עיין באגרות משה (או"ח ח"א סי' כ"ב) שנשאל באם מותר להפסיק בתפילה, להודיע להמתפללים הצריכים לזה, באיזה דף אוחזים הציבור. ונקודת תשובתו ע"ז: דיש להחשיב הכרזה זו כצורך התפילה, ולכן תלוי בטעם האיסור להפסיק באותו מקום בתפילה; בפסוד"ז, היות וטעם האיסור הוא משום הברכות (דב"ש הוא הברכה שלפניה, וישתבח לאחריה, ואסור להפסיק ביניהם), לכן יש להתיר הפסק כזו שהוא לצורך התפילה, ע"ד שמצינו שמותר להפסיק בין ברכה לאכילה כשהוא לצורך הסעודה (עיין סי' קס"ז ס"ו). משא"כ בברכות ק"ש, וק"ש, שהאיסור להפסיק הוא "מצד עצמו", אין מקום להתיר הפסק כזו, אף שהוא לצורך התפילה. עיי"ש באריכות יותר.

והנה מדברי רבינו בשולחנו לא משמע כלל שאיסור ההפסק בפסוד"ז, ובברכות ק"ש וק"ש, הם מטעמים שונים. והמשמעות הוא שהכל הוא מטעם הפסק בברכות. עיין דברי רבינו סי' נ"א ס"ד: צריך ליזהר מלהפסיק בדיבור משיתחיל ב"ש עד סוף י"ח לפי שב"ש הוא ברכה שלפני פסוד"ז וישתבח ברכה לאחריהם ואסור להפסיק ביניהם כו' כמו שאסור להפסיק בק"ש וברכותיה וכו'. ועיין ג"כ בס"ה שם: ושאילת שלום מב"ש עד ישתבח דינה כמו בק"ש וברכותיה וכו'. (אלא דבהמשך הסעיף מביא אדה"ז שינוי א' ביניהם: אבל לענין להפסיק לעניית אמן אין פסוד"ז וברכותיה דומין לק"ש וברכותיה ומותר לענות אמן על כל הברכות מב"ש עד ישתבח וכו'. אבל לשינוי זה מביא אדה"ז מיד טעמו: לפי שאמן הוא ג"כ שבח וכעין זמרה אינו חשוב הפסק בפסוד"ז).

ולפ"ז, באם נתפוס כדברי הגרמ"פ ע"ה, שהפסק לצורך התפילה במקום שאיסור ההפסק הוא רק משום הברכות, מותרת, אז יש מקום לפסוק שהיתר זה הוא גם בברכות ק"ש, וק"ש.

אולם, מובן דהיתר זה הוא רק בין הברכות דברכות ק"ש, דהרי באמצע ברכה בודאי אסור להפסיק, גם לצורך הברכה וכדו'. (ולכאו', להנ"ל, הי' אפשר להתיר גם בק"ש עצמה בין הפרקים, כדין בין הפרקים בפסוד"ז, ובין הברכות בברכות ק"ש).

ב. ויש להביא ראי' חזקה לזה דלצורך התפילה יש להתיר להפסיק גם בברכות ק"ש, כדלקמן. דהנה מקור הסברא להחשיב הכרזה באמצע התפילה ל"צורך התפילה", הוא בשו"ע סי' רל"ו ס"ב "ומיהו מה שמכריז ש"ץ ר"ח (היינו "יעלה ויבוא") בין קדיש לתפילת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפילה וכו'".

והמג"א מביא עוד טעם להתיר הכרזה זו מהרשב"א "ועוד דתפילת ערבית רשות". וממשיך להביא, מהב"ח, "וכן נוהגין דלא כהרש"ל". ומבאר בזה המחה"ש (היינו, במה נחלקו הב"ח והרש"ל), דהמהרש"ל סב"ל "דהאידנא קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובא, אזדא לה טעם הרשב"א, לכן אין להפסיק בהכרזה. והב"ח חולק דעיקר טעם הרשב"א מפני שהוא צורך תפילה וזה שייך גם לדידן, ומ"ש הרשב"א דתפילת ערבית רשות אינו אלא סניף ואינו עיקר הטעם".

ועוד כ' המג"א שם: ונ"ל דבין הפרקים [היינו להכריז ר"ח בין הפרקים דברכות ק"ש דערבית – המעתיק] דינם כמו בשחרית, דדוקא בין גאולה לתפילה יש מקילין משום דתפילת ערבית רשות, אבל בין ק"ש וברכותיה חובה לכו"ע [והיינו, דההיתר, דהמחבר, להכריז ר"ח, הוא רק בין גאולה לתפילה, ולא בין הפרקים].

וכ' ע"ז המחה"ש: אע"ג דכבר הסכים לעיל דטעם דתפילת ערבית רשות אינו אלא סניף, ועיקר הטעם משום צורך התפילה וזה שייך גם בין הפרקים [וא"כ אינו מובן לכאו' דברי המג"א, דבבין הפרקים אסור להכריז משום דהוו חובה, והרי הטעם ד"רשות" לא היתה עיקר טעם ההיתר, שנוכל לומר דבמקום דאינו רשות אסור?!], מ"מ כוונתו דטוב לו להפסיק בהכרזה אחר יראו עינינו . . (ומביא ע"ז טעם, ומסיים) א"כ עדיף להפסיק בין גאולה לתפילה דערבית מלהפסיק בין הפרקים.

והיוצא מדברי המחה"ש (בהבנת המג"א) מפורש, דההיתר להפסיק בהכרזה לצורך התפילה, כן שייכת (מעיקר הדין) גם בין הפרקים דברכות ק"ש (וגם ק"ש לכאו'). וזהו כמו שכתבנו, ודלא כדברי הגרמ"פ, כדלעיל.

ג. והנה הפרמ"ג לכאו' לא הבין דברי המג"א כהמחה"ש, דכ' (בא"א שם) "עיין מ"א, ובערבית מכריז אבל בשחרית לא דמיסמך גאולה [לתפילה] חובה בשחרית". והיינו, דהוא סב"ל, שההיתר להפסיק בהכרזה הוא באמת רק במקרה זו דבין גאולה לתפילה דתפילת ערבית דעיקרו רשות.

אלא דהפרמ"ג מק' ע"ז, דמדוע באמת אינו מותר להפסיק לצורך התפילה, ע"ד ההיתר להפסיק לצורך אכילה בין הברכה להאכילה? ומתרץ, דרק בדיעבד אמרינן דלא הוי הפסק, אבל לכתחילה אין עושין הפסק גם לצורך האכילה (ומציין להט"ז – וכן הוא בשולחן רבינו – דלכן אין מתחילין "משיב הרוח" בשחרית, משום שאין מתקנין שלכתחילה יכריז ע"ז הש"ץ בין גאולה לתפילה דשחרית).

ויוצא מזה, דגם לדעת הפרמ"ג שייך כאן ההיתר ד"לצורך התפילה", אלא דסב"ל שזהו רק בדיעבד ולא לכתחילה. אבל לכאו' יש מקום גדול לומר, שבמקרה דעסיקנן ביה, כשיש בנ"א בביהכ"נ שאין יודעים היכן אוחזים הציבור ("מתחילים" בתפילה וכיו"ב), ומתבלבלים מזה וכו', דיש לדונו כדיעבד, ויהא מותר להפסיק ולהכריז בשבילם גם בין הברכות דברכות ק"ש וק"ש.

ולכאו', עפ"ז הי' נראה לדון להתיר גם (עוד יותר) לצלצל למישהו בין הברכות דק"ש לבקשו להגיע לביהכ"נ להשלים המנין, דהרי פשוט שזהו ג"כ צורך התפילה, והוי נמי "בדיעבד". אלא דמובן דזמן המתאים לזה הוא בין ישתבח ליוצר דאז בודאי מותר להפסיק לצורך מצוה, והמדובר כאן הוא במקרה דדיעבד כשכבר נמצא בברכות ק"ש. (ועד"ז בענין ההכרזות דלעיל, דבודאי עדיף לעשותו באופן שא"צ להפסיק בתפילה, וכדכתב שם הגרמ"פ לכתוב המספרים בדף התלוי על הכותל וכדו'. והמדובר כאן הוא במקרה דדיעבד כשלא נמצא אז עצה אחרת).