בגליון תתקצח הביא הרמ"פ שי' סמוכות לסברתו, בענין מכירת חמץ של אנשים שלא ביקשו למוכרו, ונעלם ממנו הא דהבאתי מפורש בסיום דברי בגליון, והוא שלא מצינו הלכה מפורשת בכל השלחן ערוך ונושא כליו, שאכן יכולים לעשות דבר כזה או שיש לעשות דבר כזה.

דהרי מצינו בהלכות עירוב תבשילין (בש"ע רבינו סימן תקכ"ז סעיף י"ד), ש"גדול העיר יש לו לערב לבני העיר עבור אלו שלא ערבו מחמת אונס או מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב", ומדובר בתקנת חכמים לבד מפני ב' טעמים כמבואר שם, אע"פ שמותר מן התורה לבשל ביו"ט בעוד היום גדול, והלכה היא שזכין לאדם שלא בפניו, ובלא ידיעתו, והרי הי' מובן מאליו שיש לזכות אחרים לקיים תקנת חכמים בעירוב תבשילין כשהם אינם יודעים לעשות בעצמם, ואעפ"כ מוצא הש"ע לנכון לפסוק ולהודיע שיש לגדול העיר לעשות העירוב תבשילין לכל בני העיר שלא יכלו או שלא ידעו לעשותו בעצמם.

וכן מצינו בש"ע רבינו (סימן קס"ז סעיף כ"ג), ש"אחד שכבר קיים המצוה יכול לברך בשביל אחר שעדיין לא קיים המצוה ואינו יודע לברך בעצמו משום שכל ישראל ערבין זה לזה".

וכאן שמדובר באיסורי תורה של בל יראה ובל ימצא, ויש יהודים שאינם יודעים מאיסורים אלו, ואינם יודעים מענין מכירת חמץ, ויש אפשריות להצילם מאיסורים אלו החמורים ע"י לזכותם במכירת חמצם בלי ידיעתם וגם מצד הערבות ש"כל ישראל ערבים זה לזה", ולא נזכר בשלחן ערוך ונושא כליו דבר וחצי דבר שיש לזכות יהודים אלו שרבים הם ע"י מכירת חמצם עבורם?!

ולכן יש להבין שאינו דומה מכירת חמץ לעירוב תבשילין. עירוב תבשילין היא הכנת תבשיל מערב יום טוב לשבת, ותו לא. אבל מכירת חמץ הוא מעשה רב של מכירה והקנאה גמורה ומוחלטת לאינו יהודי. ובשו"ע רבינו (בסימן תמ"ח סעיף ח') שמיקל בזה מצריך לכה"פ "גילוי דעת שאין רצונו שיהי' החמץ שלו", אבל בהלכות מכירת חמץ בשו"ע רבינו שנדפס מחדש בדף תנ"ד כותב רבינו: "ועיקר הכל שיהי' הישראל בעל החמץ סבור וקבל באמת שאם ירצה הא"י ימכור כל החמץ במקח השווה".

והגע עצמך: אם בא הא"י שקנה חמצו של יהודי כזה שמישהו מכר לו בלי ידיעתו בגלל לזכותו, ויבוא לביתו לקחת חמצו לעצמו ולמוכרו לאחר, הרי היהודי הזה יזרקהו החוצה ולא יתן לו בשום אופן לגשת לעשות מאומה מחמצו, ועוד יקרא למשטרה לאסרו כגזלן, וכל דבריו של האינו יהודי שהוא קנה חמצו ושלו הוא לא יועילו.

ואיך זה כ"כ פשוט לומר שיכולים למכור חמצם של יהודים אלו שאינם יודעים מה זה בכלל, מטעם "זכי'" בענין שדרוש שבעל החמץ יהי' סבור וקבל או עכ"פ גילוי דעת של רצונו שלא יהי' החמץ שלו.

ולמי יש כתפים רחבות לקחת על עצמו האחריות שחמצם של אלו אין בו חשש של חמץ שעבר עליו הפסח?