כתב הרמב"ם הלכות ברכות פ"ה הט"ו: "ואם הי' אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע (ברכת המזון) מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו, ובן מברך לאביו ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו, [וממשיך הרמב"ם] במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו (היינו כזית) שהן חייבים לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה ידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד, אין מוציאין אותן, שכל החייב בדבר מן התורה, אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו", עכ"ל.

ומשיג ע"ז הראב"ד: "אין הדברים ככתבן ואין מסכימין להלכה דקיי"ל אכילת כזית וכביצה דאורייתא היא, שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען, (ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא), וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי", עכ"ל.

היינו דלהרמב"ם הסוגיא ד"בן מברך לאביו" מתפרשת, דהבן דחייב רק מדרבנן מתורת חינוך, מוציא את אביו בברכת המזון, אם הוא רק חייב מדרבנן כגון שאכל רק כזית, היות שמדרבנן מוציא מדרבנן.

משא"כ להראב"ד, הפי' ב"בן מברך לאביו" דהבן קורא והאבא קורא אחריו מילה במילה, - אבל בן אינו יכול להוציא את אביו. ומסיים הראב"ד, "דהכי איתא בירושלמי".

ועי' בלקו"ש חי"ז קדושים ד', מביא בארוכה מחלוקת הראשונים בהסוגיא דלדעת רש"י והרמב"ן קטן אינו מחוייב במצות כלל רק שאביו מחוייב מדרבנן לחנכו, ולפיכך קטן אינו מוציא אביו אפי' אם האבא רק מחוייב מדרבנן.

ולדעת תוס' והר"ן קטן מחוייב במצוות מדרבנן ומוציא גדול ידי חובתו, אם אכל רק שיעורא דרבנן.

ומביא שם גם מהפרי מגדים פתיחה כוללת לאו"ח ח"ג סוף אות כח, שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי: דהבבלי סב"ל, דבן חייב במצוות מדרבנן ולפיכך בן מברך לאביו בפשטות. והירושלמי סב"ל, דבן אינו חייב במצוות מדרבנן כלל, ולפיכך בן אינו מוציא את אביו, רק קורא ואביו קורא אחריו. ומציין שם בהע' 25 כי מזה שהרמב"ם פסק כהבבלי, מוכח דסב"ל דבן מחוייב במצוות מדרבנן. ומזה שהראב"ד פסק כהירושלמי לכאו' מוכח דסב"ל, דבן אינו מחוייב מצוות כלל ואינו מוציא את אביו. ומסיים בהערה הנ"ל - "אבל ראה כסף משנה שם".

ויש לפרש כוונתו הק', דהנה בשיחה הנ"ל מביא שם "לשיטתייהו" של הרמב"ם והראב"ד. דכל מקום שהתורה ציוותה לעשות דבר שקיומו תלוי בפעולה לפני"ז, הרי להרמב"ם אותה פעולה מקבלת חשיבות של המצוה דהרי בלי הפעולה א"א לעשות המצוה.

משא"כ להראב"ד פעולת ההכנה אינה מקבלת החשיבות של המצוה עצמה - עיי"ש1 באריכות גדולה - 2.

ולפיכך לכאו' מבואר למה הרמב"ם סב"ל דהקטן מצ"ע מחוייב במצוות מדרבנן, כי מסייע לאביו, לקיים חיובו מדרבנן במצוות חינוך, ומקבל החשיבות של המצוה עצמה, ולפיכך "בן מברך לאביו" פוסק הרמב"ם דהכוונה בפשטות שמוציא לאביו, כי הבן חייב מדרבנן.

אבל להראב"ד דההכנה והפעולה שעוזרת להמצוה אינה מקבלת החשיבות של המצוה, מסתבר לומר דסב"ל כרש"י והרמב"ן דהמצוה היא רק על האבא לחנכו מדרבנן, אבל על הבן לא רמיא מצוה כלל, ולפיכך פוסק כהירושלמי דבן מברך לאביו, שהוא רק מקרא לאביו. אבל אינו יכול להוציא את אביו.

אבל לפי המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים, דלהרמב"ם העיקר היא בירור העולם והשכל - עבודת המטה. ולהראב"ד העיקר היא האמונה בה', ולפיכך פסק הרמב"ם בריש הל' עבודה זרה. דבן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. והראב"ד פוסק בן שלש שנים הכיר את בוראו.

אי אפשר לומר לדעת הראב"ד, דעשיית המצוה של תינוק יהודי באמונה פשוטה וטהורה לא תהא נחשבת כפעולת המצוה, וכל המצוה היא רק של האבא לחנכו, וכטפל יחשב, זה אי אפשר לומר. 3וצריך לומר דמחלוקת אחרת ישנה בין הרמב"ם והראב"ד. דהנה במס' ברכות כ, ב: "דרש ר' עוירא . . אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמן עד כזית ועד כביצה".

וכיון דהרמב"ם סב"ל דהעיקר הוא עבודת המטה, פוסק להלכה כר' עוירא, דבני ישראל מדקדקין על עצמן ובכזית ובכביצה ליכא רק חיוב מדרבנן. ולפיכך "בן מברך לאביו" בפשטות, ובלשון הגמ' ברכות שם "אתי דרבנן ומפיק דרבנן".

אבל הראב"ד דסב"ל דהעיקר היא המעלה, הקשר עם הקב"ה, המצוה, וכו' פוסק דגם בכזית איכא חיוב דאורייתא ומצוה, דלא כר' עוירא. וכפי שכתב בהשגתו להדיא, ולפיכך בן אינו מברך לאביו, דאביו חייב מדאורייתא והוא אינו חייב רק מדרבנן מתורת חינוך, ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, אבל אם האבא הי' חייב רק מדרבנן הי' הראב"ד מסכים להרמב"ם דבן מברך לאביו, - כי חשיבות גדולה יש למצוות הבן, ואינו סתם מסייע להאבא לעשות מצוות החינוך שלו.

ועפ"ז יש להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות ברכות פ"ו ה"ב, בנוגע למים אחרונים, דלהרמב"ם מים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה - היינו טעם שכלי. ואין מברכין עליהם - היינו עבודת המטה מצ"ע, כמו שאין מברכין על הספק4.

משא"כ הראב"ד משיג ע"ז באריכות, וכותב דמברכין על מים אחרונים ברכת על רחיצת ידים. כי מים אחרונים הרי"ז מצוה (וקשור עם המעלה) שלא יהיו לו ידים מזוהמות לברכה, ע"ד שפוסק שמברכין על הספק.