בעניין הפסק בתפלה לאמירת 'ברוך הוא וברוך שמו', כתב ה'תהלה לדוד' (סי' קכד ס"ק ד): "לכאורה בין ישתבח ליוצר מותר לענות ב"ה וב"ש, דעדיף מיתברך וישתבח. אבל מלשון הרב ז"ל ס"ח: "אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות", משמע דגם בין ישתבח ליוצר אסור, דגם שם אסור להפסיק אלא לדבר מצווה כמ"ש בסי' נד ס"ג. וצ"ע למה יגרע מיתברך וישתבח".

והנה דיוק התהל"ד מלשון רבנו, נראה דהוא דיוקא אלימתא. וכן נראה מדברי המג"א שהם מקור דברי רבנו. דהנה המג"א כתב על אמירת ב"ה וב"ש (ס"ק ט): "ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק, אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו". ובסי' נו (ס"ק ז) איירי אודות הפסק לאמירת "ועתה יגדל נא" (שיש הנוהגים לאומרו לפני כל קדיש), ושם כתב להדיא: "אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה, ובכל מקום שאסור להפסיק". משמע דלדעת המג"א הושווה דין ב"ה וב"ש לדין של "ועתה יגדל נא" - לו אין מפסיקין גם בין ישתבח ליוצר.

ב. אלא דיש לעיין במה שהוקשה לבעל התהלה לדוד - מהא דכן מפסיקים בין ישתבח ליוצר לנוסח "יתברך וישתבח".

והנה מצינו ב' נוסחאות של "יתברך וישתבח", אותן אומרים בין ישתבח ליוצר: (א) בעניית הקדיש, כמ"ש רבנו בסי' נו ס"ז, דיש אומרים "שהעונה אמן יש"ר צריך לומר גם יתברך עד דאמירן בעלמא". (ב) בזמן אמירת הש"ץ ברכו, כמ"ש רבנו בסי' נז ס"ד: "נהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח כו' בעוד שהוא מאריך בניגון". ויש לעיין בכל א' מב' נוסחאות אלו בפני עצמו.

ג. לעניין נוסח "יתברך וישתבח" בקדיש, כתב רבנו בסי' סו (ס"ה): "וכשמפסיקים לקדיש יאמר אמן יש"ר עד יתברך, וישמע מהש"ץ עד ואמרו אמן, ויענה אמן, כי יש מחלוקת אם צריך לומר כל הנוסח מיתברך ואילך כמ"ש בסי' נו, לכן אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק".

ולפי זה, יש אכן מקום לתמוה במה נשתנה הקדיש שבין ישתבח ליוצר, שבו שרי להפסיק לנוסח "יתברך וישתבח", משאר המקומות עליהם כתב רבנו ש"אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק". ואם אכן שונה דין 'בין ישתבח ליוצר' משאר מקומות, מדוע לא נאמר שגם לעניין הפסק לב"ה וב"ש ישתנה דינו להיתר, כדברי התהל"ד?

אלא דלכאורה יש לומר, דלדברי רבינו אכן אין לומר נוסח "יתברך וישתבח" בקדיש זה שבין ישתבח ליוצר, וגם זה נכלל במ"ש רבינו שם ש"אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק". דכמו שיחיד, האוחז במקום שאסור להפסיק, אינו אומר "יתברך וישתבח", הוא הדין לקהל כולו. דכשאומרים קדיש במקום שאסור להפסיק בו, כמו בין ישתבח ליוצר, אין לכל הקהל לומר נוסח "יתברך וישתבח".

[ואף דיש מקום לחלוק ולומר דאי סבירא ליה לרבנו הכי, דיש קדישים שאין לכל הקהל לומר בהם נוסח "יתברך וישתבח", היה לו לכתוב זאת בסי' נו, דבו איירי בדין עניית הקדיש ע"י הקהל?1.

מ"מ, הרי מצינו כגון דא גבי נוסח "ועתה יגדל נא" (הנ"ל), שגם אודותיו כתב רבינו רק בסי' סו "שאין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק". והרי מקורו במג"א, ובמג"א פירש דבין ישתבח ליוצר בכלל זה, כנ"ל ס"א2. ועל כורחך צריך לומר, דהא דלא פירש זאת רבינו בסימן נו, הוא מטעם דסמך עצמו על מה שכתב בסי' סו, דשם איירי רבינו בדיני הפסקה3. ולפי זה שפיר אפ"ל דלדעת רבינו כמו שאין להפסיק לב"ה וב"ש בין ישתבח ליוצר, ה"ה דאין לקהל להפסיק לנוסח "יתברך וישתבח" בקדיש].

ד. אלא דיש לעיין לעניין נוסח "יתברך וישתבח" של ברכו. דהנה בסי' סו (שם) כתב רבנו: "וכשמפסיק לברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ולא נוסח יתברך וישתבח כו', שאינו אלא מנהג, ואפילו בפסוקי דזמרה אין מפסיקין לאומרו".

והנה אף שבעניין זה לא נקט רבנו הלשון "בכל מקום שאסור להפסיק", כמו שנקט הלשון גבי נוסח "יתברך וישתבח" בקדיש (וא"כ אפשר היה לומר דדווקא בפסוד"ז אין להפסיק, אבל בין ישתבח ליוצר קיל, ושרי להפסיק), מ"מ זיל בתר טעמא שפירש רבנו "שאינו אלא מנהג".

וא"כ, הרי הוא בכלל מה שכתב רבנו גבי ב"ה וב"ש (סי' קכד ס"ח) "כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות". ועפ"ז היה צריך לכאורה לשלול גם אמירת נוסח "יתברך וישתבח" בברכו שבין ישתבח ליוצר.

אך מדברי רבנו הנ"ל בסי' נז, אודות המנהג לומר נוסח "יתברך וישתבח" על ברכו, משמע דאיירי בפשטות בברכו זה שבין ישתבח ליוצר (וגם איירי שם להדיא בדיני ההפסקה בין ברכו ליוצר אור. וראה עוד לקמן ס"ה במוסגר).

ועפ"ז י"ל ששאלת התהל"ד היא על "יתברך וישתבח" של ברכו, דכיון שהוא מנהג הרי הוא כב"ה וב"ש. ולכן שפיר יש לתמוה מדוע לא שלל רבנו אמירתו בין ישתבח ליוצר, כמו ששלל אמירת ב"ה וב"ש.

ה. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדים דקושיית התהל"ד היא לא לדעת רבנו בלבד אלא לכולי עלמא: דהנה כל דין "בין ישתבח ליוצר" הוא ביחיד, אבל בציבור הוא בין ישתבח לקדיש, ומשעה שהתחיל הקדיש חשיב כבר כברכות ק"ש, וכמ"ש רבנו שדווקא בין ישתבח ליוצר קיל, "אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר, ואצ"ל בין ברכו ליוצר אור בין ש"ץ עצמו ובין הצבור שעמו" (סי' נד ס"ג). וכמ"ש המ"א (ס"ק ד): "לאחר שהתחיל הקדיש אינו מפסיק כלל" (ראה בכ"ז משנ"ב ס"ק יג וש"נ).

ולפי זה יש לתמוה לכולי עלמא, איך שרי להפסיק אחר תחילת הקדיש - שדינו כברכות ק"ש - לנוסח "יתברך וישתבח" דהוא מנהג, ואפילו בפסוקי דזמרה אין מפסיקין לאומרו?

[יתירה מזו קשה: הטעם לזה שמברכו דינו כברכות ק"ש ("ואצ"ל בין ברכו ליוצר אור"), לפי "דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר, כי עיקר כוונת הש"ץ מה שאומר ברכו את ה', היינו שיברכוהו אח"כ בברכת יוצר" (משנ"ב שם וש"נ).

נמצא שאף בתפילת ערבית שאין אומרים בה קדיש קודם ברכו (- כן הוא מעיקרא דדינא), מכל מקום הברכו עצמו יוצר איסור הפסקה, דחשיב התחלת ברכות ק"ש שאין להפסיק בהן (כמ"ש להדיא במשנ"ב סי' רלו ס"ק א).

ולפי"ז תימה, איך יש מקום כלל למנהג האמור, לומר בברכו נוסח "יתברך וישתבח", הרי הן בשחרית והן בערבית בשעה שהתחיל הש"ץ ברכו חשיב כבר כברכות ק"ש שאסור להפסיק בהן לכך!4].

ו. ויש לומר בזה ובפשטות: כל גדר הפסקה, שייך רק כשעסוקים בעניין אחד ומפסיקים בו לעניין אחר, אך כאשר ישנו מנהג שהונהג לאומרו במקום מסוים (והוסכם ע"י הפוסקים5), הרי הוא חלק מסדר התפלה ואין זה הפסקה.

וע"ד המנהג להרבות בזמירות של שבת ולהוסיף אותם לסדר התפלה (הן בפסד"ז והן בברכות ק"ש, שוע"ר סי' רפא ס"ב), דאין סברא כלל לומר בזה הפסקה, והרי הם כנוסח התפלה עצמה.

וה"ה לנוסח "יתברך וישתבח", דכיון שהונהג לאומרו כשהש"ץ אומר ברכו, ע"כ אין שייך כלל לדון בזה מדין הפסק, דהרי הוא חלק מהברכו עצמו (והברכו עצמו הרי הוא חלק מסדר התפלה של כל אחד מהמתפללים, שתיקנוהו קודם ברכות ק"ש עבור כל הציבור).

אך ב"ה וב"ש, כיון שלא הונהג לאומרו במקום זה, בין ישתבח ליוצר, הרי שאין לו כלל שייכות לעניין, נמצא דעסוקים בעניין אחד ורוצים להפסיק לעניין אחר, והדיון הוא אי שרי להפסיק לצורך זה, בזה סבירא ליה לרבנו דאין להפסיק, דכיון דהוא מנהג ולא מתקנת חכמים אין להפסיק אלא במקום שמותר להפסיק לדבר הרשות.

והוא הדין נוסח "ישתבח ויתפאר" דברכו כשאומרו שלא במקומו, דכל ההיתר לאומרו, הוא כששומע הברכו במקומו, שאז הוא כחלק מסדר התפלה, אבל במקום אחר (כפסוקי דזמרה וכיו"ב) חשיב הפסק, וכיון שהוא רק מנהג אין להפסיק עבורו, כנ"ל6.

ז. אך לפי"ז יש לעיין מדוע נשלל המנהג לומר קודם הקדיש שבין ישתבח ליוצר "ועתה יגדל נא" (כדלעיל ס"א-ב), דלכאורה כיון שהוא מנהג הנאמר במקומו אין בזה הפסק, ובמה גרע מ"יתברך וישתבח"?

אלא שהתשובה לכך מפורשת במג"א (שם) שהוא מקור הדין, וז"ל: "האר"י לא היה רוצה שיאמרו, וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכוונות), ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק".

כלומר, הטעם שאין להפסיק לאמירת "ועתה יגדל נא", הוא (לא משום שהוא מנהג, אלא) משום שאמירתו שנויה במחלוקת (היינו לא רק שיש שלא נוהגים כן, אלא ששוללים לגמרי הנהגה כזו7), ע"כ פסק המג"א שיש לקבל דעת השוללים (האר"י) כאשר הוא מקום שאסור להפסיק בו8.

[ולמש"כ לעיל אות ב' דה"ה לנוסח "יתברך וישתבח" בקדיש שנשלל אמירתו בין ישתבח ליוצר, י"ל דשלילת נוסח זה (אף שאומרו במקומו) גם היא מטעם ששנוי הוא במחלוקת, כמפורש בדברי רבנו (סי' סו שם): "כי יש מחלוקת אם צריך לומר כל הנוסח מיתברך ואילך כמ"ש בסי' נו, לכן אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק"9.

ולפי"ז מדויק לשון רבנו, שגבי נוסח "יתברך וישתבח" בברכו כתב: "ואפילו בפסוד"ז אין מפסיקין לאומרו", וגבי "ועתה יגדל נא" וכן נוסח "יתברך וישתבח" בקדיש כתב: "אין להפסיק באמירתו במקום שאסור להפסיק".

לפי שנוסח "יתברך וישתבח" בברכו שרי לאומרו במקומו, אף שהוא מקום שאין מפסיקים בו, משא"כ ל"ועתה יגדל נא" וכן לנוסח "יתברך וישתבח" בקדיש, אין להפסיק כלל (אף במקומו) במקום שאסור להפסיק, כנ"ל10].

ט. לפי כל הנ"ל יש ליישב (בדרך אפשר) תמיהה העולה בדברי המג"א. דהנה הבאנו לעיל (ס"א) את דברי המג"א גבי הפסק לב"ה וב"ש שכתב (סי' קכד ס"ק ט): "ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו". וכאמור לעיל, כוונתו על מה שכתב בסי' נו גבי איסור ההפסקה לנוסח "ועתה יגדל נא".

והנה בפשטות מסתבר דאין כוונתו להשוותם רק בדין (שאין להפסיק עבורם), אלא גם בטעם, שטעם איסור ההפסקה לשניהם שווה. ולכאורה יש לדקדק, מה מקום יש להשוות בין ב"ה וב"ש דהוא מנהג המקובל על הכל, לבין נוסח "יגדל נא" שהוא מנהג השנוי במחלוקת, כמ"ש המג"א עצמו בטעם איסור ההפסקה עבורו.

וי"ל בזה: עפ"י המוסבר לעיל, כוונת המג"א גבי "יגדל נא", היא לתת טעם לאיסור אמירתו בין ישתבח ליוצר אף שהוא מקום אמירתו. וטעמו, דכיון דהוא מנהג השנוי במחלוקת, גרע משאר מנהג הנאמר במקומו ואסור לאומרו.

ולפי"ז יש ליישב תמיהה הנ"ל: די"ל שסברת המג"א בזה היא, דהא ד"יגדל נא" הוא מנהג השנוי במחלוקת, מסיר הוא ממנו התוקף של מנהג הנאמר במקומו. דאף אומנם שאין לשלול מנהג זה לגמרי (דלכן במקום שמותר להפסיק שרי לאומרו), מ"מ כיון שלדעת האר"י - השולל אמירתו - פשיטא דאין לו שייכות כלל לקדיש, נקבל דעתו עכ"פ בפרט זה, ונחשבהו כסתם מנהג שאינו שייך לסדר התפלה וחשיב הפסק.

ומעתה נמצא, דמהאי טעמא שאסור להפסיק עבור "יגדל נא" בין ישתבח ליוצר, דלא חשיב מנהג הנאמר במקומו, מהאי טעמא גופא אין להפסיק לב"ה וב"ש, כיון שהוא מנהג שאינו נאמר במקומו. ואתי שפיר השוואת המג"א ביניהם.

המורם מכל הנ"ל: נוסח "יתברך וישתבח" שיש נוהגים לאומרו בברכו, חשיב מנהג הנאמר במקומו, ומשום כך לא חשיב הפסק (ע"ד המנהג להוסיף בתפילת שבת בפסוד"ז ובברכות ק"ש).

נוסח "יגדל נא" שיש נוהגים לאומרו לפני כל קדיש, כיון שישנם הסוברים דיש לשלול אמירתו, ע"כ אין להחשיבו כשאר מנהג הנאמר במקומו, ואין לאומרו בקדיש הנאמר במקום שיש בו איסור הפסקה, כקדיש שבין ישתבח ליוצר ובין גאולה לתפלה דערבית.

"יתברך וישתבח" בקדיש (הנאמר בהמשך לאמן יש"ר), שיש הסוברים שחובה גם על הקהל לאומרו, ואף לגביו יש הסוברים דיש לשלול אמירתו, נראה דדינו שווה ל"יגדל נא", ואין לאומרו בקדישים הנאמרים במקום שאסור להפסיק.

ב"ה וב"ש לא שייכא ביה מנהג הנאמר במקומו, ולעולם חשיב הפסק (ואפילו אם השומע עצמו נמצא בסיום אותה הברכה של המברך, חשיב הפסק).