"סדר ברכות הנהנין" פ"א הי"א: "מנהג העולם שמפרשים אורז ריי"ז, דוחן היר"ז, אבל יש מפרשים אורז היר"ז דוחן ריי"ז". היינו יש ספק מהו אורז ומהו דוחן, ולכן נפסק להלכה "לפיכך ירא שמים . . וכשאוכל שלא בתוך הסעודה יברך שהכל על כולם".

בפ"ח ה"ה: "קמח חיטים שעירבו עם קמח אורז מברך אחריו ברכת המזון אם עשה ממנו פת, או מעין שלוש אם עשה ממנו תבשיל, אפי' אין בו כזית (דגן) בכדי אכילת פרס, כל שיש בו טעם דגן, לפי שהחיטים גוררים את האורז להיות בכולו טעם חיטים". היינו כשמבשלים אורז וחיטים יחד, מתקבל בכל התבשיל טעם חיטים.

בפ"ח ה"ג: "קמח של אחד מחמשת מיני דגן שעירב עם קמח של מיני קטניות ועשה ממנו פת, אע"פ שמברך עליו המוציא, שהדגן עיקר אפי' אם הוא מועט, כמו שנתבאר . . מכל מקום אינו מברך לאחריו ברכת המזון, אא"כ יש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס . . ." בפשטות הדין בקטניות שצריך שיהיה גם כזית דגן, שונה מדין אורז שאי"צ כזית חיטים, היות וכשמבשל חיטים ואורז, טעם הדגן מתגבר עליו והופך את כולו לטעם דגן, משא"כ בקטניות ודגן, אין הדגן מתגבר והופך את הקטניות לטעם דגן, ולכן צריך כזית דגן בכדי אכילת פרס.

פ"א ה"י: "דוחן הרי הוא כשאר מיני קטניות".

אם אכן כך, שדוחן הוא כשאר קטניות שאינם נגררים אחרי טעם החיטים, (אלא כשערבו קטניות ודגן, יטעמו ב' טעמים, טעם חיטים וטעם קטניות), משא"כ אורז נגרר אחרי החיטים. א"כ צ"ל מדוע יש ספק כנ"ל פרק א' הלכה י"א מהו אורז ומהו דוחן, הרי אפשר לקחת את מה שנקרא אצלנו אורז, ולבשלו עם חיטים (פחות מכזית בכדי אכילת פרס), וכן לקחת מה שנקרא אצלנו דוחן ולבשלו עם חיטים, (פחות מכזית בכדי אכילת פרס), וניטעם איזה טעם יש בתבשיל, האם רק טעם חיטים (וסימן שאורז מעורב בתבשיל), או שטועמים עוד טעם, (וסימן שדוחן מעורב בחיטים), וממילא יתברר מהו האורז האמיתי?!

(ועפי"ז שאפשר לברר אורז מהו, צ"ע מדוע ברכת האורז היא "שהכל" כנ"ל פרק א' הלכה יא', אמנם זה שמברכים על דבר שלא יודעים ברכתו, שהכל, זה גם "אם אינו יודע כלל מה הוא" (כמ"ש פרק א' הלכה ד') אך הרי בפרק א' הלכה ה' כותב אדמוה"ז: "וכל זה (שמברך שהכל) כשנולד לו ספק אחר שלמד . . אבל לכתחילה אסור לו לצאת בברכת שהכל, אלא צריך לברך על כל דבר ברכה המיוחדת לו, ואם הוא עם הארץ, ילך אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות". והאם כשיש אפשרות לברר מהו המאכל, זה עדיין נחשב ספק?)

ואולי, היות ואדם רגיל לא יוכל לעמוד על הטעם גם כשיעשה באופן הנ"ל, לכן זה נקרא ספק. אך עפ"י מ"ש ביו"ד (סימן צ"ח ט"ז סק"ו), שבשביל להתיר דבר ספק, צריך שיהיה חסרון חכמה לכל הדור, ולא מספיק שיחידים לא יודעים, וכלשון הש"ך (סק"ט) "חסרון ידיעה דעת שוטים הוא זה", וכ"כ ה"פרי מגדים" (בהקדמה לאו"ח, באגרת, קטע ד"ה תיקו, "גם ספק חסרון חכמה, אין בגדר הספק לומר ספק רבנן לקולא, כי חכם גדול יודע לפשוט", וא"כ צ"ל מדוע כאן זה נקרא ספק? ואולי צריך לומר שבאמת גם כאן זה חסרון חכמה לכל הדור, ואי"ז ממש טעם גשמי שאפשר לטעום בפה. ועצ"ע.