שו"ע סי' צ"ד סעיף ד: "היה רוכב על החמור א"צ לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון אם יכול לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוון והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא במקום סכנה" ע"כ.

הנה המקור לכל זה הוא בפ' תפלת השחר (ל, א), ועיין שם בתוס' שכותב שההלכה כרבי אפילו שלא במקום סכנה ואפילו במהלך יכול להתפלל (וכ"כ הרא"ש).

ועיין בסי' פט סעיף ח "בשעת הדחק כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה [אם אפשר לו לקרות ק"ש על הדרך דהיינו שיתכווין בפסוק ראשון וכמו שנתבאר לעיל סי' נח] ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמך גאולה לתפלה" ע"כ. והמקור לזה נמצא שם ל, א.

ועיין בהמ"א ס"ק יז שכותב שלפי פסק השו"ע שתפילה בכוונה עדיף ממסמך גאולה לתפילה, אם הוא בדרך וירא שיעבר זמן ק"ש יקרא ק"ש על הדרך וג' ברכותיה ואח"כ כשיבא למלון יתפלל מעומד וסיים שם המ"א "נ"ל דיקרא אותה בדרך בלא ברכותיה עסי' מ"ו" עכ"ל.

אבל עיין בשו"ע רבינו סי' צ"ד סעיף ה כתב וז"ל:

"היה רוכב על החמור א"צ לירד ולהתפלל אפי' יש לו מי שיתפוס את חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו ויחזיר פניו לא"י אם אפשר לו וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון אם יכול לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל ויחזיר פניו לא"י אם אפשר לו ואם היה הולך ברגליו ומתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד א"י ואפי' שלא במקום סכנה ואפי' הולך לדבר הרשות לא הצריכוהו להפסיק הליכתו ולעמוד בשעת התפלה לפי שיקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו אבל אם קדם הוא להשיירא ויש לו מי שיאחוז את חמורו ירד למטה ויתפלל וכ"ש כשמהלך ברגליו שצריך הוא לעמוד ולהתפלל שבעמידה זו לא יטרד לבו כיון שמבלעדי כן צריך הוא להמתין על השיירא וי"א שבכל ענין צריך הוא לעמוד באבות כדי לכוין שאם לא כיון לבו באבות צריך הוא לחזור ולהתפלל וכשמתפלל דרך הילוכו אינו יכול לכוין כ"כ לכן צריך לעכב הבהמה שלא תהלך עד שיגמור ברכות אבות אבל א"צ לירד למטה וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה ולכתחלה לא יצא לדרך משעלה ע"ה עד שיתפלל תחלה בביתו כל תפלת י"ח מעומד כמו שנת' בסימן פט ומ"מ אם עבר ויצא יכול להתפלל דרך הילוכו אפי' מהלך סמוך לעיר בתוך התחום (ואף ע"פ שיגיע למחוז חפצו בעוד שיש עדיין שהות הרבה להתפלל אעפ"כ יכול להתפלל בדרך מיד שהגיע זמן התפלה ואינו מחויב להתעכב מלהתפלל עד שיגיע למחוז חפצו כדי להתפלל שם מעומד שכיון שכבר חל עליו חובת התפלה והוא בדרך יכול לצאת י"ח מן הדין באשר הוא שם ואינו מחוייב להחמיץ המצוה כדי להתפלל מעומד כיון שעכשיו הוא פטור מהעמידה) ומ"מ כדי לקיים המצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד אם ידוע לו שיהיה לו שם מקום מיוחד שלא יבלבלוהו בני הבית ואין בזה משום אין מחמיצין את המצות וזריזין מקדימים למצוה כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר". עכלה"ק.

והמבואר מזה דדעת רבינו שהא דכתב המ"א שאם הוא בדרך וירא שיעבר זמן ק"ש שיקרא ק"ש על הדרך ואח"כ כשיבא למלון יתפלל מעומד כל זה אינו מעיקר הדין; דמעיקר הדין הוא יכול לקרות ק"ש ולהתפלל על הדרך (אע"פ שלא יכוון יפה) כיון שכבר חל עליו חובת התפילה, דמעיקר הדין הוא יכול לסמוך על הא דהתירו להולך בדרך להתפלל דרך הילוכו אע"פ שהוא יכול להגיע למקום מנוחה קודם סוף זמן תפילה, וצריך להבין מנין לרבינו דבר זה (שלעת עתה לא מצאתי חידוש זה במקום אחר).

והנראה לומר שמקורו הוא הרשב"א שם שכותב על דברי רבי (שמותר להתפלל כשהוא רכוב) "דמשמע דלא נחלק בין מהלך במקום גדודי חי' ולסטים ובין מהלך שלא במקום גדודי חיה וכן משמע דלא שנא ראשונות ואחרונות ל"ש אמצעיות רחיקתא ובין בעי למיזל אפילו קליל ואפילו בתוך התחום כדמשמע מההיא דתניא בסמוך השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע כו' ומדקתני שופר ותוקע אלמא ביום טוב עסקינן וא"כ היכי משכים לצאת לדרך אלא דע"כ במשכים לצאת בתוך התחום ואוקימנא פלוגתא מעומד אף מהלך דאלמא לעולם א"צ לעמוד כלל אלא דההיא איכא לדחויי במהלך חוץ לתחום וע"י בורגנין" עכ"ל.

מהא דכותב הרשב"א שאין חילוק בין הולך בדרך רחוק ובין מי שרוצה לילך בדרך קצר מוכח כדברי רבינו; דמה מחדש הרשב"א בדבריו שהוא כותב שיכול להתפלל דרך הילוכו אפילו בדרך קצרה? הא אפילו אם יש לו מי שיאחז חמורו איתא בשו"ע שאינו צריך לירד כיון שעיכוב זה מטרידו, אלא ע"כ צריך לומר שהחידוש הוא שאע"פ שהוא יכול להגיע למחוז חפצו קודם שיעבור זמן תפלה ולהתפלל שם בלי מפריע, מותר לו להתפלל בדרך, וסובר הרשב"א שכיון שרבי אומר סתם שמותר לילך ולהתפלל ואינו עושה שום חילוקים מוכח, דאפילו בציור כזה מותר להתפלל בדרך הילוכו.

אלא דלכאורה לפי זה צ"ע בהראיה שמביא הרשב"א מהברייתא של המשכים לדרכו ביו"ט שמותר לו להתפלל בדרכו אע"פ שהוא אינו יוצא חוץ לתחום, הא לפי דברינו עיקר החידוש של הרשב"א הוא שאע"פ שיגיע למחוז חפצו קודם שיעבר זמן תפילה (ושם יכול להתפלל במנוחה) מותר לו להתפלל בדרך; ומהו הראיה לזה מהברייתא?

והנראה לומר שרבינו סובר דהרשב"א מחדש ב' דברים. כשאומר הרשב"א שמותר להתפלל דרך הילוכו אפילו בדרך קליל הנה פירושו וחידושו (כדברי רבינו) שמותר להתפלל בדרך הילוכו אע"פ שיגיע למחוז חפצו קודם שיעבר זמן תפילה וכנ"ל. אבל כשאומר הרשב"א שמותר אפילו בתוך התחום הוה החידוש שאע"פ שהוא נמצא בתוך התחום, וא"כ אפשר שלא נקרא "הולך בדרך", ואפשר לומר שההיתר של רבי לא הוה אלא במחזיק בדרך ולא במי שאין בדעתו לילך חוץ לתחום. ועל זה מביא הרשב"א ראיה מהברייתא בהולך לדרכו ביו"ט שאע"פ שהוא אין יוצא חוץ לתחום מ"מ נקרא הולך בדרך ומותר להתפלל דרך הילוכו.

והנה אע"פ שיש מקום לומר שכל חידושו של הרשב"א הוא לומר שאפילו דרך קליל, ז.א. דרך קצרה נקרא דרך ורק על זה שייך ההיתר של תפילה בדרך הילוכו וא"כ אין כאן ההכרח של רבינו שמותר להתפלל דרך הילוכו אפילו אם יגיע למקום מנוחה קודם שיעבר זמן התפילה. מ"מ סובר רבינו שהכי מסתברא כיון שדבריו של הרשב"א מיוסדים על הא דסתם רבי שמותר להתפלל על החמור (דרך הילוכו) ואינו עושה שום חילוקים, א"כ כשאמר הרשב"א שמותר אפילו בדרך קליל, הוה פירושו אפילו אם הדרך קצרה ויהיה לו זמן להתפלל כראוי מ"מ מותר להתפלל דרך הילוכו. ובכלל אם לא נאמר כדברינו צריך ביאור מה נקרא "דרך קליל", דבשלמא לפי דברינו ניחא מה שהרשב"א אומר "דרך קליל"; והפירוש הוא שהדרך קצר באופן שיהיה לו זמן להגיע למקומו ולהפלל כראוי; אבל אם לא נאמר כדברינו קשה להגדיר דרך קצר לעומת דרך רחוקה.

המורם מכל זה שדעת רבינו שאע"פ שהמ"א אומר סתם שכשהוא נמצא בדרך ורואה שיעבר זמן ק"ש אבל יש לו האפשריות להגיע למקום מנוחה קודם שיעבר זמן תפילה; שהוא צריך לקרות ק"ש מיד ולהתפלל תפילה כשיגיע למקומו במנוחה; רבינו סובר שכל זה הוא על צד היותר טוב, אבל מעיקר הדין הוא יכול להתפלל תפילת שמו"ע דרך הילוכו, ודברי רבינו מיוסדים על פירוש הרשב"א בדברי רבי.

ומסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור וכדמוכח מסימן קיא סעיף ג "ואם עד שלא קרא ק"ש מצא ציבור מתפללים לא יתפלל עמהם אלא קורא ק"ש ואח"כ יתפלל דמסמך גאולה לתפלה עדיף", א"כ כמו שכתב השו"ע בסימן צד סעיף ד גבי מי שקשה לו הענין של איחור דרכו ויטרד לבו ולא יכול לכוין והכל לפי הדרך ולפי הריחוק ולפי יראתו וישוב דעתו, כמו כן כאן י"ל שמותר לו להתפלל ביחידות אם הוא יודע שדאגת איחור הדרך יטריד לבו.

והנראה לומר שחז"ל קבעו שהליכה בדרך נקרא בלבול בנוגע לתפילה וע"כ קבעו שיתפלל בביתו קודם ההליכה וגם קבעו שיכול להתפלל דרך הליכה אבל אין ללמד שכשהאדם מוכן לנסוע (אבל עדיין לא נסע) ויש דברים שמטרידין אותו שהוא יכול להתפלל ביחידות. שבמקרה כזה הוא מחויב להרגיע את עצמו כדי להתפלל עם המנין וכמו כל אבל שיש לו טרדות ומ"מ הוא מחוייב להרגיע עצמו כדי להתפלל בכוונה.