בשליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים, מצינו כמה חילוקים בפירוש הפסוקים והענינים בין רש"י לרמב"ם, ונראה לומר שהיא מחלוקת יסודית מתי האמינו ישראל באופן מוחלט שה' שלח את משה, לדעת רש"י בקריעת ים סוף ולרמב"ם במעמד הר סיני, וכתוצאה ממחלוקת זו באים החילוקים בכל המקומות וכדלהלן:

כשמשה נשמט מלילך בשליחות למצרים אמר (ד, א) 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. מפרש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ח ה"ב) ש"בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך ידע משה רבנו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן (בהר סיני מקום שליחות משה, המעתיק) אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחלה . . והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", עכ"ל.

כלומר להרמב"ם חששו של משה היה אחר קבלת המופתים מהקב"ה, שהמופת כחו מוגבל ואין בו כדי לאמת בוודאות שה' שלח, ולא שזהו חיסרון בבני ישראל אם לא יאמינו אלא חיסרון מלכתחילה בתוקף דברי משה, ועל זה בא המענה שבמעמד הר סיני יוודע לכל ישראל באופן מוחלט שאני שלחתיך, ונשאלת השאלה, אם כן מדוע הסכים משה לזה, הרי בכדי לצאת ממצרים, היו צריכים ניסים, שפרעה יסכים, וגם אז כפי שהיה בפועל, חשש ממלחמה עם פרעה רכבו וסוסיו שבדרך הטבע אין דרך לנצחו, וגם אם כל זה יצליח איך יוצאים למדבר הגדול והנורא, וכדי שבני ישראל יסכימו לזה, היה מוכרח להיות, שידעו בוודאות שמשה בא אליהם בשמו ובשליחותו של הקב"ה, ואם האותות מספיקים, בשביל שיצאו, מה צריך משה דזה מה שמניח את דעתו, שבמעמד הר סיני יוכח שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור.

ולכאורה יש לומר שלדעת הרמב"ם כל שליחות משה להוציאם ממצרים, הוא בכדי שיקבלו את התורה וכפי שכותב (הל' עכו"ם פ"א ה"ג) על השתלשלות עבודת כוכבים "עד שיארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם . . וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר . . ומאהבת ה' אותנו . . עשה משה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבנו ובחר ה' ישראל לנחלה הותירן במצוות והודיעם דרך עבודתו" עכ"ל.

והואיל ומשה קיבל תורה מסיני, היה משה צריך שהאמונה בנבואתו שהיא האמונה שהוא נשלח מה' תהיה מוחלטת, וממילא האמונה בתורה והחיוב לקיים מצוות תהיה מוחלטת, כפי שרואים מלשונות הרמב"ם "שהוא ברוך הוא צוה למשה שהמצוה הזאת" (שם ט, א) ועל נביא שרוצה לשנות בתורה אומר הרמב"ם (שם) "הרי בא להכחיש נבואתו של משה", ושם (ה"ג) "חייב כרת כמו שצוה משה" ובהל' מלכים (יא, א) וכל מי שאינו מאמין בו . . לא בשאר נביאים הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו" שהרי התורה העידה על ענין המלך המשיח כמו שמביא הרמב"ם שם וא"כ מובן מה היה צריך לאמת נבואתו אחר יצי"מ, שכל התורה היא מנבואתו של משה, ואומר הרמב"ם (יסוה"ת פ"ח ה"א) ש"כל האותות שעשה משה במדבר (הדגשת המעתיק) לפי הדרך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה.

ובזה מיושב, מה שלכאורה זה סותר למה שכתוב בהלכה ב' שה' נתן לו אותות לעשותן ואמר לו ושמעו לקולך, רק משה רצה שיהיה אימות שאין אחריו הרהור, רק שבהלכה ב' כתוב על האותות לעשותן במצרים, ולכאורה זהו בכדי שיאמינו שה' הוא המוציאם ויסכימו לצאת, וכמו שממשיך ברמב"ם "עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים" ומה שמשה רצה אימות מוחלט הוא על נתינת התורה, ובדרך אגב כשאז יראו שה' מדבר למשה ידעו מלמפרע שכל הנסים שבמצרים ובמדבר גם היו מה' ולא בכישוף ולאט.

וממילא יוצא ג' דברים א. האותות במצרים שנועדו שיאמינו במשה ב. האותות במדבר שאינן לאימות אף שהם מופתים גדולים ועצומים קריעת הים המן וכו' כמ"ש הרמב"ם (שם ה"א) לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה דהיה צריך להשקיע את המצריים וכו' ג. מעמד הר סיני, האימות, ובענין זה מונח יסוד מחלוקתם של רש"י והרמב"ם, וכנ"ל לרש"י האימות היה בקרי"ס.

לרמב"ם (יסוה"ת פ"ו) דרך הנבואה היא, שאיש אחד מודיעים לו דברים במראה הנבואה, ו"הם דרך משל ומיד יחקק בלבו פתרון המשל, ואפשר שתהיה נבואתו לעצמו ואפשר שישלח לעם מעמי הארץ . . להודיעם מה יעשו . . וכשמשלחים אותו נותנים לו אות ומופת כדי שידעו העם שהא-ל שלחו באמת" וכפשוט שדבר זה מוכרח שלא כל ראוי לנבואה במעשיו יבוא ויגיד שה' אמר לו דברים, ובתורה נצטוינו ש"אדם . .שהוא ראוי לנבואה . . ואח"כ . . עשה אות ומופת . . מצוה לשמוע ממנו" אך משה לא היה זקוק לאות ומופת על הודעתו את התורה שהיא מה' ש"עיננו ראו ולא זר ואזננו שמעו . . ואנו שומעים משה משה, לך אמר להם כך וכך" "נמצאו אלו ששלח להם (בני ישראל) הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים" וזהו האימות שלא על ידי אות שבמתן תורה, שבני ישראל ראו ושמעו בדיוק כמו כל נביא בנבואה אחרת, את שילוח הנביא אליהם, ובזה ממתיק הרמב"ם מה היה צריך למשה, בדברי ה' שכולם שמעו.

רש"י שלומד כפשוטו של מקרא, לא יכול ללמוד כמו הרמב"ם, שהרי ושמעו לקולך שהרמב"ם לומד שזהו מפני האותות, מובא בפסוק לפני האותות, וכל שכן הפסוק בהוציאך את העם שהרמב"ם מביא כמענה על בקשת משה לאימות מוחלט ב'והן לא יאמינו', הרי הפסוק הוא לפני בקשת משה, והאותות הן המענה על שאלת משה, אלא הכוונה היא כפשטות, ה' אמר למשה ושמעו לקולך (לפני האותות) ומפרש רש"י "מאליהם כיון שתאמר להם לשון זה כי יאמרו לא נראה אליך ה'", זהו כפשוטו שיאמרו שמשה עושה מדעתו, ולא כהרמב"ם שלמד שהאותות אינן אמונה מוחלטת, ואם זה לא בשליחות ה' הם לא יצאו שזו סכנה גדולה להם, ועל זה נתן לו ה' את האותות, רק שבכל פעם שהיה נראה שבמקום גאולה נהיה להם סכנה פסקו מלהאמין שה' שלחו, וחשבו שעושה מעצמו, ולזה לא הסכימו שחששו מהסכנה כפי שחשבו שנהיה להם, וזה היה פעמיים, האחד כשפרעה הכביד השעבוד שלא נתן להם תבן ללבנים והשני על הים כשחשבו שהולכים למות, ובשניהם טענו למשה טענה, שלא היה צריך להוציאם ממצרים, וטענתם מבוססת על הרעת המצב שהיא הוכחה שה' לא שלחו, וכפי שמפרש רש"י בטענה על הים (יד, יא-ב) שהפסוק אומר "ויאמרו אל משה המבלי . . לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים".

ומפרש"י "והיכן דברו ירא ה' עליכם וישפט", כלומר שגם כאן וגם במצרים אמרו למשה "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר", וכן שם כשהכביד השעבוד אמרו "ירא ה' עליכם וישפוט" ומה שייך שה' ישפוט את משה ואהרן אם מקיימים את שליחותו אלא שהרעת המצב גרמה שבנ"י לא יאמינו שה' נראה למשה ועושה מעצמו וממיט עליהם רעה, וזה שיצאו ממצרים היה שאז האמינו שזה מה' כמ"ש אחר המופתים "ויאמן העם" (ד, לא) וזה שלא עשו צדה לדרך, אמר רש"י (יב, לט) "שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו" וכשהוחמר מצבן פירשו שהמופתים נעשו ע"י כישוף ולאט, עד קרי"ס ששם התאמת אצלם שה' שלח את משה כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וזה אחרי ש"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' למצרים", ומאז לרש"י לא נשמעה טענה כזו למה משה היה צריך כלל להוציאם משם, כי זה נשלל ע"י שהאמינו בוודאות שה' שלחו.

ומכאן השינוי לרש"י בטענת המן שהיא אחרי קרי"ס, כאן ובשאר התלונות הן תרעומות שה' עושה לנו דברים רעים, ולא חשבון עם משה האם מצבם עכשיו טוב יותר ממצבם במצרים או לא, ומה שאמרו (טז, ג) "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים . . כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה", אין קושיא כי התלונה היא שאם הולכים הם למות במדבר ברעב הם אומרים הלואי והיינו מתים מתוך שובע, וזה מוכח שלא אמרו הלואי והיינו עובדים, אלא דברו על מיתה והיכן היה מיתה במצרים, אלא שהשלימו עם זה שה' הוציאם וחשבו שה' הולך להמית אותם, ופירוש "כי" שבפסוק, אינו בגלל, אלא דהא, מאחר שהוצאתם והולכים, למות ברעב הלואי והיינו מתים בשבע.

אך לרמב"ם שעדיין יכלו להאמין שמשה עשה בכישוף ולאט, התלונה יכולה להיות כמו לפני קרי"ס, שהמילה "כי" תפורש מלשון בגלל ומתלוננים למשה למה כלל הוציאם, וכן הוא בתרגום יונתן שזוהי התלונה גם כאן, וכן יכולים הרמב"ם והת"י לפרש כל הפסוקים "כי הוצאתם" ו"ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם" שהוא תשובה שבאמת ה' שלחם ולא עשו מעצמם והמופתים בכישוף, ורש"י מפרש ערב וידעתם (בפירושו בפסוק ז') "אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכלת בידו לתן תאוותכם" ובפסוק ו' מביא רש"י "לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם . . תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו".

ומדברי רש"י אלו מובן מהו ההכרח בפשוטו של מקרא לפרש כך, שבפסוק ז' נאמר "בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו" ובפסוק ח' "ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'", שאם טוענים שה' לא שלחו, מה עונה משה שלא עליו התלונות אלא על ה', הרי בנ"י טוענים שלא ה' שלחו, וברור שהוא אומר שה' שלחו, אלא שקיבלו שה' שלחו.

ולרמב"ם ה'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' שעל הים הוא כמו ויאמן העם שבמצרים שכל פעם האמינו שזה מה' ואחר כך חשבו שזה מכישוף או שכל הטענות גם לפני קריעת ים סוף הם כמו לרש"י אחר קרי"ס, שלא נתלוננו על עצם ההוצאה אלא ביקשו דברים, דכאן ביקשו חיים כאן לחם (ותדע שגם על הים אמרו המבלי אין קברים במצרים, ומי דיבר על קברים במצרים הלא הם ממשיכים ואומרים שבמצרים היה שיעבוד, וזה טוב מלמות במדבר, אבל הרמב"ם יכול לפרש מכאן שהיא אותה הטענה כמו במן "מי יתן מותנו . . בארץ מצרים", ורש"י יכול לפרש שהמבלי מתיחס למה שחשבו שהולכים למות בגלל משה ואמרו אם למות למה כאן, האם א"א במצרים, ועל עצם זה שהולכים למות טענו שעדיף לעבוד את מצרים).

וכאן באנו למחלוקת עיקרית במהות מופת קרי"ס, לרש"י זוהי לא ישועה פרטית לפי צורך אותה שעה כמ"ש הרמב"ם "דרך . . קרע את הים", אלא פעולה שהיא התגלות אלוקית לעיני כל ישראל, וגרם האמונה שה' אתם וממילא שה' שלח משה להוציאם ממצרים, כפי שרש"י מפרש (כ, ב) על "אנכי ה' אלקיך", "שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן (במעמד הר סיני, המעתיק) כזקן מלא רחמים אל תאמרו (הדגשת המעתיק) שתי רשויות" שכל ישראל ראו הגילוי אלקי בים סוף.

והרמב"ם כותב שבקרי"ס ה' נגלה רק למשה כמ"ש ביסוה"ת (א, ט) "משה רבנו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה" שההתגלות אלוקית בקרי"ס היה רק למשה, והנס הרי הוא ככל הנסים והמופתים שיש אחריהם הרהור, שמא בכישוף ולאט הם, וא"כ לרש"י שכבר האמינו בנבואת משה מהו שאמר הקב"ה למשה לפני מתן תורה (יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מפרש על זה רש"י "וגם בך, גם בנביאים הבאים אחריך" ודרך אגב זהו מוכרח מפשוטו של מקרא שלא שייך לעולם במשה שעתיד להסתלק בעוד 40 שנה, אלא בפשטות שבני ישראל ראו את מתן תורה, ראו בעצמם "אתם ראיתם" ולא לענין הנבואה, "וגם בך" וגם לרבות, שזה הנביאים הבאים אחריך, שנצטוו בתורה לשמוע לנביא.

ולהעיר: א. הבאר מים חיים כותב שפירוש רש"י ש"וגם בך, הוא על הנביאים הבאים אחריך" הוא משום שבמשה כבר האמינו על הים. ב. אף שמלשון הרמב"ם משה עצמו ראהו על הים אין הכרח שבנ"י לא ראו כי רוצה להביא את הפעם השניה שזה סיני כשליח ציבור עטוף שהכוונה לסיני אחר העגל ושם רק משה ראהו, אך משה גופא שמביא את הים ואת סיני שלאחר העגל. ורש"י מביא את הים וסיני של מ"ת שבשניהם ישראל ראו א"כ מוכח שהרמב"ם סובר שעל הים רק משה ראה כי במ"ת ודאי כולם ראו, ויכל להביא את הים ומ"ת.