בטעם דחמץ אסור במשהו ולא בטל כשאר איסורין, נחלקו הפוסקים בזה. הרמב"ם בפט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ט כתב שזה משום 'דהוא דבר שיש לו מתירין' שהרי אחר הפסח תהי' כל התערובת מותרת (ובשאינו מינו, אסור אטו מינו. ראה שם הי"ב). וכן כתב הרמב"ן ב'מלחמות' פסחים ל, א.

אבל שאר הפוסקים כגון הר"ן, רא"ש, מאירי, ורבינו דוד שם, כתבו וכן כתב אדה"ז בשו"ע או"ח סי' תמז סעי' א דהוא מ"כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ולעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו..."

והנפק"מ ביניהם, אם יש איסור חמץ ב'משהו' בערב פסח משש שעות ולמעלה. דלהרמב"ם כיון 'דהוא דבר שיש לו מתירין' יהיה אסור, אבל לטעם השני החומרא היא רק משתחשך שרק אז איכא איסור כרת וב"י וב"י. וכן מבואר החילוק בשו"ע אדה"ז סי' תמה בקו"א סק"ו.

והנה, הרמב"ם כתב דהוי 'דבשיל"מ' כיון דהתערובת מותרת לאחר הפסח. אמנם בשו"ע אדה"ז סי' תמז סעי' יח (בתוך הסוגריים שם) כתב "ואינו נקרא דבשיל"מ דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה". דהתערובת מותרת רק מכח דין ביטול ברוב, וא"כ מדוע שלא תהיה בטלה עכשיו. דהרי גדר 'דשיל"מ' הוא שהאיסור יהי' לו היתר בלא דין ביטול, אבל בחמץ שעבר עליו הפסח יהיה מותר רק מכח ביטול, וא"כ אין זה דבר שיש לו מתירין.

ובשיטת הרמב"ם כתבו המפרשים, דסבר דהתערובת מותרת לאחר הפסח מחמת עצם התערובת, ולא בעי דין ביטול, והלכך חשיב שפיר 'דשיל"מ'. וכן משמע מלשון הרמב"ם הל' חו"מ פ"א ה"ד, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח (ולא הזכיר דהיא מחמת שנתבטל) [ונחלקו בפי' הגמ' פסחים ל, א "ר"ש קנסא קניס . . בעיניה אבל על ידי תערובת לא"].

והנה הראשונים שם כתבו (ראה רבנו דוד ומאירי שם), דלא הוי 'דשיל"מ', כיון דלא דנים על התערובת אם יש לו מתירין או לא, אלא על החמץ עצמו כשהוא בעין מה דינו, והלכך כיון דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בעיני' לא הוי 'דשיל"מ', וכן כתב הלח"מ בהל' חו"מ פ"א ה"ה, עיי"ש.

ולכאורה שאלה זו - אם דנים על האיסור חמץ עצמו או על התערובת, תלויה לכאורה בטעם הדבר ד'דשיל"מ' לא בטל, דרש"י ביצה ג, ב כתב "שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור", ולפי דבריו יוצא - שדנים על הדבר איך שהוא עכשיו (בתערובת), האם יש לו מתירין לאכלו לאחר זמן בלא ביטול. אבל הר"ן נדרים נב, ב כתב משום ד'דשיל"מ' הוי על האיסור 'שם היתר', וכאילו הוא היתר בהיתר דאינו בטיל, דבכה"ג אף רבנן מודי לר' יהודה דמין במינו לא בטיל, (דהיכי דהוי איסור גמור - בטל בהיתר אף מין במינו, דמכיון שאיסור והיתר הם דברים המנגדים, חשיב כמין בשאינו מינו. משא"כ ב'דשיל"מ').

ולפי"ז שייך לומר, דיש לדון על האיסור המתבטל עצמו באם יש לו מתירין, האם חשיב עכשיו 'שם איסור' או 'שם היתר'. ובחמץ, כיון שקנסו חכמים שחמץ עצמו שעבר עליו הפסח אסור, לא הוי עליו שם היתר אלא איסור. ולא בטיל.

אמנם לכאורה יש לומר, דאף האיסור חמץ עצמו חשיב 'יש לו מתירין' אע"פ שמדרבנן חמץ שעבר עליו הפסח אסור מחמת שקנסו, משום דהקנס מדרבנן הוא איסור אחר, ואין הפי' דהאיסור של חמץ בפסח נמשך לאחר הפסח מדרבנן אלא זה איסור אחר מדרבנן שקנסו, והלכך האיסור של חמץ יש לו מתירין. ומבואר עד"ז בנדרים נט, א "שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוו להו כ'דשיל"מ' ואין בטיל ברוב" ומקשה הגמ' "והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב...". וכתב הרא"ש שם "אע"ג דאי בעי מתשיל עלה הדרה לטבלה מכל מקום מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה".

ומבואר, דאע"פ דע"י השאלה עדיין אסור לאכלו, מ"מ מקרי 'ישל"מ' לגבי האיסור תרומה. (ולהעיר, דזה תלוי אם 'טבל' איסורו משום תרומה או איסור עצמי).

אמנם, סברא הנ"ל דחשיב 'ישל"מ' אע"פ שנתחדש בו איסור אחר, היא לטעם הר"ן שדנים האם איסור זה חשיב 'שם איסור' או 'שם היתר'. אבל לדעת רש"י כיון שבפועל אין לאכלו, אין בה הטעם 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר'.

והנה, עד"ז מצינו בפוסקים בדבר שיש בו ב' איסורים, כגון ביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה בהיתר האם בטיל. דהאיסור 'נולד', הוי 'דשיל"מ'. והאיסור 'טרפה' אין לו היתר. דביו"ד סי' קב נחלקו בזה התפארת למשה והצמח צדק הישן.

דיש שכתבו - דמכיון שהאיסור 'טרפה' נתבטל, ממילא גם האיסור מוקצה נתבטל. אבל דעת הצמח הצדק שם דהאיסור טרפה בטל, ואיסור מוקצה לא. והתם, אע"פ שעכשיו יש ב' איסורים, מ"מ יש סברא לחלק ולומר דאיסור זה הוי 'דשיל"מ'. וא"כ לכאורה ה"נ, (ומכ"ש) היכי שעכשיו יש בה איסור אחד דהוא 'דשיל"מ', אע"פ שאח"כ נתחדש בו איסור אחר - 'קנס', דחשיב האיסור הראשון 'דשיל"מ'.

אמנם יש לחלק ביניהם - דבאופן של חמץ בפסח, נקרא 'דשיל"מ' רק לטעם הר"ן. אבל לטעמו של רש"י אין לו מתירין דאין לאכלו בהיתר בפועל, אבל באופן שעכשיו יש בו ב' איסורין הסברא שם להיפך, דלדעת הר"ן דדנים האם יש עליו שם 'איסור' או 'היתר' כיון דיש בה איסור טרפה שהוא איסור לעולם, אין לה שם היתר. אבל לדעת רש"י יש לומר דאיסור טרפה בטיל, ואיסור מוקצה אפשר לאכלו בהיתר, בלא ביטול (וכן כתב הפמ"ג בשער התערובות וראה בשו"ת תורת חסד או"ח סי' יט-כ בדין ביצת טריפה הנ"ל שתלוי בר"ן ורש"י).

וא"כ יש לומר דהא דפסק אדה"ז, דחמץ לא הוי 'דשיל"מ', הוא לטעמו דרש"י, 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר', ודנים אם בפועל יש לו היתר אח"כ בלא דין ביטול, והלכך כיון דחמץ שעבר עליו הפסח, מותר לאחה"פ רק מכח ביטול, אין זה 'דשיל"מ'. דאילו לטעם הר"ן דדנים אם חשיב שם היתר או איסור, שפיר יש לומר דחמץ הוא 'דשיל"מ' דאיסור קנס הוא איסור אחר.

אמנם, לכאורה צ"ב מדוע לדעת אדה"ז איסור משהו בחמץ אינה מחמת 'דשיל"מ', שהרי ב'משהו' אין כאן קנס של חמץ שעבר עליו הפסח, דלא עבר בב"י וב"י אלא רק בכזית מהתורה, ומדרבנן אפילו פחות מכזית - בנותן טעם אטו כזית, ראה שו"ע אדה"ז סי' תמב סעי' א-ב. וראה בשו"ע אדה"ז סי' תמב בקו"א סק"ט ד'משהו חמץ' אין צריך לבערו רק משום תקלה, ואין בזה האיסור דחמץ שעבר עליו הפסח.

וא"כ, מדוע במשהו חמץ אין בזה הדין ד'דשיל"מ', ונפק"מ בע"פ דלא בטיל, דבשלמא בכזית חמץ שנתערב, יש לדון דלא הוי 'דשיל"מ' לדעת אדה"ז כיון דיהי' אסור לאחה"פ. אבל 'משהו', מדוע צריך לטעם מיוחד בחמץ - מחמת שהחמירו, ולא דנו בזה מדין 'דשיל"מ'. [וראה ברבינו מנוח על הרמב"ם שם, שכתב לחלק בין משהו לכזית עיי"ש].

והנה, הרמ"א ביו"ד סי' קב, הביא טעם ה'מרדכי' דחמץ לא הוי 'דשיל"מ', כיון דחוזר ונאסר בפסח דשנה הבאה. ולכאורה זה לפי טעם הר"ן דדנים מהו 'שם האיסור'. אבל לטעמו דרש"י הרי אפשר לאכלו בהיתר מיד אחה"פ דשנה זו, וכן מבואר באחרונים.

אמנם בשו"ע אדה"ז לא הביא הכא (בסי' תמז סעי' יח) טעם ה'מרדכי', ובסי' תמה סעי' ח מבואר להדיא דלא סבר כטעמו של ה'מרדכי', שהרי פסק דאפר חמץ שאסור בהנאה לא בטל ברוב, מכיון דהוא 'דשיל"מ' - שיכול להשהותן עד לאחר הפסח, אע"פ דאפר זה יהי' אסור לפסח דשנה הבאה.

והנה לטעם ה'מרדכי', שייך לדון גם במשהו דלא הוי 'דשיל"מ', מכיון דהאיסור אכילה במשהו הוא בשנה הבאה. אבל לדעת אדה"ז דלא ס"ל כטעם ה'מרדכי', ודן רק מחמת האיסור דחמץ שעבר עליו הפסח מדוע במשהו חשיב אין לו מתירין?

ועוד, דאפילו ב'כזית' יש לדון, עפ"י מה שכתב הרקע"א בשו"ת או"ח סי' סה דלגבי האיסור 'בל יראה' ו'תשביתו' בטיל, דלא חשיב 'דשיל"מ'. ואעפ"כ האיסור אכילה הוי 'דשיל"מ' לדעת הרמב"ם. ומכאן מוכיח כדעת הפוסקים בשאלה דלעיל - שדבר שיש בו ב' איסורים ד'חד בטיל וחד לא'. ולפי"ז נמצא, דכזית חמץ שנתערב אין בזה האיסור דב"י, וא"כ אין כאן האיסור דחמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא עבר בב"י דקנסו רק מחמת שעבר בב"י, וא"כ הוי 'דשיל"מ' לגבי האיסור אכילה בלא דין ביטול ברוב. וראה בצמח צדק בפסקי דינים או"ח סי' תמב, שעמד בזה, וכתב דלדעת אדה"ז לא בטיל האיסור ועבר בב"י. עיי"ש.

אבל עכ"פ במשהו חמץ שאין בזה האיסור דחמץ שעבר עליו הפסח, לכאורה מדוע הצריכו לטעם מיוחד בחמץ ולא אמרינן דהוי 'דשיל"מ' דלא בטל, כשנתערב משהו חמץ מין במינו, ונפק"מ לדינא בע"פ משש שעות ולמעלה.