בגליון תתצב (ע' 105) הק' הרב ח.ר. שיחי' בסתירת פסקי הרמב"ם דבהל' דעות פ"ד ה"ד כ' די לו לאדם שישן שלישן שהוא ח' שעות, אך הנה בהל' ת"ת פ"ג הי"ג כ' מי שרוצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' א' מהן בשינה... עיי"ש. והכריח שם דבקיום הלכה זו לא משכח"ל ההלכה דשינה ח' שעות בכל לילה, יעוי"ש בזה.

הנה בכללות הענין ידוע בזה הנהגת גדולי ישראל בכל הדורות דנמו שינה מעיניהם בלימוד התורה לילות כימים בצעירות וזקנותם ו"שאל אביך ויגדך" וכו' גודל היגיעה בתורה. ובמילא גם באם יתווך הענין דמשכח"ל שינה דח' שעות גם בקיום ההלכה דלימוד התורה בלילה באיזה אופן שיהי', עדיין קשה לומר דהנהגת גדולי ישראל בכל הדורות אינו בהתאם לההלכה בנוגע לשינה.

ולכן נר' בזה דב' ההלכות הנ"ל הם ב' אופנים ודרגות בהנהגות האדם, הנהגה ע"ד הרגיל, והנהגה בהאדם הלן באוהלה של תורה וכדלהלן.

וכדאי להעיר דמצינו ישוב עד"ז מכ"ק רבינו זי"ע בנוגע לסתירה בפסקי הרמב"ם ולדגמא:

כ' הרמב"ם בסיום הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ח וז"ל כל הכתוב בתורה . . מכל הטומאות והטהרות אינו אלא לענין הקדש כו', אבל החולין אין בהם איסור כלל אלא מותר לאכול חולין טמאים ולשתות משקין טמאין וכו' עיי"ש. ובהלכה שלאח"ז ממשיך הרמב"ם וז"ל אעפ"י שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה ונזהרין מטומאות כל ימיהם והם הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסי' שיהי' נבדל האדם ופורש משאר העם . . שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וכו', עיי"ש.

והקשה כ"ק רבינו בזה בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ה - דלכאו' הרי"ז דבר והיפוכו דבתחילה כותב הרמב"ם דמותר לאכול חולין טמאים וכו', ומכיון שהדבר מותר חל ע"ז מאמרז"ל "דייך במה שאסרה תורה" - שהוא פס"ד להלכה בספרו של הרמב"ם הל' דעות רפ"ג,- ולאידך בהלכה שלאח"ז, מבאר מעלת הפרישות כולל פרישות מאכילת חולין טמאים וכמו שהאריך שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו', ומובן גודל ההכרח בדבר וכו' וכו', ולכאו' תרי פסקים הללו סתרין אהדדו:

ומבאר בזה כ"ק רבינו דב' ההלכות ב' דרגות המה בעבודת אדם דבתחלת העבודה הוא באופן דדייך במה שאסרה תורה וכו', וזה פס"ד הראשון אמנם לאחרי זה מתעלים באופן העבודה דהבדלה ופרישות שאז נשללת האפשרות דמעשים הרעים וזהו ההלכה הב' הנ"ל שזהו העבודה כשמתעלה וכו', עיי"ש בהשיחה.

ונמצא דהרבי מישב סתירה בפסקי הרמב"ם דב' דרגות המה בעבודת האדם, - והסיבה דשתיהם הלכות הוא משום שכל א' שייך שיגיע לזה וק"ל - וראה ע"ד הנ"ל לקו"ש חל"ג שיחה לפר' מטות סעי' ו', ובכ"מ.

[ומשמע ברור דהביאור שם אינו ענין בדרוש אלא פשט בדברי הרמב"ם] .

וכמו"כ נ"ל בנדו"ד דב' ההלכות הנ"ל בהל' דעות והל' ת"ת הם ב' אופנים ודרגות בעבודת האדם וכנ"ל.

ובאמת הרי מצינו אין ספור מאמרז"ל דקנין התורה הוא דוקא ע"י צער. וכמו"ש הרמב"ם בהלכה שלפני"ז ש"מצער גופו תמיד", היפך סדר הרגיל, וראה אבות פ"ו, ובמס' שבת פג, ב. ובחגיגה יד, א. ועוד כהנה רבות.

וע"כ כנ"ל דיש הנהגה מיוחדת דמי שרוצה לזכות בכתר תורה עד שיתאחד עם התורה וכו', וכו', שזהו דוקא בממית עצמו עליה, וזהו פסק הרמב"ם בהל' ת"ת.