כתב הרמב"ם הלכות שבת פ"ג הי"א: "אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מדרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת". והשיג ע"ז הראב"ד "א"א. הפריז על מדותיו שאסר אפי' להוציא מן הקדירה במגריפה".

ושקלי וטרי המפרשים בדעת הרמב"ם, והמגיד משנה פי' בדברי הרמב"ם, דמיירי רק בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו, דאז עדיין באמצע בישולו הוא, ואם מכניס מגריפה, ומקרב אחד משאר החתיכות להאש, אז ממהר בישולו, אבל בתבשיל שנתבשל כל צרכו כמובן לא סב"ל להרמב"ם דאסור להכניס מגריפה.

ולפי"ז לכאו' מובן השגת הראב"ד עליו, דמשמע מהרמב"ם דגם בנתבשל כל צרכו, אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש, וע"ז כתב "הפריז על מדותיו".

אולם לפי ביאור הה"מ צריך ביאור, וכפי שהקשה בהגהות הרמ"ך "היה לו לפרש בד"א בתבשיל שלא בשל כל צרכו אבל בתבשיל שבשל כל צרכו מותר". ועוד צריך ביאור, דאם הרמב"ם מיירי בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו דוקא, א"כ הי' צ"ל הדין גם בקדירה שאינה על האש. וכפי שפסק בפרק זה לקמן הי"ז דגם בקדירה שאינה על האש, צריך להיות פיה טוח בטיט שמא יגיס בה משחשיכה. – ולמה כתב הרמב"ם הדין שלו דאסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש1.

ובמרכבת המשנה ביאר, דסיבת האיסור היא לא משום שהוא מבשל, דהלא דבר שאינו מתכוון הוא, ומותר,. אלא משום דמחזי כמגיס לבשל. ולכאו' לפי ביאורו גם בתבשיל שנתבשל כל צרכו יש איסור, לא משום שהוא מבשל – אלא איסור חדש שאסרו חכמים, משום דמחזי כמגיס לבשל, ואיסור זה אינו אלא בקדירה שהיא על האש משא"כ באינו על האש לא גזרו חכמים2. וצ"ל למה להרמב"ם שייך גזירת חכמים דמחזי כמגיס לבשל, ולהראב"ד לא שייך למימר הכי.

ולכאו' י"ל בזה, דהרמב"ם והראב"ד לשטתייהו, דהרי במכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש ומוציא חתיכת בשר, ומקרב שאר החתיכות להאש הלא הוה כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפיכך להרמב"ם דפסק גבי משאצל"ג דחייבין עליה מן התורה, (כמבואר פ"א ה"ז) שייך שפיר למיגזר גבי מכניס מגריפה לקדירה להוציא ממנה בשבת, דמחזי כמגיס לבשל.

אבל להראב"ד דמשאצל"ג פטורין עליה, לא שייך למיגזר באופן כזה דמחזי כמגיס, – ע"ד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון – וע"ז כתב שהרמב"ם הפריז על מדותיו. – וכבר ביארנו בגליון 904 באורך דפלוגתתם גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, תלוי בהביאור דלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר מה שנפעל בעולם, ולפיכך משאצל"ג חייבין עליה, ולהראב"ד העיקר היא כוונת האדם, ולפי שלא הייתה לו כוונה שלימה, לאו מלאכת מחשבת מקרי ופטור – יעו"ש.

ולפי כלל זה במלאכת שבת, דלהרמב"ם העיקר היא הפעולה שעושה בהעולם ולהראב"ד העיקר היא מחשבתו, יש להסביר עוד מחלוקת ביניהם: בפ"ו ה"ה כתב הרמב"ם "מת שעשו לו גויים ארון [בשבת] . . הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית . . ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה". והשיג ע"ז הראב"ד "לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין, ולפי הטעם שהוא מפרש בהמתנה זו (שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר ההוא מוכן מיד), דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין". היינו דלהרמב"ם כיון שנעשה איסור בשבת, שחפרו קבר בפרהסיא ליהודי בשבת, צריך להמתין בכדי שיעשה, ולהראב"ד כיון שלא כיון במחשבתו להישראל האחר – אין סיבה להמתין כלל.

ובגליון הבא אי"ה נאריך עוד בפלוגתות הרמב"ם והראב"ד בנוגע לאמירה לעכו"ם בשבת.