגיית הגמרא בנדרים לט, ב שהיא המקור לעניני ביקור חולים, מוצא ג' טעמים לפחות למצוה זו:

א) נטילת א' מששים מחליו.

ב) עשיית צרכי החולה.

ג) בקשת רחמים עליו.

והנה הרמב"ם: א) משמיט כליל את ענין עשיית צרכי החולה, ב) משנה את ענין נטילת א' מששים בחליו (ראה לקו"ש ח"כ עמ' 64 הערה 23) וכותב: (א) "כאילו", (ב) "חלק" סתם, ג) את בקשת רחמים הוא מביא בהלכה בפני עצמה, ומשמע כפרט צדדי בפ"ע.

ואולי י"ל הביאור בזה (בדא"פ על כל פנים), ובהקדים: מבואר בלקו"ש חכ"ה פ' וירא א' (עמ' 70 ואילך) לגבי הלכה ב' באותו פרק בענין הכנסת אורחים "וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים" שבהכנסת אורחים הנה בנוסף להטובה והתועלת של המקבל הרי עצם הבעת החסד של המארח - ההתעניינות ושימת הלב שהוא מגלה כלפי האורח - חשובה לגבי המקבל. האורח צריך להרגיש שכל עשיות המארח עבורו נובעים מאהבת ישראל. ולכן גם לויה היא ביטוי של רגש החסד ואהבת ישראל.

ולכן לומד הרמב"ם הדין דגדולה הכנסת אורחים מהפסוק "וירא והנה שלשה אנשים", מכיון ששימת הלב מתחלת כבר בראיית האורח וכו', עיין שם.

ועפ"י זה י"ל עד"ז גם בעניננו, שלהרמב"ם עיקר מצות ביקור חולים היא עצם ראיית החולה, מכיון שזהו יחס ושימת לב, שמעוניינים בבריאותו ורוצים בטובתו וכו'.

ולכן הדבר נדרש הרבה פעמים ביום, ולכן כתב הרמב"ם ש"כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו", שכן מחלה גשמית ה"ה מציאות בעוה"ז הגשמי, אלא שהנח"ר ושימת הלב מקילים על החולה עד ש"כאילו נטל חלק" ("והקל מעליו" - זהו דבר בפ"ע), ולכן (מכיון שתנאי ראשוני הוא שימת הלב, כ' הרמב"ם) שכל שאינו מבקר כו' כאילו שופך דמים.

ההגבלה בזמני הביקור (בהלכה ה') - מובנים, שהרי בזמן שהחולה נצרך לצרכים מסויימים וטרוד, או שאחרים טרודים בעשייתם עבורו ה"ז מפריע לו כשרוצים לבקרו ולקבל פניו.

ובקשת רחמים - אינה הדבר העיקרי שהרי בכ"מ עושין מי שברך בביהכנ"ס שנחשב כבקשת רחמים וכו'.

וכן הטעם שלהרמב"ם עשיית צרכיו אינה נזכרת (כחובה) על המבקר משום שהרי ברובא דרובא הדבר נעשה כבר ע"י אחרים ועל מישהו נוסף כבר לא שייך ענין זה.

והנה בלקו"ש ח"כ עמ' 64 הע' 21 הביא דברי המאירי בנדרים "שהמבקר מקל בחליו של חולה... ובבני גילו רצה לומר שביקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל, פעמים שהביקור סיבת ההצלחה לחולה כו'",

וציין (בהע' 22) שמפשטות לשון הרמב"ם משמע שדין זה דנוטל חלק הוא ב"כל מבקר" גם כשאינו בן גילו (ולא כהמאירי).

ואולי י"ל שרק בפרט זה גופא פליג הרמב"ם על המאירי וס"ל להרמב"ם שכל מבקר עצם ביקורו פועל וגורם נח"ר וכו', והא דאיתא בגמ' בן גילו - היינו שזה פשוט וברור יותר, וכו' וק"ל.

כלומר, לסיכום: לדעת הרמב"ם, בכל מקרה ראיית פני חולה תוסיף לבריאותו (לרוב). וכו'*.

*) ראה הערות וביאורים פ' תולדות תשמ"ב. המערכת.