שו"ע או"ח סי' קמו ס"ב: "כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר אפילו בד"ת אפילו בין גברא לגברא ואפילו אם השלים הפרשה, יש מתירין לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר [בדברי תורה] ויש מתירין למי שתורתו אומנתו כו', וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין לשומעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא". ע"כ.

המקור למ"ש בתחילת הסעיף שאסור לספר משנפתח הספר הוא מפרק "אלו נאמרין" (סוטה לט, א), ועיין בביאור הלכה ד"ה 'ויש מתירין' שכותב שהשיטה המתרת לגרוס בלחש הוא שיטת התוס' והרא"ש (בפ"ק דברכות), והקשה הביאור הלכה שם דמאי מהני שיגרוס בלחש מ"מ גם הוא מצווה לשמוע קרה"ת, ואם ילמד את למודו לא יתן לבו לשמוע מה שקורא הקורא, ואפילו אם ישנם עשרה דצייתי מאי מהני לגבי דידיה, הא על כל איש ואיש מוטל החיוב החיוב דתקנת עזרא? וכ' הביאור הלכה דמשום הכי תמה ה'שבלי לקט' על שיטה זו בסי' לט (הובא בב"י) ודחה אותה. אבל הביאור הלכה מודה שמסוף דברי המחבר משמע דדוקא בפרשת פרה ובפרשת זכור כו' יש חיוב לשמוע קריאת התורה, ומשא"כ בפרשיות אחרות, ולכן הניח דבר זה בצ"ע.

והנה מדברי המחבר כאן מוכח שיש מחלוקת אם התקנה של עזרא היתה שכל אחד צריך לשמוע קריאת התורה, או שעזרא התקין שצריך להיות קריאת התורה בציבור אבל אין חיוב על כל אחד לשמעו.

ולפי זה צריך עיון בדברי רבינו סי' רפד סי"א שכותב בפשיטות "לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו שחובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה בס"ת כו'". ולכאורה מנין לו לרבינו לפסוק שיש חיוב על כל אחד לשמוע הקריאה מכיון שהדבר שנוי במחלוקת בס' קמו, וכנ"ל.

והנראה לומר שדין זה - שלא יתחיל המפטיר עד שיגמור הגולל - נלקח מדברי רב תנחום אמר ריב"ל בפרק אלו נאמרין לט, ב, ועיין שם ברש"י שכתב הטעם "כדי שלא יהו הגוללים טרודים מלשמוע הפטרה מפי המפטיר", שגם הגולל יבין אל המפטיר (ועיין בב"י שהביא גם טעם של השבילי לקט משום בזיון ס"ת - אבל הב"י שלל זה לגמרי).

והנה ממה שהשו"ע כאן מביא בפשטות שאין רשאי להתחיל עד שתגמר הגלילה מוכח שהשו"ע כאן פוסק שיש חיוב לשמוע קריאת התורה, וע"כ דעת רבינו שאע"פ שבסי' קמו מסתפק השו"ע בדין זה, ויש ראשונים שסוברים שאין חיוב על היחיד לשמוע קריאת התורה, מ"מ מסי' רפד מוכח שהשו"ע סובר כהשבלי לקט שס"ל שיש חיוב על היחיד לשמוע קרה"ת.

אבל מ"מ נראה לומר שדעת רבינו שאע"פ שבמגילת אסתר סובר המ"א בסי' תרצ סט"ו שאם לא שמע תיבה אחת מקריאת המגילה לא יצא, זה לא שייך בקריאת התורה, ואע"פ שיש חיוב על הבעל קורא לקרוא כל תיבה ואם חיסר תיבה אחת אינו יוצא ידי חובתו, דכך מוכח מסי' קמא ס"ב, מ"מ לא מצינו שהמ"א או שאר אחרונים יפסקו שאם השומע חיסר תיבה אחת מקריאת התורה אינו יוצא ידי חובתו.

ונראה להביא ראי' לזה מדברי רבינו בסי' רכד סעיף יג "ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה לבדה אלא הם עצמם קורין ההפטרה כו'". ולכאורה יש לתמוה על רבינו שכותב שיש נוהגים "מטעם הידוע" לבד שלא לסמך על שמיעה לבדה, הא בסי' נט ס"ד (בברכת ק"ש) כותב רבינו "ומ"מ הואיל וברכות ק"ש הן ארוכות אין לסמוך על שמיעתן מהש"ץ שמה יפנה לבו ולא ישמע להש"ץ לכן י"ל כל הברכה בנחת עם הש"ץ כו'", ולכאורה טעם זה שייך גם בקריאת התורה - ומדוע כותב רבינו שם שהם עושים זה מ"טעם הידוע להם"? ומזה מוכח שרבינו סובר שאם חיסר לשמוע קצת מן הקריאה יצא ידי חובתו.

והחילוק שבין קריאת המגילה לקריאת התורה הוא שהדין של קריאת התורה מיוסד על הא שלא רצו חז"ל שילך אדם ג' ימים בלי לימוד התורה, וע"כ יש לו שייכות להענין של לימוד התורה שתלוי בהבנה, ועיין בס' נחמיה (ח, א) "ויקראו בספר תורה כו' ושם שכל ויבינו במקרא", ז"א שיש לו שייכות לענין של לימוד והבנה, ולכן אם חיסור הקורא לשמוע תיבה יצא.