שו"ע או"ח סי' ח' סעיף ה', "מברך להתעטף בציצית, אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן". ע"כ.

הגר"א (בביאורו) כותב שמשמע מדברי השו"ע דיותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו, והגר"א פליג על השו"ע והוא סובר דדוקא א' מברך לכולם לכתחילה "כמ"ש בפ"ח דברכות כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם" עיין כל זה בדברי הגר"א, וכנראה גם הגרע"א, והפמ"ג והמ"ב מסכימים לדברי הגר"א.

אבל רבינו בשו"ע שלו סי' ח נקט דברי המחבר כפשוטן, דלכתחילה יכולים כל אחד לעשות ברכה בפני עצמו, דקשה לו לרבינו לומר שדברי השו"ע הם שלא בדיוק, ובפרט שברמ"א אינו משיג כלום על דברי המחבר.

והנה עיקר הראיות של הגר"א מיוסדות על הא דאיתא בפ"ח דברכות והובא בשו"ע או"ח סי' רחצ סעיף יד "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולם", וכמו כן בשאר ברכות הנהנין וברכת המזון מובן מהגמ' בכ"מ שעדיף יותר שא' יברך לכולם, אבל עיין בדברי רבינו בסי' ריג סעיף ו דאע"פ שהוא מסכים שבברכת הנהנין שבמקום שאחד מוציא חבירו מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד - וע"כ מצוה שיברך אחד מפני ברב עם הדרת מלך, אבל בברכת המצות כשכל אחד עושה המצוה בפני עצמו, כגון שכל אחד מתעטף בציצית, הרשות בידם לברך לכתחילה בפני עצמם כדי להרבות בברכות, כי "לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות", וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה שמקיימנו על ידי אחר כו', משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבין כגוף אחד נהנה, ולכן די לה בברכה אחת - אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כו'.

רבינו סובר שמהא דכ' המחבר בסי' ח שמותר לכתחילה לכל אחד לברך בעצמו מוכח שיש חילוק בינו לבין שאר המקומות של ברכות הנהנין (והבדלה), וסב"ל שבמקום שיש ענין של הידור השייכת להמצוה, כמו הענין של לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות (וביחד עם זה הענין של מצוה בו יתר מבשלוחו), דבר זה שקול כמו הענין של "ברב עם הדרת מלך" וע"כ יש לכ"א הברירה לעשות המצוה או בההידור של "ברוב עם", או באופן של הידור אחר השייכת להמצוה וכנ"ל, וכל זה הוא בניגוד לדעת הגר"א, הגרע"א וכו', שסוברים שההידור של "ברב עם הדרת מלך" מכריע במקום הידורים אחרים.

והנראה לומר שבדברי רבינו מיושבת הנהגת כמה חסידים ואנשי מעשה העושים קידוש ושאר ברכות לעצמם, אף אם הם נמצאים בתוך ציבור ויש איש אחר העומד ועושה קידוש עבור הציבור. ולכאורה זהו בניגוד למה שרבינו בעצמו כותב בסי' ריג סעי' ו' "אבל אם רצו לקיים כ"א המצוה בפ"ע ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כ"א המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו, ומ"מ טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אע"פ שאין חייב בדבר כו'" - מוכח שדעת רבינו שיותר טוב שא' יעשה הקידוש בשביל כולם, וא"כ צריך עיון בהנהגת כמה חסידים וכנ"ל.

והנראה לומר דכוונה דהמצוה הוא ענין עיקרי בהמצוה, דהנה בענין כוונה יש ענין של כוונה לצאת ויש גם ענין של כוונה למה שאומרים ולומר זה בכוונה הכוללת אהבה ויראה כו', ועיין בספר תניא קדישא פ"ד "כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע וכו' ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את השם וחפץ לדבקה בו באמת", וא"כ מובן ופשוט שכוונה של אהבת ה' בתוך המצוה הוא הידור הכרחי אם לא חלק עיקרי בהמצוה. וכן ידוע פתגם העולם שקול מעורר כוונה,

וכיון שדעת רבינו שההידור של "רוב עם" אינו מכריע במקום הידור אחר, א"כ במקום שהאיש מרגיש שע"י שהוא עושה הברכה בעצמו יש לו כוונה גדולה יותר מאם אחר עושה הקידוש או הברכה בשבילו, א"כ (לדעת רבינו) מותר לכתחילה לעשות הברכה והקידוש בעצמו.