[1]בהל') תו"מ פ"ז הי"א לגבי קרבן עומר ש"עומר זה מן השעורים היה בא וד"ז הלכה ממשה רבינו", אבל בכת"י גם שם הל' "קבלה ממשה רבינו".

[2]גם) צ"ב בהא דמפרישין אותו מאשתו שמא תמצא נדה, דמ' דאי"ז בכלל הקבלה ממשה, והוא מדרבנן (וכ"ה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קלו ד"ה כבר, ושם שכ"מ בפיה"מ. וצ"ב הכוונה. וראה לקמן הערה 21). וצ"ע, דהא בלא"ה ילפינן ממלואים דצ' הפרשה לפתח אוה"מ, והרי בע"ק אסור במחנה לוי'.

בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ב ריש ס"ו שבועל נדה אינו בע"ק, וציין למשל"מ ביאת מקדש פ"ג ה"ג שהאריך בזה, והביא כמה אופנים בדבר. [ועוד להעיר שהרמב"ם השמיט ד"ז דבע"ק אסור – עיי"ש במשל"מ ומש"כ ג"כ בהל' ביהב"ח פ"ז הט"ו]. ומ"מ, אי"ז נוגע לנדו"ד שהרי בועל נדה אסור מן החיל ולפנים, כפסק הרמב"ם ביאת מקדש שם ה"ה, וביהב"ח שם הט"ז.

והנה בתו"י (יומא ו, א) כ' די"ל דמה"ת א"צ להיות במחנה לוי' ושאני מלואים, ועיי"ש בתוס'. אבל רבינו כ' להדיא שקבלה ממשה רבינו שצ"ל ב"לשכתו שבמקדש"]. ובמשנ"א פרה פ"ג מ"א ד"ה מפרישין כ' שרבינו כ' כן לרווחא דמילתא. וצ"ע.

כן צ"ב קצת בשינויי הלשונות שבהל' עבודת יוהכ"פ כ' "ומפרישין אותו מאשתו", ובפרה אדומה כ' "וכן מפרישין אותו מאשתו". [וביו"כ כ' "כל שבעת ימים אלו"] ועוד, שכאן כ' "ונמצא טמא שבעת ימים ולא יוכל לעבוד", ושם כ' "ויהי' טמא שבעת ימים", ותו לא מידי. וראה לקמן הערה 19.

[3]גם) צ"ב, שהשמיט הא דאחיו הכהנים נוגעין בו (יומא ח, ב), ובפרט שבהל' פרה אדומה פ"ב ה"א הביא דלגבי פרה אדומה לא היו נוגעין בו. [בשיח יצחק יומא (ד"ה ואחיו – ח, ב) דליכא מקום לטעות, כיון שבפרה אדומה כ' להדיא דמפני שכשרה בטבו"י החמירו שאין אחיו נוגעין בו כדי להרבות בטהרתו, וא"כ לגבי יו"כ מ' שלא היו נזהרין בו. ועדיין צ"ב, דסו"ס גם לגבי יו"כ חשו לטהרתו וחייבוהו לפרוש מאשתו מה"ט, וא"כ מקום לטעות דמדרבנן יש להפרישו גם מאחיו הכהנים. ואדרבה, דלגבי פרה אדומה הק' במעשה רוקח דהו"ל להשמיט הא דמפרישין מאשתו דכש"כ הוא מאחיו הכהנים]. וראה לקמן הערה 22.

[4]במנ"ח (מצוה קפה אות ב) יצא לחדש בדעת התוס' שריבויבגדים אינו מעכב, וכ"ה בהעמק שאלה (שאילתא קכו אות ב). ועוד. אבל ברמב"ם משמע להדיא דריבוי או משיחה פ"א עכ"פ מעכב.

[5]ודוחק) לומר דלדעת ר"פ, דכוותי' פסק הרמב"ם אא"פ להתחנך ע"י אבנט, וצ' כל הבגדים (כמ"ש באבן האזל לרמב"ם עבודת יו"כ. ועוד) – דבגמ' מוכח להדיא, דכל עיקר טעמו של ר"פ שעבודתו מחנכתו הוא רק משום שהאבנט הוא כמו של כהן הדיוט, הא לא"ה אפשר להתחנך באבנט לכו"ע. ודוחק לחדש פלוגתא נוספת ביניהם.

[6]בלקו"ש) חי"ב עמ' 189 כ' ע"פ כללי הרמב"ם שמביא דרשה היותר פשוטה, ובנדו"ד טעם היותר פשוט. אבל ד"ז צ' לבי' נוסף, דסו"ס בפועל לא נתחנך ע"י עבודה. וראה לקמן הערה 11.

[7]ומוכרח) הוא גם מזה גופא, שלכתחילה אינו עובד עד שיתרבה בבגדים כל שבעה, ובדיעבד נעמ' כה"ג אחרי פ"א, ובע"כ שנעמ' כה"ג בבגדים לחוד, שהרי אינו עובד לכתחלה עד אחר ז"י. כן ילה"ע מד' הרמב"ם כהמ"ק פ"ח הי"ג שאבנט אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, וכבר העירו דמ' מדבריו דכה"ג מותר בכלאים גם שלא בשעת עבודה (כמ"ש הרדב"ז כלאים פ"י הל' לב), ובע"כ דלבישת בגדים אצל כה"ג אינה רק משום צורך עבודה כבכהן הדיוט, אלא יש גדר לבישת בגדי כה"ג שלא בשעת עבודה, דעצם לבישתן היא לכבוד ולתפארת וה"ה מצוה וכעבודה היא (ראה בשו"ת בית הלוי ח״אס"ג ס"ב. צפע"נ כלאים פ"י ה"ב עמ' 27 (ועיי"ש מל' הרמב"ם בסהמ"צ עשה לג). ובכ"מ). ודון מינה לנדוננו בגדר דין ריבוי בגדים שלא בשעת עבודה.

[8]ראה) עד"ז בלקו"ש חכ"ו עמ' 292 לגבי חינוך אהרן ובניו בימי המלואים, והחילוק בין גדר שבעת ימי מילואים ליום השמיני [ושם, שעד"ז הוא בחינוך המשכן בז"י וביום הח']. ובמיוחד – לגבי יו"כ שהוא "תחלה במקום", "שקודם לכן לא נכנס שם אדם לעבודה" והוא ממש ע"ד "יום ח' למלואים (ש)היתה עבודה תחלה במזבח החיצון" (יומא ג, ב וברש"י שם ד"ה תחלה). ויומתק יותר להנת' לקמן בפנים בגדר ההתקנה דכה"ג שביסודה הוא כדין ההפרשה דילפינן ממלואים, הכשר לעבודת כהונה גדולה.

[9]ויומתק) הל' "מתקינין לו כהן אחר" (ושאני מתקינין לו אשה אחרת שבמשנה שהוא בשבילו), שכהן השני הוא כשלוחו של כהן הראשון. ויתירה מזו להנת' לקמן שההתקנה גופא הוא מדין חינוך כהן הראשון. [וראיתי למי שכתב בל' מתקינין לו, ע"פ מש"א בגמ' (יומא יג, א) "כיוןדעבדינן ליה צרה כל שכן דמזדרז טפי", ולפ"ז מתקינין לו לתועלת עצמו, כדי שיהא זריז טפי].

[10]והוא) בתור היכר (כל' רש"י ד"ה במה – יומא יב, א). ואולי י"ל יתירה מזו דהוא דין מה"ת לחנכו לעבודה. דוגמא לדבר: מנחת חינוך של כה"ג שמביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו, והוא לאחר שנתרבה (וסתימת ל' הרמב"ם (כהמ"ק פ"ה הט"ז) שהוא מה"ת, ודלא כדעת האחרונים (עז"כ לתו"כ צו ו, יג בתוס' העזרה אות א) שהוא דין דרבנן). וראה אוצר הספרא (לר"מ זעמבא אות יב), בגדר מנחת חינוך, דחלה עליו קדושת כה"ג לפנ"ז, אלא שעדיין יש עליו מצות חינוך לעבודה. וכן י"ל בנדו"ד. שו"מ בהנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך כה"ג עמ' רפה, שי"א דחינוך דעבודת יו"כ הוא במקום מנחת חינוך של כה"ג (שאינה קרבה ביו"כ). ואולי יש להוסיף, דעפ"ז יומתק ל' הרמב"ם "זה שנכנס תחתיו א"צ חינוך אלא עבודתו מחנכתו" , דמאי קמ"ל. [בלקוטי הלכות שבפנים פי' הכוונה שא"צ משיחה וריבוי, אבל להנת' בפנים שמשיחה וריבוי הוא דין ריבוי ולא חינוך, י"ל דבא לשלול מנחת חינוך].

[11]עד"ז) כ' בהר אפרים הוריות סי"ג. ובפנים נת' כן גם בד' הלח"מ. ומובן לפ"ז מש"כ בלקו"ש דלעיל העמ' 5 שתפס הרמב"ם טעם היותר פשוט, דאי"ז שלא אליבא דאמת, דכו"ע ס"ל שצ"ל "עבודתו מחנכתו".

[12]וע"ד) שי' הראב"ד (כהמ"ק פ"ד הי"ג) שכל דין ריבוי שבעה הוא רק לגבי יו"כ, משום חומרתו (רדב"ז שם). ולהמבואר לקמן בפנים י"ל יתירה מזו בדעת הראב"ד שהוא ע"מ שיחול עליו שם כה"ג דיו"כ.

[13]ולא) ס"ל כשי' התוס' (ד"ה נכנסו – יומא ד, א) דאסמכתא בעלמא הוא ופשטא דקרא דביום הראשון במלואים א"ל שכן יעשו בשאר הימים. וכפי שנת' במפרש"י רש"י מדוע מיאן רש"י בזה. ואכ"מ.

[14]שו"מ) עד"ז בקצור בריש קונט' עבודת יו"כ (סולוביציק), אבל בסגנון אחר קצת. ובכמה פרטים באו"א. ואכ"מ.

[15]ובפרט) להשי' שהוא מה"ת גם בשאר עבודות שאינן מחמת עיצומו של יום (וכ"כ בד' הרמב"ם במים חיים לפר"ח עבודת יו"כ פ"א ה"ב. ועי' בר"י קורקוס שם).

[16]ומ"מ) יתכן בדעת הרמב"ם דלא מעכבא (ולכן כהן אחר שמתקינין לו א"צ פרישה). דוגמא לדבר: משיחה וריבוי ז"י שהוא מה"ת, ומ"מ אינו מעכב כ"א רבוי פ"א. ועוי"ל, דדעת הרמב"ם כהראשונים שמעכבת, לפי משנת"ל בפנים בדיוק ל' הרמב"ם ש"מתקינין לו כהן גדול אחר", שמתמנה מיד בהפרשה [על תנאי כמובן], די"ל דדינו לפרוש ככהן גדול עצמו. ולהעיר מהשקו"ט מתי מתקינין לו כהן אחר, אי צקיך להתקין ז"י קודם (ראה גבורת ארי יומא ב, א שנסתפק בזה). ול' הרמב"ם [שכללו בחדא מחתא עם דין הפרשה ופרישה מאשתו ז"י] מ' שג"ז צ"ל ז"י קודם.

[17]ראה בגבורת ארי (יומא ג, ב) דלמאן דיליף ממלואים צ' פרישה דוקא בעזרה במקום קדוש.

[18]וצ"ע) דמ' דהוא דין בההפרשה שיהי' בלשכה המיוחדת לו, "בלשכתו שבמקדש". וי"ל דג"ז מדיני ההפרשה, רהרי בלא"ה כתב הרמב"ם כהמ"ק פ"ה ה"ז: ובית יהיה לו מוכןבמקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כלהיום, ומוכרח לומר דכאן נתחדש שצ' להשאר שם בבית דירה זו (כנ"ל בשוה"ג להערה 2). וכבר העירו, דצ"ב לפ"ז מש"כ בהל' מזוזה פ"ו ה"ו שלשכת פרהדרין חייבת במזוזה מפני "שהיתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה", דלכאו' כל השנה הוא שם. ולפ"ז י"ל דכל השנה אי"ז בתור בית דירה כ"א שיושב שם כחלק מ"כבודו ותפארתו" והוא כאילו נאמר שמדיני עבודה הוא, אבל בז"י נתחדש שהוא בדין בית דירה שלו. וראה לקמן הערה 21.

[19]ומה"ט) כתב הרמב"ם לכל פרטי דינים אלו בהלכות בפ"ע. ומיושבת קושיית התוס' (ד"ה נכנסו– יומא ד, א) דמזה ש"נכנסו מים תחת דם" מ' דאסמכתא בעלמא היא, דאה"נ דגוף דין הפרשה דנפקא לן מקרא דכאשר עשה, דקאי רק על דסמיך לי' ההפרשה עצמה. וכן יש ליישב קושיית הגבורת ארי (ד"ה עוד בסופו – יומא ד, א) להרמב"ם דיליף ממלואים מ"ט אינו מזה כל ז'. (וי"ל דבפרה אדומה שעיקרו דין טהרה כדלקמן הוסיפו חז"ל שצ"ל הזאות כל ז"י מטעם זה).

[20]אלא) שאי"ז ממש כדין הפרשה, דפרישה מאשתו הוא מדין טהרה ולא חינוך לעבודה, אלא שהטהרה גופא הוא בכדי שיוכל לעבוד, משא"כ בפרה שכל עיקר ההפרשה ז"י גם הוא מדין טהרה, כדלקמן. ולכן כ' הרמב"ם שם "וכן מפרישין אותו מאשתו", שההפרשה ז"י הוא בדוגמת ההפרשה מאשתו, משא"כ כאן שהוא דין נוסף להפרישו מאשתו [ומשו"ה הוכרח להדגיש ביו"כ שג"ז דפורש מאשתו הוא ב"כל שבעת ימים אלו"]. ועוד זאת, שכאן ההדגשה היא לא על עצם היותו טהור כ"א שיוכל לעבוד, ולכן כ' כאן"ונמצא טמא שבעת ימים ולא יוכל לעבוד", אבל בפרה כ' שעי"ז "יהי' טמא שבעת ימים", ותו לא מידי.

[21]ולכן) הביאם בחדא מחתא. והנה בדין התקנת כהן אחר, לדעת הרמב"ם שמתמנה בפה והוא דין מיוחד ביו"כ, וילפינן לי' מקרא דוכפר הכהן, כנ"ל בפנים, מסתבר שהוא מה"ת, וכן מ' מל' התו"כ (דלעיל בפנים)"מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר, ובפי' הראב"ד והר"ש שם: "מנין שצריכים אנו להתקין לו כהן אחר". אלא שאי"ז בכלל ה"קבלה ממשה רבינו" שהביא לפנ"ז, כיון שהוא רק ילפותא ולא בפשט הכתובים.

ועפ"ז י"ל דגם פרישה מאשתו מה"ת הוא, דמאי שנא. וא"צ לדחוק דין הפרשה מאשתו הואו רק לרווחא דמילתא (ראה לעיל הערה 2). וכ"כ המאירי (ד"ה כשם – יומא ב, א)., אלא שלדבריו ה"ז עיקר דין הפרשה ז"י, ומדרבנן צ' לפרוש מביתו ממש. אבל בדעת הרמב"ם י"ל דמה"ת יש בזה ב' דינים: שפורש מביתו ללשכתו שבמקדש, ועוד הלכה שצ"ל פורש מאשתו. וכ"מ להדיא בפיה"מ פרה רפ"ג ובאה עליונו הקבלה שכהן השורף את הפרשה וכה"ג העובד ביוה"כ יפרשו ז"י קודם זה ויעצרו מאשה" [ועד"ז, אבל בשינוי קצת, בתרגום החדש לפיה"מ שבהוצאת וגשל]. וכ"מ גם בפיה"מ ריש יומא. וד' התשב"ץ (דלעיל הערה 2) – צ"ע.

ולפ"ז כוונת הגמ' (יומא ו, א) "מביתו למה פירש" – היינו דקס"ד שישמש מטתו בלשכתו ממש, וכהבנת התוס' שם בפירש"י (אלא שלרש"י אינה קדושה בקדושת עזרה משא"כ לרמב"ם כדלעיל הערה 2), ואין להקשות שהוא היפך דין מורא מקדש (כקושיית הפנ"י) דשאני לשכת פרהדרין ש"בית דירה הוא לכה"ג", [ראה לעיל הערה 18 בהחילוק בין ז"י אלו לכל השנה] וכמו היתר ישיבה ושינה שם להרמב"ם, כנ"ל בהערה 2.

ולכאו' ז"כ הירושלמי פ"א ה"א: אמר ר"י [המקור לפרישה ממלואים] ולא אמר בן בתירא [הטעם שמא תמצא אשתו נדה] הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בשכת פלהדרין", שאין הכוונה כפי שפי' מקצת המפרשים בדוחק שישמש מטתו בבית, וישן אח"כ בלשכת פלהדרין, אלא פשוטו כמשמעו (ומיושב קושיית מראה הפנים שם דהא לר"י קאי, ולדידי' שהמשכן מפורק ררק בבוקר אסור לו לצאת חוץ לעזרה בערב, עיי"ש בדבריו). ואולי י"ל שכ"ה גם שי' הראב"ד לתו"כ (צו פרשתא א, לא) "ישמש מטתו עד סמוך לערב יו"כ ויטבול וישן בלשכת פלהדרין שהרי קיים ופתח אוה"מ תשבו יומם ולילה" [אבל מסתבר יותר שכוונתו שילך לביתו וישמש ויחזור, ותשבו יומם ולילה א"צ להיות ברציפות, וסגי בקצת מהיום וקצת מהלילה, אף שלא נרמז בדבריו כלל].

ולפ"ז אזדה לה הקושיא שבהערה 2, דמה"ת מותר לו לשמש מטתו במחנה לוי', ואף שבע"ק אסור במחנה לוי', ואף אם אין דינו כבע"ק (כנ"ל הערה 2), הא בועל נדה אסור מהחיל ולפנים – הנה הרמב"ם השמיט להך דינא דבע"ק, וכן לא נמצא במשנה, וי"ל כמ"ש בפי' הטור עה"ת (נשא ה, ב ד"ה כל) שבע"ק אינו טעון שלוח (ובמנ"ח בקומץ המנחה מצוה שסב תמה עליו), ובע"כ דכוונתו שמה"ת א"צ שלוח. וראה במעשי למלך בימ"ק פ"ג ה"ג (ועוד) שכתב נמי כן בד' הרמב"ם. ועד"ז בועל נדה דאסור מהחיל ולפנים – היינו מדרבנן דוקא (כמ"ש הראב"ד ביהב"ח פ"ז הט"ז, ובנו"כ שם שכ"ה גם גם ד' הרמב"ם).

[22]ולפ"ז) הא דאין אחיו הכהנים נוגעין בו הוא ג"כ דין מדרבנן, שלכן הובא בכללההרחקות גדולות ומעלות יתירות ברפ"ב מהל' פרה אדומה. משא"כ ההפרשה מאשתו הוא מדאורייתא כבכה"ג.

ומיושב לפ"ז מה שהשמיט בהל' יו"כ דאחיו הכהנים נוגעין בו (ראה לעיל הערה 3) דאין קס"ד להחמיר בדבר כיון שהוא רק מצד מעלות יתרות דפרה. ואף שביו"כ מפרישין אותו מאשתו, ה"ז דין אחר, משום חובת הפרשה מה"ת, ואינו שייך לדיני טהרה יתירה מדרבנן כבפרה.

[23]בתוס' (ד"ה ומאי – יומא ב, א) ד"כה"ג ביו"כ (ש)פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישין אותו ללשכת פרהדרין שבנוי' בקדש אבל פרה שנעשית מבחוץ פרישתו ללשכה שחוץ לעזרה" (ועד"ז כתבו לקמן ח, ב בד"ה דאי, ש"לטהרה" היינו להר הבית ו"לקדושה" פי' לעזרה). אבל הרמב"ם ס"ל דגם בפרה פורש למקום קדוש, דלשי' כל הלשכות קודש חוץ מלשכת הגזית (כנ"ל הערה 2). וכבר כתבו האחרונים (גבורת ארי יומא ג, ב. וכ"ה בחסדי דוד פרה רפ"ג) דאם דין פרה מדאורייתא וילפינן לה ממלואים, צ"ל בעזרה דוקא. ובפיה"מ (פרה רפ"ג) כ' להדיא בדין הפרישה שהפרישה לבירה שהוא כינוי למקדש. וגם בעצם הסברא, ק' לומר כן בדעת הרמב"ם שהרי כ' "כשם שמפרישין כה"ג לעבודת יו"כ", ומ' שדין ההפרשה שוה בשניהם. וי"ל כבפנים, דההפרשה בפועל שוה בשניהם, ששניהם במקום קדוש [ומדרבנן י"ב לשכות מיוחדות לכאו"א], אלא שגדר ההפרשה שונה.