בשו"ע או"ח סי' שב סעיף ז כ' "טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאתחזי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן, ויש מפרשים דה"מ לח אבל יבש אסור דהוי טוחן" ע"כ. ועיין בשו"ע רבינו סעיף יח שנקט כהט"ז ס"ק ו דכ"ז שאסור מד"ס הוא משום טוחן כשיש שם ממשות הטיט שבשעה שמגררו נופלים ממנו פירורים, שאז דומה לטוחן, אבל אם אין שם ממשות אלא מראה הטיט ומגרד שם לבטל המראה - אין זה דומה לטוחן ומותר כו'.

אבל עיין בביאור הלכה ד"ה 'דהוי טוחן' שכתב דנהי משום טוחן בודאי ליכא, הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו רושם ליכלוך, ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודריא המבואר לעיל סעיף ה "חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו, אבל סודר אסור מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן". ומשום זה ממשיך הביאור הלכה לומר דה"נ בנדו"ד דאסור להסיר המראה, והגמרא שהתיר לגרד בציפורן היינו דוקא להעביר, משא"כ בזה שאין כאן טיט וכוונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל הרי הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל. וממשיך הביאור הלכה לומר שכן מוכח בביאור דעת המחבר שכתב דמה שהתירו בנדו"ד לשפשף מבפנים הוא משום שיש עליו טיט, ובוודאי כוונתו דוקא משום טיט, משא"כ למעלה בסעיף ה לענין כסכוסי סודרא שאין שם טיט וכוונתו רק לצחצח הבגד, בוודאי דאסור, עיי"ש כל דברי הביאור הלכה. ולכאורה השגתו על דברי הט"ז ועל דברי רבינו היא חזקה.

והנראה לומר שבדברי רבינו בסעיף יב מתורצת השגת הביאור הלכה, דעיין שם בדבריו שכ' "חלוק לאחר כביסה מתקשה ומשפשפין אותו בידים לרככו, ואף הליבון שלו מצהיל יותר על ידי שיפשוף זה, ואעפ"כ מותר לשפשפו בשבת ואינו נראה כמלבן מפני שהדבר ידוע שכוונתו בשביל לרככו ולא בשביל להצהיל הליבון שאין אדם מקפיד כ"כ על ליבונו וציהולו של חלוק שהוא בגד תחתון, אבל בסודר שהוא בגד עליון ואדם מקפיד יותר על ליבונו וציהולו אסור לשפשפו בידים מפני שנראה כמתכוין להצהיל הליבון, והרי זה דומה למלבן".

והנה מדברי רבינו מוכח שעיקרי האב מלאכה של מלבן הוא (לא רק מה שמסיר הלכלוך) שעל ידי השפשוף הוא מצהיל ליבונו, ועי' לשון הגמרא קמ, ב "לרכוכי כותנייתא קא מיכוין ושפיר דמי או דילמא לאליבי חיורא קמיכוין ואסר", ועיי"ש ברש"י "הליבון מצהיל", וא"כ משם מוכח שעיקר מלאכת מלבן אינה מה שמסיר הלכלוכית מהבגד לבד, כי אם מלאכת ליבון כולל מה שהליבון מצהיל.

וי"ל שציהול הבגד נעשה על ידי שפשוף, אבל כשאדם מגרד טיט בציפורנו או גורד המראה בציפורן ואינו משפשף בבגד, בזה לא נעשה שום ציהול, ואינה דומה כלל למלאכת מלבן, וע"כ מותר. דהנה מדברי השו"ע ומדברי רבינו שכותבים שכל האיסור בשפשוף הוא משום שדומה למלבן מוכח שאין כאן שום איסור דאורייתא. ועי' בנו"כ השו"ע ושאר הפוסקים שמבארים הטעם דאין כאן שום איסור דאורייתא, דהיינו משום שאינו מכבס בגד במים, ועוד דכל המדובר כאן הוא על איסור דרבנן משום שדומה למלבן, ולא גזרו במקום שאין ציהולו מצהיל.

והראיה לזה (שלא גזרו אם אינו מצהיל) הוא מדף קמא, א "טיט שע"ג בגדו מכסכסו מבפנים ומגרדו בצפורן", ומפשטות לשון הגמרא מוכח שמותר לגרדו אפילו אם ע"י הגירוד מסיר כל הטיט ואין שום רושם של טיט שהבגד נשאר נקי לגמרי, דכיון שהוא אינו משפשף הבגד אין ליבונו מצהיל וע"כ מותר.

ובאמת גם דברי הגר"א מוסברין כדברי רבינו ודלא כמו שפירשם הביאור הלכה, עיי"ש בדבריו, וא"כ לדברי רבינו אין שום איסור בהסרת המראה בשבת אם הוא גורד המראה בלי שפשוף הבגד (אם אין מתכוין להצהיל הבגד), ואתי שפיר מה שפסק כהט"ז.