גדר הצורך בשמיעת כל התקיעה גם כשהיא ארוכה (ופסול שמיעת קול הברה ועוד) באה"ז

בגמ' ר"ה (כח, א) מסיק דכשהיה בשפת הבור ושמע מקצת תקיעה שהתוקע היה בתוך הבור ומקצתו כשהיה התוקע חוץ לבור אינו יוצא. וכן (שם לפנ"ז) מקצת תקיעה לפני עמוד השחר ומקצתו לאחרי ע"ה לא יצא. ובגמ' שם (וגם לפנ"ז כז, א) מגדיר שזה כשומע תחילת התקיעה בלא סופה או סופה בלי תחילתה (וכן בהרא"ש שם). הטור מביא ב' שיטות בהלכה זו, דיעה א' דא"י דוקא כשאין שיעור תקיעה בתקיעה הכשרה, ודיעה ב' דא"י גם כשיש בה שיעור תקיעה. הגדרתו הוא כל' הרא"ש ("ששומע תחילת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה .. "). בפשטות נראה שמפ' הפסול בשומע קול הברה שהוא פסול בשמיעתו של האדם, שלא שמע קול שופר. (וכן בענין שמיעת שופר דלפני עמוד השחר דכיון דאינו זמן חיובא הרי"ז כמו שלא שמע תחילת תקיעה. ראה ב"י בתחילת סי' תקפח).

והמהרי"ל כתב (מובא בד"מ סי' תקפט), ד"צריך לשומע ליזהר שלא יפסיק כלל תוך התקיעה, אפי' כיחו וניעו אסור לרוק דלא יפסיק". ומפ' הד"מ "משמע דבעינן ראשו וסופו של תקיעה ותקיעה, לכן יזהר מלאכול דברים המביאים לידי כיחה וניעה לכן היה המהרי"ל נזהר מלאכול אגוזים בר"ה .. ". וכן במג"א סי' תקפט בתחילתו מביא שמהרי"ל קורא תגר המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים. והיינו כנ"ל שחייב לשמוע התקיעה כולה (גם אם היא ארוכה).

והנה השו"ע שם ס"ג כ' בסגנון אחר "השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב .. לא יצא. י"א .. ". (באר הגולה שם מרבינו ירוחם, ומפ' כגון קודם שעלה ע"ה). ומסיים הרמ"א "וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה כג' שהיה התוקע בתוך הבור .. ". ואינו מגדירו בהדיא שא"י משום שנחשב כמי שאינו שומע כל התקיעה, (אלא נוטה שהחסרון הוא בתקיעה עצמו). אבל אפשר שאינו מוכרח כ"כ בל' לשנות מהגדרת הטור. (ובמ"ב שם סקט"ז מפ' שהחסרון דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחילתו ועד סופו, ומביא שם דברי המהרי"ל דלעיל).

אבל באדה"ז (שם ס"ד) נראה מפורש סגנון אחר: לאחרי שמביא ג' דוגמאות (שמע חצי תקיעה ממי שהיה תוקע בתוך הבור, שמע מקצת תקיעה דקודם אור היום, והאומר למי שמתעסק בתקיעתו באמצע התקיעה שיכוון להוציאו) "כל אלו כיון שמקצת התקיעה הוא שלא כתקנה אע"פ שבמקצתה שהיא כתקנה יש שיעור תקיעה .. לא יי"ח לפי שכל תקיעה צריכה שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה .. "). והיינו שמדגיש דהפסול – גם בקול הברה – הוא (לא שהגברא לא שמע כל התקיעה, אלא) שהתקיעה אינה בכשרות. (והיינו שמפרש שהפסול בקול הברה שהוא "קול ערבוביא", דהיינו קול פסול, (ולא שהפסול הוא "ששמע בערבוביא" (כל' הטור) שהחסרון הוא שהגברא לא שמע, אלא ששמע קול שאינו כתקנו ואינו בכשרות).

והוא ע"ד הלבוש בסי' תקפז ס"ג מביא הלכה הנ"ל "השומע תחלה תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחילתה לא יצא, שכיון שהתוקע חשב ותקע הכל לשם תקיעה אחת והוא לא שמע אלא החצי לא יצא דפסוקי חדא תקיעה לתרתי לא פסקינן, וה"ה לתקיעה שחציה פסולה שכיון דבחצי פסולה לא יצא גם בכולה לא יצא. וכן השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או ששמע לאחר שתוקע במתעסק ואמר לו כוין להוציא לא יצא כיון שתחילת התקיעה לא היתה בחיוב וכוונת מצוה כולה לא עלתה לו שזה אין סברא לומר שיהיה דבר א' שהוא שלם ויהיה חציו פסול לגבוה וחציו כשר לגבוה עכ"ל".

והיינו שמפרש החסרון דמתעסק ותקיעה שחציה פסולה, ושמע מקצתה שלא בחיוב – משום שהתקיעה לא היתה בחיוב, ואין סברא שחלק תקיעה יהיה כשר לגבוה וחלק תהיה פסולה (אלא כולה פסולה). וע"ז הקדים והסביר שהא דכששמע מקצת תקיעה לא יצא שוה זה לשאר הדוגמאות ומאותו הטעם: דכיון שהתוקע החשיב הכל לתקיעה אחת, א"כ אין התקיעה מתחלקת ותקיעה חדא לא פסקינן לתרתי, וא"כ כששמע רק חלק ממנו אין לחלק הנ"ל חשיבות וחפצא דתקיעה, רק כששמע כולה (כנ"ל בכוונתו. ונובע מהסבר הגמ' בדין דמשך והאריך בתקיעה האחרונה "דפסוקי תקיעה לא מפסקינן". והסביר הלבוש שאותו החסרון יש גם כשלא שמע כל התקיעה).

והנה גם לאדה"ז יש חסרון כשלא שמע כל התקיעה (הגם שלא הזכיר בסימן זה כמו שהזכירו הלבוש והטור כו'), כמו שפוסק בהדיא בסי' תקצב ס"ח שצריך לשמוע כל התקיעה ואפי' היא ארוכה, ולכן לא ירוק ולא יביא תנוקות (ע"ד המהרי"ל ומג"א דלעיל) וכותב שהוא כמ"ש בסי' תקצ. (ולכא' כונתו דשם בס' (ט ו)י מבאר הא דצריך שיהיה להתקיעה תחילה וסוף ולכן כשאין לו תחילה וסוף היא "תקיעה פסולה".

אבל מל' אדה"ז (בסי' תקפז, תקץ) נראה שלומד (ע"ד הלבוש) שהחסרון בכל אלו (וגם) כשלא שומע כל התקיעה, הרי זה חסרון בחפצא דתקיעה (ע"ד ל' בסי' תקצ הנ"ל).

מהו הדין כששמע תחילה וסוף (ויש בו שיעור תקיעה) אבל לא שמע אמצע התקיעה

ל' הרא"ש והטור הוא (כל' הגמ') שהחסרון הוא בתחילה בלא סוף או סוף בלא תחילה. וא"כ יש לצדד שבאופן ששמע תחילה וסוף אין האמצע מעכב. אבל ל' המהרי"ל (ד"מ תקפט) הוא שלא יפסיק כלל בתוך התקיעה. אבל המשך ל' "משמע דבעינן ראש וסופו של כל תקיעה ותקיעה" (וא"כ אפשר שכונתו לפנ"ז דלא יפסיק, דאפשר דההפסק יהיה בתחילת או בסוף התקיעה). אבל במ"ב "דבעינן שמיעת קול שופר (כשר) מתחילה ועד סוף".

אבל ל' אדה"ז כאן "שכל תקיעה צריך שתהא בכשרות מתחילתה ועד סופה", דהיינו שכולל כל התקיעה.

ואולי י"ל שתלוי בהנ"ל: אם החסרון הוא בשמיעת האדם אפשר לומר שהחסרון הוא ש(הגם ששמע שיעור תקיעה) לא שמע תחילה וסוף דתקיעה. אבל אם החסרון הוא ב(חפצא ד)תקיעה אפשר לומר שגם כשבאמצע אינו כתקנה אין התקיעה בכשרות. וע"ד שמשמע מהלבוש הנ"ל, דגם כשחסר חלק בתקיעה הרי זה חסרון, כיון דא"א להיות חלק תקיעה כשר לגבוה וחלק פסול לגבוה. וא"כ הה"נ כשחסר לו שמיעת אמצע התקיעה. וישל"ע ולהאריך בכ"ז, אבל אכ"מ.

ואולי י"ל נפק"מ אחרת ביניהם: באם שמע כל התקיעה, אלא שהיה עבד או קטן בשעת התחלת התקיעה (ונשתחרר או נעשה גדול בחלק הב' דתקיעה. או מי ששמע כל התקיעה אבל לא נתכוין לצאת עד אמצע התקיעה ושמע משם ולהלן שיעור תקיעה): דאם החסרון הוא שהגברא צריך לשמוע תחילת וסוף תקיעה מסתבר שצריך לשמוע כשהוא בר חיובא, והיינו שהדין הוא שהאדם ישמע ציור תחילת תקיעה וסופו כשהוא בר חיובא. משא"כ אם נאמר דהוא דין בחפצא דתקיעה שכשאינו כולה בכשרות אינו תקיעה (וכביאור הלבוש דא"א שחלק לגבוה יהיה כשר וחלק פסול, והוא בבחי' נקודה), א"כ מסתבר דכששמע תקיעה מגדול וב"ח הרי יש לו שם וחפצא דתקיעה (ושמיעת תקיעה), ואינו כמו תקיעת דלפני עה"ש (דאז זה מושלל ונפסל ממצות תקיעה) ומתעסק (דאז אין לזה שם תקיעה קול שופר אלא דומה לקול בהמה חיה כו'), אבל כאן שנתכוין למצוה ושמע הרי יש לשמיעתו שמיעת חפצא דתקיעה (ואין העדר חיובו מהוה פסול בתקיעה), ואפשר שיוצא בתקיעה זו. (ואפשר שגם כשלא נתכוין לצאת בתחילת התקיעה, דנחשב שמיעתו לתוקע המתכוין למצוה כשמיעת תקיעת שופר, ולכן יצא בזה כשמתכוין בחלק השני דתקיעה זו. אבל יש לחלק בזה: שמיעתו שלא בכונה הוא לגבי' כשמיעת קול בהמה וחמור. אבל יש לפלפל בזה, ואכמ"ל).

(ואין לסתור הנ"ל מלקו"ש ח"ח נשא לענין קטן בספה"ע, שאין ספירתו כשהיה קטן נחשב לחפצא דספירה, משום דשם מדובר מענין ספירה שמצ"ע אין זה מציאות, ומציאותה רק ע"י ציווי התורה. משא"כ שאר ענייני דעשייה יש להחשיב מעשה דקטן כחפצא דמצוה (אע"פ שאינו מחוייב ואינו מקיים חיוב מצוה). וראה בחי' הגר"ח על הרמב"ם הל' ק"פ פ"ה ה"ז (לענין קטן ששחטו עליו פ"ר) דהגם דקטנים אינם בני מצות, אין הם מופקעים מעצם הדינים ובני קרבן נינהו, ועוד דכשעיקר המצוה הוא חל על חפצא דמעשה המצוה וקיומו עולה ממילא, חל גם ענין דקיום המצוה גם בחשו"ק. ויש לעיין בכ"ז ואין כאן המל"ב).