הגבהת כוס של ברכה זרת

ב'קובץ מכתבים' הנספח לתהלים 'אהל יוסף יצחק' (עמ' 210) ישנה הערה מכ"ק אדמו"ר זי"ע על הגבהת כוס של ברכה. שבטוש"ע (או"ח סי' קפג ס"ד) איתא להגביה הכוס טפח. "ומנהגנו – הובא בלקוטי מנהגים שבהגדה . . שיהיה גבוה מן השלחן ג' טפחים. ואולי הוא לכתחלה ולהידור. ועפ"ז מתיישב בפשיטות מה שכתוב בזהר ח"ב (קפט, ב) שצ"ל גבוה זרת (שפי[רושו] גם כאן ג' טפחים – וכמו שכתב בס' אור החמה. ודלא כמש"כ ב'עיטור סופרים'), אם שבכמה מקומות, וגם בזהר גופא . . איתא שמסלקו טפח. ומה שמיישב באור החמה דוחק, כמובן. – ובפרט שהכוס דרז"ל גבוה לערך ג' אצבעות (פסחים קט, א) ולא טפח. ואכ"מ".

ההסברים שהרבי דוחה הם: א) סברת העיטור סופרים, שכוונת 'זרת' המוזכר בזהר כאן היינו 'טפח'; ב) סברת האור החמה, שעובי השלחן טפח, וגובה הכוס טפח, ומרימו טפח מן השלחן, הרי בסך-הכל ג' טפחים.

ולאחרונה אינה ה' לידי לראות בס' 'שער מאמרי רשב"י', והוא כולל ביאורים בספר הזהר הק' שכתבם האר"י הקדוש בעצמו, ושם (בהוצאת אשלג: ע' כט ואילך) נחית לבאר ההבדל בכוס של ברכה בין הגבהתו טפח הנזכר בגמרא לבין הגבהתו זרת הנאמר בזהר, שהטפח רומז לה' גבורות, שהם נעלים מאלה שלמטה מהן, "וצריך להפרידה מן האחרים שהם חול". ואילו הזרת רומז על ג' ספירן עליאין, ולכל אחת מהן ה' גבורות, הרי ט"ו, ע"ש.

ועכ"פ מצאנו מקור נאמן בדברי האריז"ל לפרש הגבהת הכוס זרת הנאמר בזהר, דהיינו כפשוטו.

[ורק, שלאחרונה כתבתי להסביר (הופיע ב'הערות וביאורים' גליון תתקפא עמ' 105 ואילך) שהגבהת הכוס ג' טפחים הוא בליל שבת, ועניינו שלילת החול, "לאפוקי מידי לבוד", ואילו הגבהת הכוס טפח הוא ביום השבת – העלאה בקדושה עצמה, ע"ש. אכן מביאור האריז"ל הנ"ל מפורש יוצא שהגבהת הכוס זרת נעלית הרבה יותר מהגבהת הכוס טפח. וילע"ע].

שיעור פרסומי ניסא לבני הבית

שאלני א' התמימים שי': אני נוסע בלילי חנוכה ל'מבצע חנוכה' למקום רחוק יחסית, והברירות שבידי הן, או להדליק לאחר פלג המנחה ולעזוב תיכף, או להדליק כשאחזור בלילה, ויתכן שזה יהי' גם לאחר חצות. אז מה עדיף?

תשובה: דעת השו"ע (סי' תערב ס"ב) שכל הלילה מדליק בברכה, אך המגן אברהם (שם סק"ו) הביא ממהרש"ל שאין לברך אחר חצות, ובשם הגהות מיימוניות לתלות הדבר באם בני ביתו נעורים. וראה נטעי גבריאל (פ"ג הע' ל"ג ול"ה, בשם כמה אחרונים) שגם המגן אברהם סובר שעד חצות מדליק בברכה אף כשאין שם בני בית. ורק שהוא בא להוסיף שגם לאחר חצות רשאי לברך בתנאי שבני הבית נעורים.

ועלה בדעתי לומר שהדברים אמורים בבני ביתו דוקא, דהיינו שהם המתינו עד בואו, והעיקר שעדיין לא נכחו בהדלקת הנרות בליל זה, ואם כן יש בהדלקתו זו המאוחרת משום פרסומי ניסא ביחס אליהם. משא"כ כאשר בני הבית כבר ראו הדלקת נרות של בעה"ב וכיו"ב, אם כן מה מוסיף ה'פרסומי ניסא' בהדלקת האורח שהגיע זה עתה.

ולפי זה, הרי הבחור השואל, כשיחזור לאחר חצות, גם אם הוא בצוותא עם עוד בחורים, וכל אחד מהם ידליק המנורה שלו, הרי על כל אחד מהם יש לשאול: מי הם 'בני הבית' שעבורם הוא מדליק, ושבשבילם הוצדקה ברכתו בגלל שהוא מפרסם הנס אליהם?

ברם חידוש הנ"ל – דמיירי המג"א דוקא בבני בית שלא היו נוכחים בהדלקת נרות מוקדמת - לא מצאתי בשום ספרי המלקטים וכו', ואכן שוב נמלכתי, וכי מהו השיעור של פרסומי ניסא? והאם אכן כל אחד מאתנו היושב על יד הנרות לחצי שעה כהלכה וכמנהג האם תמיד הוא מעכל המסר של הנרות? ואם כן, גם אחרי שבני הבית נוכחו בהדלקת בעה"ב, אולי יימשך ויתוסף להם פרסומי ניסא בהדלקת האורח המדליק בביתם לאחר חצות. ודיברתי בזה עם שני מורים מובהקים והסכימו שאין קצבה לפרסומי ניסא. ואחד מהם אף הוסיף, דומיא דעל פתח ביתו מבחוץ, והתם הרי אף שהעוברים ושבים כבר ראו נרות חנוכה של זולתו, עדיין החובה על כל אחד להדליק על פתח ביתו מבחוץ, לפרסם הנס שנית ושלישית עד אין שיעור.

ולפי זה גם בנדון הבחורים התמימים שיחיו החוזרים ממבצעים לאחר חצות לילה יוכלו להדליק בברכה, בהסתמך על הפרסומי ניסא כלפי חביריהם.

השוהה כדי דבור בין הברכה למעשה המצוה

בס' המבצעים כהלכתם (ח"ב ע' 84 סכ"ו) כתב שלא להפסיק בין הברכה לההדלקה שיעור כדי דבור, ואם הפסיק בכך צריך לחזור ולברך. אך ראה שוע"ר (סי' רו ס"ג – לענין ברכת הנהנין) שלכתחלה אין להפסיק כשיעור הנ"ל בין הברכה להאכילה, אך אם הפסיק בכך אינו צריך לברך שנית. ולענ"ד אין כל הבדל בזה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות.

וכן יש לציין הא דבלקו"ש חכ"ה עמ' 160 מופיע ציטוט בזה הלשון: "יש לא-ל ידי .. " (בראשית לא, כט). אמנם בכל המקורות שחיפשתי - 'לא-ל' הכתוב כאן הוא לשון כח ותוקף, ואינו משמות הקדושים כלל.