בשוע"ר סי' תמז סכ"ט: "הציר הוא דבר חריף כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט וצ"א וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי". והיינו מ"ש ביו"ד סי' סט סי"ח לענין בשר שנשרה בציר כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח שהציר נבלע בבשר. וכ"ה ברמ"א סי' צא ס"ה: "כל ציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי חשוב רותח".

מ"מ כותב כאן רבנו רק שחריפות הציר מבליע בתוך הכלי כששהה בתוכו כשיעור בישול, אבל אינה פולטת מהכלי בשיעור זה. ומבואר יותר לפני כן בריש סכ"ז: "אם היו שרויים במים או בציר מעת לעת . . נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו", דהיינו שגם הציר אינו מפליט מהכלי בשיעור בישול אלא בשיעור מעת לעת, כמו מים.

והמקור לזה מצויין על הגליון: " ט"ז [יו"ד סי' סט ס"ק מא]. ש"ך [שם ס"ק סח]. ח"י [כאן ס"ק יט, ובמנחת יעקב כלל יב ס"ק יד]. פר"ח ביו"ד [שם ס"ק נז. שפירשו כן במ"ש הגהת מהרא"י לשערי דורא רס"י טז, ו]איסור והיתר [ראה כלל ג סי' ב, ו]רמ"א שם [סט"ז]. דלא כמ"א [כאן סוף ס"ק טז]". דהיינו שהמ"א שם סובר שהכבישה בציר בשיעור בישול מפליט מהכלי, ואילו רבנו פוסק כט"ז וש"ך ושאר הפוסקים הנ"ל, שהכבישה רק מבליעה בהכלי אבל אינה פולטת ממנו.

והטעם לזה, שכבישה בציר רק מבליעה בתוך הכלי אבל אינה פולטת ממנו, מבואר בש"ך שם שהוא מטעם אין מליחה לכלים. ומבואר הטעם בשוע"ר לעיל סכ"ו: "לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך אבל לא מן הכלי שהוא קשה", ומטעם זה גם הציר אינו מפליט מהכלי, וכפי שהובא לעיל מסכ"ט, שגם מה שהציר דבר חריף הוא מחמת "כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח", וא"כ כמו שהמליח עצמו אינו מפליט מהכלי כך גם הציר, שהוא כרותח מחמת המלח, גם הוא אינו מפליט מהכלי.

ב) כל זה הוא בציר. ובקשר לחומץ כותב רבנו בסי' תעג סכ"ט: "אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח". וכ"ה בסי' תקכז סי"ב: "שנכבש בחומץ חזק או בציר אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח הרי הוא כמבושל". וכ"ה בסי' תרמח סכ"ה: "ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל".

המקור לדין זה שכבישה בציר כשיעור בישול הוא כמבושל, ברא"ש חולין פ"ח סוס"י מט: "הלכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן, ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר".

והמקור לדין זה שכן הוא גם דין החומץ, בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקיד: "דלא אמרו [שבשר הנשרה בולע מהדם] אלא בדברים החריפין כמלח וחומץ וכיוצא באלו". ומפורש יותר בהגהות מיימוניות (קושטא) הל' מאכלות אסורות פט"ו הל"א: "כתב הרב רבנו אשר . . בתשובה דהא דאמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הני מילי בכבוש בחומץ וציר". ובמ"א סי' תמז ס"ק כח מוכיח כן גם מהמשנה (מעשרות פ"א מ"ז; שבת מב, ב): "לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר". ופרש"י שם: "שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין". הרי שהחומץ הוא חריף כציר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קה ס"א: "ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל".

והש"ך שם ס"ק ב הקשה על זה ממה שנפסק בסי' קד ס"א: "אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר". ולכן פוסק שהחומץ אין דינו כציר לענין רותח. אמנם המ"א שם חילק בין חומץ שכר שאינו חזק לבין חומץ חזק. ולכן פסק רבנו (כמובא לעיל מכמה מקומות) שדוקא חומץ חזק דינו כציר.

נראה עתה מהו דין החומץ החזק לענין להפליט מהכלי, שיש מקום לומר, שדוקא הציר אינו מפליט מהכלי, כיון שכל חריפותו הוא מחמת המלח, א"כ כמו שהמלח אינו מפליט מהכלי כך גם הציר אינו מפליט מהכלי, משא"כ החומץ, שאין חריפותו מחמת המלח, יש מקום לומר שהוא מפליט גם מהכלי. אמנם בשוע"ר סי' תמז סנ"א: "לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח . . ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן אלא ע"י כבישה מעת לעת". הרי שדעת רבנו שגם החומץ החזק, אף שגם הוא מפליט מהאוכל בשיעור בישול, מ"מ אינו מפליט מדופני הכלי, כמו שהציר אינו מפליט ממנו.

ג) כל האמור לעיל שחריפות הציר והחומץ מפליט יותר משאר הדברים, כן הוא גם בשאר הדברים החריפים, שע"י דוחק הסכין החותך בהם הם מפליטים אפילו מהכלי, כמבואר בחולין קיא, סע"ב: "צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע". ובתוס' שם ד"ה אגב מבואר שכ"ה גם לענין שומין כרישין ובצלים. וכן נפסק ביו"ד סי' צו ס"ב: "אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון". ובמ"א סי' תמז ס"ק לג שאף האתרוג הוא דינו כדבר החריף. ובשוע"ר סי' תמז סנ"ה שגם הבוסר דינו כדבר החריף. ושם ס"ס, שגם ה"זיתים מחמת מרירותן הן נקראים דבר חריף". ולפום ריהטא היה נראה לומר שחריפות זו מספקת גם לענין להפליט בכבוש שיעור בישול.

וכן מבואר בשוע"ר שם סמ"ו בהג"ה לגבי חלב קיבה: "חלב (צלול) הנמצא בתוך הקיבה שהוא חריף וחמוץ ומעמידין בו גבינות וזה החלב היה מעת לעת בתוך כלי של חמץ". ומבואר במ"מ וציונים שם, וכ"ה ב"פסקי הרב" ע' מו, שדין החלב קיבה הוא כדין הציר והחומץ החזק, ומה שאינם מפליטים מהכלי של חמץ בפחות ממעת לעת הוא כמו שהציר אינו מפליט מהכלי בפחות ממעת לעת.

אמנם צ"ע, שהרי מבואר ביו"ד סי' פז ס"י: "חלב הנמצא בקיבה . . שעמד בו יום אחד אסור להעמיד בו". ובש"ך שם ס"ק כח: "פירוש מעת לעת דהוי ככבוש". הרי שגם מהקיבה אינו מפליט בפחות ממעת לעת, אף שהציר והחומץ החזק מפליטים מהאוכל בשיעור בישול.

והנה המקור לדברי רבינו בהג"ה, שחלב הקיבה יש לו דין חריף הוא ברדב"ז ח"א סי' תפז (הובא במ"א סי' תמב ס"ק ט) שגבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה. וכתב ע"ז באליה רבה שם ס"ק יא: "ודוקא שהיתה הקיבה מעת לעת בכלי חמץ וכמ"ש ביו"ד סוף סי' פז. וצ"ע דהוי נותן טעם לפגם אחר מעל"ע, ואפשר דהוי חריף, ולא משמע שם הכי".

והיינו שהאליה רבה מבאר שדין חלב הקיבה יש לו דין חריף להשביח את הנותן טעם לפגם, ומקשה ע"ז שביו"ד סי' פז לא משמע הכי, שהרי מבואר שם שאינו מפליט מהקיבה על אחר שנכבש עמו מעת לעת, הרי שאינו דבר חריף. ולמרות זאת פוסק רבינו שם שיש לו דין דבר חריף לענין השבחת הטעם הפגום, אף שמבואר ביו"ד סי' פז שאין לו דין חריף לענין להפליט מהקיבה בכבישה שיעור בישול.

ועל כרחך צריך לחלק בין כל הדברים החריפים האלו, שאף שלענין פליטה בכבישה שיעור בישול לא חשיבי דבר חריף אלא הציר והחומץ החזק, מ"מ לענין להפליט מהסכין ולענין להשביח טעם לפגם, נחשב דבר חריף גם כל מה שהוא חריף, גם שום ובצל וכרישין ופירות חמוצים ובוסר ושאר תבלין, וגם חלב הקיבה.

וראה מ"א שם ופר"ח שם ס"ז, שדין דברים חריפים לענין להפליט מהסכין ולענין להשביח טעם הפגום שוים הם, משא"כ לענין להפליט בכבישה שיעור בישול צריך לומר דלא סגי בחריפות זו, וצריך דוקא ציר או חומץ חזק.

ונראה שכן הוא גם לענין להבליע בתוך הכלי ע"י כבישה בשיעור בישול, שדוקא הציר והחומץ החזק מבליעים בשיעור בישול, משא"כ שאר דברים החריפים. וכן נראה בשוע"ר סי' תנא סע"ג (גבי בליעה בכלי זכוכית, למ"ד שגם הם נאסרים בכבישה): "שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום אף בדיעבד אסורין" (ראה מ"מ וציונים שם ו"פסקי הרב" ע' מח). הרי שגם יי"ש שהוא דבר חריף (כמבואר בשוע"ר סי' תמז סמ"ו), אינו מבליע בכלי בפחות מכבישה מעת לעת.