בגליון הקודם [תתכד], כתב הר' מרקוביץ שי' בענין אמירת קרבנות עד "הודו" האם צריך לאומרם בבית או בבית הכנסת. ודן במכתבו של הרבי (שנדפס בספר ניצוצי אור), שבו הרבי כותב: "מנהגנו לומר בבית בהשכמה. . ק"ש וכו' עד הודו".

ומסיים הכותב: שלכאורה אי"ז מתאים עם המנהג לומר איזהו מקומן ברבים. ובמילא מסכם: ואפשר שזו מהדו"ק שלא נשלחה אל השואל כמו שהיא, ולכן צ"ע אם אפשר ללמוד מזה הלכה למעשה בניגוד לנהוג בדרך כלל".

תמה תמה אקרא: מהיכן באה לו המסקנה דמכיון שאין מנהגנו, להגיד עד "הודו" בבית, צריך לומר שמכתב זה "פסול", וככתבו "ולכן צ"ע אם אפשר ללמוד מזה הלכה למעשה בניגוד לנהוג בדרך כלל".

והנה ראשית כל, בהקדים המכתבים שנרשמו ע"י דר. מינדל [ע"ה] מיוסדים בפרטיות על מה ששמע מהרבי ביחידויות בכל שבוע. דר. מינדל נהג בקבלת המענות מהרבי, לא לסמוך רק על מה שהוא רשם בעצמו [מפה קדשו של הרבי] אלא נהג גם להקליט דברי הרבי כדי שיהי' בדייקנות יתירה, ושלא יחסר אף תג וקוץ.

ובמילא השאלה על הכותב אם הרבי אזל כשיטת הכותב ש"צ"ע אם אפשר ללמוד מזה הלכה למעשה", אז לא הי' הרבי מורה לכתוב את זה, ובמיוחד שזה נכתב לרב, אדם חשוב וכו'.

ועוד יותר גם בשעה שהמכתב הי' כבר מוכן למשלוח, הנה באם לא הי' ניחא לי' להרבי איזה פרט בהמכתב, הי' הרבי יכול להגיה פרט מסויים ולכתוב אחרת. ובמיוחד ש"כהנה רבות", וידוע ומפורסם שישנם כמה וכמה מכתבי קדש שהרבי עבר עליהם והגיהם בכתי"ק לאחרי שכבר הוכנו לשילוח לאנשים פרטיים. והגהותיו של הרבי הם גם על ההעתקות הנמצאות בארכיון של דר. מינדל! והיינו שההעתקות הנמצאות אצל דר. מינדל הם מכתבים שכבר הוגהו ע"י הרבי. ואילו על מכתב זה, לא הגיב הרבי שום מילה!

ועוד האמנם מפני שיש דבר שהוא קשה בעיני הכותב, מחליט בחיתוך הדין, שזה הי' מהדו"ק, ולא נשלח להנמען?! והאם לא ידוע לכותב, שיש הרבה מכתבים שכבר הוכנו ע"י הרבי ולפועל לא נשלחו בדואר מפני סיבות טכניות "דרך ההשתלשלות"? והאם אינו יודע שיש שלל מכתבים של שנים שונות, שלא יצאו לאור במסגרת ה"אגרות קודש" (מפני סיבה מסוימת), ונתגלו רק לפני שנים אחדות?! ואכמלה"ב.

ועתה נבא לבאר תוכן המכתב:

מכתב הרבי בא בתור מענה על השאלה בנוגע לקריאת שמע בזמנה, כשמתפללים מאוחר (אחרי זמן ק"ש), וע"ז ענה הרבי ש"מנהגנו לומר בבית בהשכמה . . ק"ש וכו' עד הודו".

ולכאורה צ"ל: הרבי נשאל אודות זמן ק"ש כו'. ובתור מענה לזה, הי' מספיק שהרבי יענה שאומרים עד "איזהו מקומן" (ותו לא), ועי"ז נדע שאומרים ק"ש בזמנה. ומכיון שהרבי מוסיף "עד הודו", ממילא מוכחא מילתא שיש בזה דיוק שצריך לימוד.

והביאור בזה הוא בפשטות, שהרבי כותב תשובה זו ליהודי שלא מחב"ד, ובמילא יש לו גם מנהגים שונים מחב"ד.

דהנה, במכתב הידוע של הרבי (מיום ט' שבט תשט"ו) אודות ענין אמירת הקדישים (נדפס בסיום ספר התהלים ובאג"ק ח"י ע' דש) כותב הרבי: "אין להקשות ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר שכותב להזהר באמירת קדיש דרבנן שלאחרי ברייתא דר' ישמעאל, דלכאורה למה אינו מזהיר על הקדישים שלאחרי שיר של יום וכו' - די"ל בפשיטות שאמירת הקדיש הנ"ל בטלוהו באותו בית הכנסת אשר אליהם נכתב המכתב, וככתוב שם, ולא ביטלו קדישים הנ"ל".

ועפ"ז נמצא שהתחלת התפלה באותו בית הכנסת (ובטח שהי' כך גם בבתי כנסיות אחרים) התחילה מ"הודו". כיון שעד אז לא היתה אמירת הקדיש אחרי הברייתא דר"י, ובמילא לא הוכרח שיהיה צבור עד "הודו".

ועד"ז י"ל בנוגע למנהג חב"ד: שלובשים הטלית ותפילין לפני "איזהו מקומן" כדי ללמוד איזה משניות וכן ברייתא כדי שיהי' הקדיש הבא מוסב על מה שלמדו זה עתה.

וי"ל (ומבוסס על מכתב קודש הנ"ל), שעפ"ז נמצא שמה שלובשים הטו"ת לפני "הודו" הוא רק כדי שיהי' הצבור מוכן גם לאמירת קדיש שלאחרי המשניות והברייתא.