*) ראה לקו"ש חל"ט עמ' 31 הע' 12, וחי"ח עמ' 290. המערכת.

1) (וזה ש'לפני מתן תורה, אדם פוגש אשה בשוק ובועלה והיא כאשתו' (רמב"ם ריש אסורי ביאה) (וראה לקו"ש ח"ל עמ' 242 הערה 13, ו42) אולי לפני עמרם, נזהרו רק יחידי סגולה בעניני נישואין. אבל עמרם 'נצטווה' (לא רק ש'הפריש מעשר' כיצחק על דעת עצמו) ותיקן סדר נישואין לכל בני דורו ששמעו לו. שכשגירש, גירשו כולם נשותיהם, וכן למדו ממנו, והחזירום.

ומיושב בזה קושיית המהרש"א, למה מביא הב"י מקור אחר שצריך עשרה בברכת אירוסין, והרי למדו ברכת אירוסין בעשרה (גם בשליח) מ'ויברכו את רבקה' (תוד"ה שנאמר כתובות ז, ב מסכת כלה).

2) אבל מהרש"א (סנהדרין נז, ב) כתב שגזר להמיתם כשהיו עוברין ו'סימן גדול מסר להם' (סוטה יב, א) וראה אור החיים ותורה תמימה.

ויש לציין, שאח"כ גזר פרעה להשליכם היאורה, ונדונו המצריים בטביעה מפני שטבעו, כמ"ש "כי בדבר אשר זדו".

כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ב ה"א: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב".

והקשה ע"ז הראב"ד: "ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט" (שבת עד, ב1).

ועוד משיג הראב"ד: "והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא".

ומובן דנחלקו האם גחלת של מתכת דין אש יש בו או לאו, וכדבריו המפורסמים של אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון שלו, להלכות יו"ט סי' תצה קו"א ב, וז"ל: "אעפ"י שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת, גבי חימום ברזל באור, ועיי"ש במגיד משנה: "שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור", עכ"ל.

וצ"ב א. אמאי להרמב"ם עיקר החיוב דמבעיר הוא משום ריבוי האש, ולפיכך גחלת של מתכת דין אש יש בו, וחייב משום מבעיר ולהראב"ד עיקר החיוב דמבעיר הוא משום שריפת וכליון העצים ולפיכך בגחלת של מתכת אין בו דין מבעיר כלל2.

ב. אם להרמב"ם גחלת של מתכת דין אש יש בו, אלמה אינו חייב בהבערתו אלא אם כן התכוון לצרפן אח"כ במים. וכן אינו חייב כשמכבה גחלת של מתכת וכי שפסק בה"ב "אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב".

ואם גחלת של מתכת היא אש אלמה לא יתחייב על כיבויו גם מבלי שנתכוון לצרף3?

ואוי"ל בזה עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ו ויקהל א', דהרבי מקשה שם דהרי הרמב"ם סובר גבי מלאכת הבערה דאעפ"י שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפרו אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום כיבוי האש -א"כ למה התחיל דין המבעיר בהלשון "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר", היינו שריפת וכליון העצים, הו"ל להתחיל מהדוגמא דהמדליק את הנר, שצריך האור ריבוי האש.

(התינח לדעת הראב"ד מובן למה מגדירין מלאכת מבעיר דוקא כשצריך לאפרו כי לשיטתו גדר אש הוא שריפת וכליון העצים). וצ"ל דגם להרמב"ם שענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא דוקא כאשר צריך לאפרו.

ומבאר בזה עפ"י פנימיות הענינים דמלאכת מבעיר קשורה עם אש הנשמה שפועל בירור וזיכוך בעולם וע"ז אומרין דצ"ל התנאי דצריך לאפרו.

לברר גם חלק הכי תחתון בעולם, דהרי אדמו"ר הזקן כותב באגה"ק ס"ט דכאשר שורפים עץ הרי ג' היסודות דאש ורוח מים ועץ חלפו והלכו להם וכלו בעשן משא"כ האפר הנשאר הוא העפר שבו, היורד למטה ואין האש שולטת בו הוא הנשאר קיים והא חומרי יותר מכולן, עיי"ש בהשיחה באריכות.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר העולם ולהראב"ד העיקר הוא הקשר עם הקב"ה וכו' מובן דדוקא לדעת הרמב"ם אפ"ל דעיקר ענין ההבערה היא הוצאת האש ולהרבות האש ואעפ"כ עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא דוקא כאשר צריך לאפרו כי צריך לברר את העולם.

אבל לדעת הראב"ד דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה הנה מזה שיש תנאי שצריך להיות צריך לאפרו הרי"ז הוכחה שעיקר ענין הבערה היא שריפת וכליון העצים4. ועפי"ז יש לפרש בדעת הרמב"ם דאעפ"י שגחלת של מתכת דין אש יש בה לא מחייב בה אא"כ נתכון לצרוף5, כי תכלית האם היא להביא חיזוק לעולם6, היינו לצרף הגחלת כמו שצריך להיות צריך לאפרו.

אלא שאכתי צ"ב אמאי בגחלת של עץ אפי' אינו צריך לאפרו ומבעיר רק להתחמם ולהאיר מ"מ חייב דהרי הרבה אש7, וגבי גחלת של מתכת אינו חייב כ"א גבי נתכוון לצרף.

וי"ל בזה עפ"י מה שמביא המגדול עוז מרבינו חננאל לבאר בגמ' למה מותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים ואסור לכבות גחלת של עץ וז"ל: "כי כיבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה היא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמימות כגחלת לוחשת ונמצאו בני אדם נזוקין בה לפיכך מותר אבל גחלת של עץ אם תסור אדמימות נכבת כבר ואם אדמימות בה כל הרואה אותה מתרחק ממנה ומכל פנים אין אדם נזוק בה כי השחורה כבר כבתה והאדומה מתרחקין ממנה", עכ"ל.

וכיון שהרמב"ם בכלל ובפרט גבי מלאכות שבת סב"ל דהעיקר היא הפעולה בעולם וגחלת של מתכת אין ניכר בה אדמומיתה לעין הרואה. לפיכך אינו חייב אא"כ נתכוון לצרף ולפעול חיזוק בעולם בהמתכת ואינו מספיק הריבוי אם של מתכת כי אינו פועל תוספת אור בעולם8.

1) ונחלקו בזה מפרשי הרמב"ם דהלח"מ ועוד כתבו דהרמב"ם יסכים בזה לדעת הראב"ד דהרי פסק לעיל פ"ט ה"ו ד"המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל" וחייב פה משום מבשל ומשום מבעיר לדעת הרמב"ם.

אולם באגלי טל מלאכת האופה ס"ט סק"ב ובצפנת פענח על אתר ועוד כתבו בדעת הרמב"ם דחולק על הראב"ד, והרמב"ם סב"ל דבפ"ט חייב משום מבשל כיון דכוונתו רק להתיך המתכת אבל פה דכוונתו אינו להתיך המתכת אלא לצרף המתכת ולחזקו אינו חייב משום מבשל רק משום מבעיר.

(ואין להקשות דאיך נחייבו משום מבעיר דהרי כשמצרף המתכת יפסיק ההבער, כבר תי' ע"ז באגלי טל שם, דגם במשכן הי' הבערה כזו בהבערת עצים לעשות מהן פחמין, והפחמין נעשו רק בעת שתפסוק ההבערה.

ועיי"ש ג"כ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי' דברי הגמ' שבת עד, ב בסוגיא דשדא סיכתא לאתונא, דהראב"ד יפרש בזה כפירוש רש"י דמחייב על בישול היתד דבתחילה דמירפי רפי' ע"י חום האור והמים שבתוך היתד יוצאין והרי"ז בישול אבל הרמב"ם יפרש הסוגייא דחייב רק אהא דקמיט לבסוף היינו שנתחזק היתד אבל על בישול שמקודם אינו חייב כיון דנתכוון בעיקר לחזק היתד.

ועי' במהר"ם שיק או"ח סי' קנז ד"ה 'איברא' דלדעת הראב"ד יל"ע אי שרי ליהנות מהאור שנולד ביו"ט ע"י שעון וכיו"ב).

ויש להסביר פלוגתתם עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש חל"ד נצבים ב' דלהרמב"ם העיקר לברר העולם וממילא סב"ל דאעפ"י שמתיך המתכת בפועל מסתכלין על עיקר כוונתו לפעול בעולם והיינו לצרף ולחזק המתכת ואינו חייב משום מבשל והרי"ז מתאים עם מ"ש המגיד משנה לדעת הרמב"ם דבמלאכות שבת מסתכלין בעיקר על הנפעל (עיין מגיד משנה פ"ז ה"ד).

ועייג"כ בתוס' יו"ט למס' שבת פ"ז מ"ב שעמד ע"ז שבמשנה אמרו הזורע על הפועל והרמב"ם בספרו כותב הזריעה והחרישה היינו הפעולה והנפעל עיי"ש.

משא"כ להראב"ד העיקר הוא הפועל וא"כ כיון דפועל התכת המתכת חייב משום מבשל, אע"ג דכוונתו לפעול בעולם צירוף וחיזוק המתכת.

והרי"ז מתאים לפלוגתתם ריש הלכות שבת פ"א ה"ז דלהרמב"ם כיון שהנפעל הוא בשלימות מלשאצל"ג חייב עליה, אבל להראב"ד כיון דחסר קצת בשלימות הפועל סבירא לי' כר"ח דפטור. ועייג"כ בזה במפענח צפונות פרק י"ב סימן ד' שציין לכ"ז.

2) כן מובן ג"כ מפלוגתתם בהלכה שלאחרי"ז דהרמב"ם פוסק דחייב אם כיבה גחלת של מתכת אם נתכוון לצורפו והשיג שם הראב"ד דאם לדעת הרמב"ם גם בגחלת של מתכת יש בו משום מבעיר ומשום מכבה אלמה פסקה הגמ' במס' שבת קלד, א ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת ביו"ט אבל לא בגחלת של עץ וכו'.

כן ציין הצפנת פענח לרמב"ם הלכות תרומות עמ' 60 לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הלכות יו"ט פ"ד ה"א, דהרמב"ם פוסק "דאסור להמציא אש ביו"ט מפני שאפשר להמציא אותה מבערב" והשיג ע"ז הראב"ד דהסיבה דאסור להמציא אש ביו"ט הוא מפני שהוא מוליד.

היינו דלהרמב"ם דמלאכת מבעיר היא להרבות האש הרי"ז מלאכה דאפשר לעשותה מעיו"ט ואסור לעשות אותה ביו"ט אבל להראב"ד דמלאכת מבעיר היא שריפת וכליון העצים. וזהו הרי מותר לעשות ביו"ט משום אוכל נפש, הוצרך לתת טעם אחר משום מוליד.

וכן הוא בדעת הרמב"ם בלקו"ש חל"ו עמ' 187 וכן הוא בצפנת פענח שו"ת דווינסק ח"ב סי' לה ובצפנת פענח להרמב"ם הלכות תרומות פ"ל הל' ג-ד. ועייג"כ בשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' שסח אות ב' דזהו מחלוקת הרמב"ם והרבא"ד אם גחלת של מתכת מקרי אש.

3) ומטעם זה באמת למד הצפנת פענח בהלכות תרומות דגבי גחלת של עץ החיוב הוא לא משום שריפת וכליון העצים, דאם כן לא הי' נתחיב בכל שהוא, אלא בהשיעורים דיש גבי מלאכת הוצאה ומבשל, אבל גבי גחלת של מתכת החיוב הוא לא משום ריבוי האש אלא משום תיקון המתכת (דהוי כמו עשיית פחמין), ואעפ"כ מחייב בכל שהוא, משום שהרמב"ם פסק בהלכות שבת פי"ח ה"ה, גבי מלאכת הוצאה ושיעורן: "מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן".

וכן ידידי הספרן של הרבי הרה"ג ר' שד"ב לוין נחבט בזה בגליון תתסה עמ' 51. אבל מפשטות לשון הרבי בלקו"ש חל"ו ויקהל עמ' 187 משמע בדעת הרמב"ם דגם בגחלת של מתכת חייב משום ריבוי האש, ולא משום תיקון המתכת, דגם בגחלת של מתכת יש בו משום ריבוי האש.

4) וי"ל במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי מלאכת הבערה הוה ריבוי האש או שריפת וכליון העצים, באופן פשוט יותר עפ"י מה שהסביר הרבי בלקו"ש חל"ו הנ"ל הערה 23 טעם הפנימי בשי' הרמב"ם דגדר מלאכת מבעיר אינו כליון ושריפת העצים אלא הוצאת האש או שמרבה האש, וז"ל: "היינו הרצוא צ"ל לא בשביל ענין של כליון אלא דוקא הגשמיות רצוא בלי שוב אלא דוקא בשביל ההמשכה למטה להרבות אור הקדושה בעולם", עכ"ל. ובמילא הרמב"ם דסב"ל דהעיקר הוא לברר העולם, סב"ל דגדר מלאכת מבעיר היא להאיר העולם. אבל להראב"ד דסב"ל דהעיקר הוא הקשר עם הקב"ה, סב"ל דגדר מלאכת מבעיר היא הרצוא להקב"ה היינו שריפת וכליון העצים, ובלשון הרבי "רצוא בשביל כליון וביטול הגשמיות".

5) והטעם לשי' הרמב"ם בזה עפ"י נגלה ביאר באבני נזר שו"ת או"ח סי' רכט דהרמב"ם סב"ל כדעת היראים כיון שכל ההבערה וכיבוי בגחלת של מתכת הי' רק בנתכוין לצורפן גבי זהב וכסף ונחושת, והטעם הפנימי לזה י"ל כמו שכתוב בפנים.

6) והרי"ז מתאים למה שהזכרנו לעיל דהרמב"ם שונה מלשון המשנה החורש כו' וכתב החרישה היינו הנפעל בעולם.

7) והטעם הפנימי לזה ביאר הרבי בלקו"ש הנ"ל הערה 27 דאעפ"י שלא צריך לאפרה לברר העולם והאפר, אבל כיון שאמרי העולם הרי פעל בעולם, וז"ל שם: "וי"ל שבלשון להאיר נרמז גם שכוונת האדם בההבערה צ"ל לא רק שיהא מואר אלא גם להאיר את העולם".

8) ואוי"ל דגחלת חשמלית כיון שמוסיפה אור בעולם אעפ"י שלא נתכוון לצרף חייב מדאורייתא לא כגחלת של מתכת, ואין הספרים הדנין בזה מצויין תחת ידי.