ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"ד: "כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט, ומהלך על צידו עד שיצא מן העזרה. וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאין מן המקדש, כמו שפוסע אחר תפלה לאחריו, כל זה ליראה מן המקדש", עכ"ל.

מאחר ואנשי משמר היינו כהנים בעבודתן, ואנשי מעמד היינו ישראל שעומדים על הקרבן, ולויים מדוכנן נזכרו בנפרד, צריך להבין מה מוסיפה ההגדרה שבראש ההלכה "כל שהשלים עבודה" (שלכאורה מקורה מכהן גדול בקדש הקדשים, כדאיתא במקור ביומא נג, א, וכמובא להלן בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ד סוף ה"א). וכן צריך להבין, האם מי שלא עבד עבודה כלל (ואף לא עמד על קרבנו כאנשי מעמד, או כשלמה המלך שממנו דרשו רז"ל זאת ביומא שם), אלא בא למקדש כדי לראות את עבודת הכהן הגדול וכיו"ב - אינו חייב בזה. ושמא הכוונה שאפילו מי שכבר השלים עבודתו, עדיין מוטל עליו לצאת בדרך כבוד למקדש, וכש"כ מי שלא עבד.

א. כתב הרמב"ם הלכות שבת פכ"ב הט"ו - בהלכות סחיטה, "ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט".

והשיג ע"ז הראב"ד "...כי יש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלי סחיטה, - ומה יועיל זה שיש להספוג בית אחיזה של עור עדיין משהו יצא מהספוג ע"י קנוח - ומחייב משום סחיטת בגדים, ולפיכך מפרש הראב"ד דברי המשנה באופן אחר ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה של עור, הוה ליה כצלוחית מלאה מים. שמריק ממנה מים, אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו", עכ"ל.

ולכאו' צריך ביאור בפלוגתתם, דבהשקפה ראשונה, הוה מחלוקת במציאות דלהרמב"ם ספוג עם בית יד של עור אם מקנחין בו לא יבא לידי סחיטה כלל, ולפיכך פסק המשנה דאם יש לו בית אחיזה של עור מקנחין בו.

ולהראב"ד גם בספוג עם בית יד של עור יבא לידי סחיטה פורתא, ולפיכך הוצרך לפרש פירוש חדש בזה דעם בית יד של עור הוה ליה כצלוחית דמותר להוריקה.

וי"ל בפלוגתתם עפ"י מה שכתבנו בגליון תתקיז ותתקכ, דהרמב"ם סב"ל דבמלאכות שבת העיקר הוא הנפעל, ולהראב"ד העיקר הוא הפועל1.

וידוע ג"כ השקו"ט בסחיטת בגדים, אי מחייב משום מלבן וכפי שכתב הרמב"ם, פ"ט הי"א "המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגשה מצרכי הבישול", עכ"ל.

או שמחייב משום מפרק, שמוציא המים מהבגד, כמו שמפרק יין מהענבים ושמן מהזתים.

ועיין בארוכה באו"ש על הרמב"ם הלכות שבת פ"ט הי"א שכתב "מה נעמו דברי רבינו שחילק דין הסחיטה לשני אבות דין סחיטת פירות שהוא מדין מפרק, תולדה לאב דדישה, וסחיטת בגדים שהוא מדין כבוס תולדה לאב דמלבן", משא"כ התוס' סב"ל דגם בסחיטת בגדים שייך מפרק, עיי"ש באריכות.

ולכאו' מסתבר דלהרמב"ם דהעיקר הוא הנפעל - הרי גבי פירות כיון דעיקר כוונתו הוא המי פירות שיצאו חייב משום מפרק - אבל גבי סחיטת בגדים. דעיקר כוונתו (הנפעל) הוא הבגד חייב משום מלבן גרידא.

אבל להראב"ד כיון דגבי סחיטת בגדים, עושה פעולה (פועל) דמפרק, שמוציא המים מהבגד, חייב משום מפרק ג"כ.

והנה בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' שב קונטרס אחרון סק"א - כותב סברא חדשה גבי מלבן, וז"ל: "והנה מלשון הסמ"ג שכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן משמע דאף שעכ"פ מלבן קצת וחצי שעור אסור מן התורה אפי' משהו. מ"מ כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור הליבון משום חזותא וחזותא לאו מילתא היא אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו, כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות, ואם אין מביט אל מראהו מחמת גריעותו אין כאן חזותא ולא עשה ולא כלום" - יעו"ש עוד באריכות, דגבי מלבן אם הוא דבר מועט וגם אינו מיכוין לזה, אינו אסור משום חצי שיעור, דלא מקרי מלבן.

א"כ י"ל דלהרמב"ם דסחיטת בגדים משום מלבן, הנה גבי ספוג עם בית יד של עור, אפי' שמשהו יוצא, אינו נחשב לכלום, בנוגע למלבן. ולפיכך מותר לכתחילה (ועי' ט"ז סי' ש"כ סקי"ב דצ"ל דמיירי ביין לבן דוקא ולפיכך יש בו משום מלבן) אבל להראב"ד דאסור משום מפרק, הנה גם המשהו היוצא מהבגד אסור מטעם חצי שיעור. ולפיכך הוצרך לפרש פירוש חדש דגבי ספוג עם בית יד של עור, אפי' ספוג עם בית אפי' שמשהו יוצא מותר דדינו כצלוחית שמותר להוריק ממנה.

ב. ולפ"ז ג"כ יש להסביר פלוגתתם, לקמן בפרק ז' הכ"א שפוסק הרמב"ם, "ואין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק שהרי הפקק שרוי במים" היינו שאסור מטעם סחיטת בגדים שמא יסחוט הפקק כשמהדקו בהביב שלא יצאו המים לרשות הרבים רק יכנסו לתוך בורו שבחצר, משא"כ הראב"ד כותב "לא כיון יפה לטעם התוספתא . . ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב", עכ"ל, וכפי שביאור בזה במחצית השקל סימן ש"כ מגן אברהם סקכ"ג - דלהראב"ד אסור לפקוק את הביב אעפ"י שאינו שרוי במים - משום דהוי כמתקן.

וצריך ביאור למה להרמב"ם אסור משום סחיטת בגדים ולהראב"ד אסור משום מתקן.

ולכאו' י"ל בזה דכיון דלהרמב"ם ה"ה אסור משום מלבן, א"כ אם מוציא הרבה מים, כי מהדק הפקק יפה יפה והפקק שרוי במים, א"כ חייב משום סחיטת בגדים2.

אבל להראב"ד דסחיטת בגדים חייב משום מפרק והביא המגן אברהם סי' ש"כ סקכ"ג - מהראשונים דגבי מפרק אינו חייב כשהמשקין הולכין לאיבוד ואינו חס עליהן כלל - הוצרך לפרש דאסור משום מתק ן 3 4.

ג. ועפי"ז יבואר עוד מחלוקת שלישית בין הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהלכות שבת ה"ז פסק הרמב"ם "ואינו חייב עד שיהי' בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת".

והשיג ע"ז הראב"ד "וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין".

ונדחקו האחרונים בפלוגתתם5 ובחידושי הצמח צדק עה, א, הסביר בארוכה דעת הראשונים דחייב בחובל משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש.

משא"כ להרמב"ם חייב משום דש ולפיכך אינו חייב עד שיהי' בדם שיעור גרוגרת כמו בדם.

וכתב הרב המגיד אבל לדברי האומרים שהחיוב מפני נטילת נשמה, או משום צובע אין צריך כ"כ, היינו דעת הראב"ד. ועפ"י המבואר לעיל יתאים ביותר דלהרמב"ם דהעיקר הוא הנפעל חייב משום מפרק דהרי זה כוונתו שרוצה. ולפיכך שיעורו כגרוגרת ולהראב"ד דהעיקר הוא הפועל הרי עושה פעולה דנטילת נשמה ולפיכך חייב גם בפחות מגרוגרת6 7.