שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא
א. כתב הרמב"ם הל' אישות פי"ב ה"ג "והארבעה שזוכה בהן כולן מדברי סופרים..ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה".
ומשיג ע"ז הראב"ד "אומר אני ירושת הבעל דבר תורה".
והנה בתוס' ב"ב (קלט, ב) ד"ה גבי כתבו (דהרי מבואר במגדל עז כאן על אתר דבריש פרק הכותב ובפרק יש נוחלין מוכח דירושת הבעל מן התורה - מדכתיב וירש אותה - אבל בכתובות בפ' נערה שנתפתתה ובפרק אע"פ מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל דירושת הבעל דרבנן דאמרינן להדיא תיקנו ירושתה תחת קבורתה. וקרא אסמכתא בעלמא היא). דמ"ד ירושת הבעל אינה חוזרת ביובל אית לי' דירושת הבעל דאורייתא, ולפיכך אינה חוזרת.
אבל הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פי"א הכ"א כתב דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל אף שפסק כאן דירושת הבעל דרבנן.[1]
ומבאר בזה הצפנת פענח כאן בהלכה ט' דהרמב"ם סב"ל דאעפ"י דירושת הבעל הוה תקנה דרבנן, מ"מ היא בתורת ירושה, לא בתורת קנין.
ומסביר, דכל שנעשה ע"י בו"ד הרי"ז קנין, וכל שנעשה ע"י הקב"ה הוה לאחר מיתה, והרי"ז בתורת ירושה.
ומביא ע"ז מהספרי פרשת עקב דהשם מוריש ואין בו"ד מוריש.
וכן מביא ע"ז ג"כ מהספרי פ' פנחס דהתורה נתנה לחכמים רשות לדרוש בזה.
ורואים בזה שיטת הרמב"ם דמחשיב עבודת המטה ותקנת חכמים חשיבא כירושה ממש. עי' בצפע"נ באריכות גדולה.
ב. ועפ"י דברינו מובנים היטב דברי הרמב"ם לקמן בה"ט "התנת עמו [האשה] אחר שנשאה שלא יירשנה תנאה בטל, ואעפ"י שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וכל תנאי שבירושה בטל אע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחקת משפט - ובשאר הדברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות ... וכל כיוצא בזה (דבר שבממון) תנאו קיים".
ומובן היטב דברי הרמב"ם בזה. כי מכיון שהרגוצ'ובי מסביר בדעת הרמב"ם שאעפ"י שירושת הבעל היא מדברי סופרים, אי"ז בתורת קנין רק בתורת ירושה, ובתורת ירושה הרי לא איכפת לן מהי דעת הקונה - כי הי' הוא המוריש, א"כ מובן למה תנאה בטל.
אבל הראב"ד משיג בזה, וז"ל: "חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט. והאיך יכול אדם להתנות על דבר שלא בא לעולם, ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו אין לי בנכסים אחר מיתתכם ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות". עכ"ל.
ודבריו צריכין ביאור בשתיים.
א) כי מכיון שהראב"ד ס"ל דירושת הבעל מן התורה, הרי לדעתו מה איכפת לי' שהרמב"ם כותב חוקת משפט?
ב) וכן בגוף סברתו דהוה דבר שלא בא לעולם, הרי בשאר וכסות דכמה ימים וכמה חדשים לאחרי"ז הרי עדיין לא בא לרשותו, ואעפ"כ מועיל תנאו מכיון דהוה דבר שבממון?
ועד"ז הקשה על הראב"ד בלחם משנה יעו"ש.
וידועים ג"כ דברי התוס' בכתובות ריש פרק אעפ"י דחתן מתנה לתת לכלתו כתובה אעפ"י שאין לו מכיון שמשעבד גופו - או משום דהודאת בע"ד כמאה עדין דמי. יעו"ש האריכות.
וא"כ הכא אמאי אינו יכול להתנות אפי' שעדיין לא הגיע הירושה לידו. ומה שכתב הראב"ד דבר שלא בא לעולם צ"ב. דלכאורה הוה מחמת שאינו בידו רק ה' הוא המוריש.
ועוד קשה דאם זהו מחמת שלא בא לעולם, למה יש חילוק בין לפני נישואין ולאחר נישואין?
ומבאר בזה החלקת מחוקק בשו"ע אבן העזר סי' צב סקט"ו - "והטעם דלא מהני קנין לאחר נישואין לענין ירושה כתב הראב"ד שסילוק הירושה לאחר מותה היא, ואינה הקנאה לשום אדם הו"ל כקנין דברים והנישואים כבר חלו על הכל אבל תנאי דקודם נישואין מועיל - כי לא חלו הנישואין אלא ע"מ שלא יירשנה, תנאי ממון הוא וקיים. וכל' הראב"ד בהשגותיו".
רואים דהחלקת מחוקק לומד פשט בהראב"ד דמכיון שכבר חלו הנישואין לא מועיל תנאי לשנות הנישואין אבל לפני הנישואין מועיל התנאי שיחולו הנישואין בלי זכות הירושה לבעל - כי הוה דבר שבממון ותנאו קיים. ומשמע מדבריו דהראב"ד סב"ל כהרמב"ם, דאינו יכול להתערב בירושה כיון דהוי חוקת משפט. משא"כ אי התנה קודם הנישואין דאז פועל התנאי בהנישואין כיון דהוה דבר שבממון ותנאו קיים. ע"ד שאי אפשר לבוא לאחרי הנישואין ולהגיד ע"מ שאין לך עליי שאר וכסות, משא"כ לפני הנישואין.
א"כ מהו החילוק בין הרמב"ם והראב"ד. וצ"ב.
אבל עכ"פ רואים דעת הרמב"ם דאעפ"י דירושת הבעל היא מדרבנן עבודת המטה, יש לזה תוקף דירושת התורה, דה' הוא המוריש ולא כקנין בשר ודם.
ועכ"פ דברי הראב"ד עדיין צריכים ביאור. וידידי הר' פרקש תירץ לי בדברי הראב"ד דאה"נ עפ"י דברי התוס' בכתובות הנ"ל אפשר לשעבד גופו לכתיבה אפי' שאין לו עכשיו. אבל גבי ירושה אי אפשר לומר שמשעבד גופו שלא יקבל הירושה, והוה דבר שלא בא לעולם.
אבל עדיין קשה למה אינו מספיק להראב"ד ביאור החלקת מחוקק.
הבאנו לעיל דלפני נישואין אפשר להתנות שלא יירשנה, דהוה דבר שבממון ותנאו קיים כמו ע"מ שאין עליי שאר וכסות, אבל לאחר הנישואין כבר אי אפשר לשנות.
והוה כמי שיבא פתאום מישהו לאחרי החתונה ויגיד ע"מ שאין לך עליי שאר וכסות. דבטח לא יועיל. והרי"ז הסברה יפה ולמה צריך להביאור דדבר שלא בא לעולם.
Download PDF