בספרו 'אגורה באהלך' (סימן כ"ג) הקשה גיסיהרה"ג הרה"ת מרדכי פרקש שליט"א עמ"ש אדמו"ר הזקן, בשלחנו בהלכות עירוב תבשילין (שוע"ר ס' תקכ"ז סכ"ה) וז"ל: "אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל [של העירוב תבשילין] שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין, ומ"מ מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת, כדי לבצוע עליו אם הוא ככר שלם. שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה. ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצות הרבה, שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעין עליו".

והקשה גיסי, אמאי לא מצינו דין המתנה גם בנוגע להתבשיל של העירוב? "שימתנו עכ"פ לאוכלו עד ליל שבת?" כיון שיש מצות עונג שבת, וע"י ההמתנה לסעודת שבת אפשר לעשות עוד מצוה עם התבשיל. וכתב עוד, "ואין לתרץ דהרי סו"ס אם יאכלנו ביו"ט לאחר הסעודה יקיים בזה מצות אכילה, דהרי כשאכל ב' הסעודות לכאורה אין עליו חיוב לאכול עוד יותר. משא"כ אם ימתין עם התבשיל לסעודת שבת ירויח קיום מצות עונג שבת.

ואולי י"ל בכמה אופנים ובהקדם:

לא מצינו שהרשות לאכול העירוב תבשילין תלוי בגמר אכילת ב' הסעודות יו"ט, אלא אך ורק בגמר תיקון כל צרכי שבת כמש"כ רבינו "אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשל שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין" (שוע"ר ס' תקכ"ז סכ"ה).

[ולכן ביאור קושייתו הוא, לכאורה, מצד גדרי הזמן, שמן הסתם א"א להכין כל צרכי שבת לפני סעודת הב' דיו"ט ולכן קושיתו הוא "אמאי לא מצינו דין המתנה גם בנוגע להתבשיל של העירוב?" שע"י ההמתנה אפשר לעשות עוד מצוה (תענוג שבת) עם התבשיל]

ומצינו ביו"ט דין מיוחד שמיוסד על הפסוקים (שלכאורה סותרים זא"ז) "עצרת לה' אלוקיך" (דברים ט"ז, ח) ו"עצרת תהיה לכם" (במדבר כ"ט, ל"ה) שלכאורה סותרים זא"ז. ומבואר בגמ' (ביצה ט"ו ב.) תיווך הפסוקים "שחציו לה' וחציו לכם". והטור מביא לימוד זה להלכה (ס'תקכ"ט) "שמצות יו"ט לחלק אותו, חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתיה".

ובנוגע לאיזו חציו של היום "לה'" ואיזו חציו של היום "לכם", כתב הכף החיים (ס'תקכ"ט) שיש קהילות שנוהגין שחציו הראשון של היום היא לדרשה ("לה'") ואח"כ בחציו השניה סועדין ("לכם") ויש קהילות שנוהגין להיפך. ולכן הוא פסק "כיון דאיכא דסברי הכי ואיכא דסברי הכי, כל מקום יעשה כמנהגו ובלבד שלא יפחות מחצי היום לבית המדרש לקיים מאמרי רז"ל".

נמצא שאפילו מצד גדרי הזמן במקום שנוהגין שהחציו הראשון של יו"ט הוא "לה'" ע"י שדורשין בבית המדרש, בקל יוכל להיות מקרה שתיקון כל צרכי שבת נגמרו לפני סעודת הב' של יו"ט. ולכן במקרה ובמקום כזו אפשר לאכול התבשיל של העירוב כחלק סעודת יו"ט ולקיים בו מצות תענוג יו"ט. ובפרט לפי מה שכתב רבינו (שוע"ר ס'תקכ"ט ס'ט) "עכשיו בזמן הזה שמאריכים בפיוטים ויכולות הנשים להכין צרכי הסעודה (יו"ט) בעוד שאומרים הפיוטים".

וכיון שהאפשריות לקיים מצוה עם התבשיל של העירוב הוא רק בפעם שאוכלין אותה, למה לא אוכלין אותה כחלק מסעודת יו"ט ולקיים בו מצות תענוג יו"ט? ולכאורה במקרה כזו אין שום ענין להמתין מלאכול התבשיל עד סעודת שבת, כי במאי עדיף טפי אז? משא"כ הפת, כיון שאפשר להשתמש בו כלחם משנה בכל סעודה פא"פ ולקיים בו מצוות הרבה, יש ענין להמתין.

ואולי אפ"ל אפילו במקרה שעדיין לא נגמרו כל צרכי שבת לפני סעודת הב', כגון במקום שנוהגין לדרוש בחציו השניה או שיש מאכלות הרבה להכין, שמ"מ אין שום ענין להמתין לאכול התבשיל (ואפשר שאדרבה) ובהקדם:

מצינו עוד ענין שמיוחד ליו"ט שאינו בשבת והוא ענין השמחה שנאמר ביו"ט (דברים ט"ז י"ד) "ושמחת בחגך", וכמש"כ רבינו (שוע"ר ס'תקכ"ט ס'ז) "לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביו"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה". ובנוגע לכיצד משמחין כתב רבינו (שם) "מצוה יש באכילת בשר ביו"ט כיון שנאמר בו שמחה".

ובהמשך לזה מבאר רבינו (שם ס"י) סדר היום דיו"ט עפ"י לימוד הגמ' ש"חציו היום לה' וחציו לכם", וז"ל: "כך היא הדת הנכונה בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין שחרית ומוסף וחוזרים לבתיהם ואוכלין סעודת הבקר והולכים לבתי מדרשות וקורין בנביאים ודורשין באגדה עד אחר חצות היום כדי לקיים בה חציו לה' ואח"כ מתפללין מנחה וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות ולשמוח שמחת יו"ט שאר היום עד הלילה כדי לקיים בה חציו לכם". עכ"ל.

מוכח מזה, שאף לאחר סעודת יו"ט עדיין יש ענין "לאכול ולשתות ולשמוח בשמחת יו"ט". ובמה משמחין? באכילת בשר כנ"ל.

וכיון שהדין הוא (שוע"ר ס'תקכ"ז ס'י"א) "אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל הראוי ללפת בו הפת כגון בשר ודגים", נמצא שאפילו לאחרי סעודת הב' של יו"ט אם התבשיל מהעירוב תבשילין הוא מבשר יהיה ענין לאכול אותו לפני שבת כדי לקיים בו מצות שמחת יו"ט.

ודברתי עם גיסי והוא שאל שלפי הנ"ל עדיין אינו מתורץ למה אין ממתינן במקרה שהעירוב הוא מדגים? שלא מצינו שדגים קשור לענין השמחה. [ובפרט שיש כמה טעמים וסודות בנוגע ענין אכילת דגים בשבת]

ואפ"ל:

בנוגע השתמשות בדגים לעירוב תבשילין כתב רבינו שהעירוב צריך להיות דוקא בדגים מבושלים אבל לאו בדגים מלוחים. והמציאות היא שדגים מבושלים מסריחים ומרקובים במהירות יותר משאר מיני תבשיל ופשוט שבכהאי גוונא אינם מוסיפים שום תענוג בשבת אלא אדרבה. ולכן אפילו אם אינם מוסיפים בתענוג יו"ט אין שום ענין להמתין עד לסעודת שבת (ולכאורה צריך לאכול אותם מיד לפני שהדג יהיה מרוקב וח"ו יהיה איסור בל תשחית.) ואפשר שטעם זה שייך גם להבשר וכל מיני תבשיל.

אבל לפי הנ"ל עדיין צ"ע אם עכשיו בימנו יהיה ענין להמתין מלאכול התבשיל כיון שכולם משתמשים במקרר (ריפרגרטער) ואין לחוש כ"כ להנ"ל.

ואפשר לתרץ באופן אחר שאינו תלוי במציאות המקרר:

ובהקדם, ולהמתקת דברים, יש להוסיף מה שגיסי בעצמו חוקר ומחדש במק"א בספרו(סימן ד') בנוגע איזה מקרה מצוה מן המובחר דוחה זריזין מקדימין למצות (שע"י ששוהה לקיים המצוה אפשר לעשות אותה באופן יותר מן המובחר). ומביא הגמ' בר"ה (ל"ב ב.) "מאי שנא שני מתקיע? משום דברוב עם הדרת מלך אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך? אלא מאי שנא הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות? אמר רבי יוחנן בשעת גזרת המלכות שנו". ע"כ. משמע שזריזין מקדימין עדיף מן קיום המצוה בהידור וזה שתוקעין במוסף הוא רק מטעם צדדי, מפני גזירת המלכות.

ומביא מה שפסק רבינו בשולחנו בהלכות תפלה (סי' צד ס"ה) שהרוכב על החמור והגיע זמן תפלה מותר להתפלל בעודו רוכב, וממשיך, "ומ"מ כדי לקיים המצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו וכו'" שמשמע שמצוה מן המובחר עדיף מן זריזין מקדימין.

ואח"כ מביא מה שפסק רבינו בהלכות תפילין (סי' כה ס"ד) וז"ל "וכן אם תפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין אלא יניח תפלין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה". משמע שזריזין מקדימין עדיף

ומביא מה שמחלק החכם צבי בין מצוה אחת וב' מצוות, שבמצוה אחת אמרינן שמותר לדחות בכדי לקיים את המצוה מן המובחר משא"כ בב' מצוות, וכגון בטלית ותפילין, ששם אמרינן שזריזין מקדימין עדיף, ואין לדחות בקיום מצוה אחת בכדי לקיים מצוה אחרת. ואח"כ מביא מה שביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (לקו"ש חי"ט עמ' 76 הערה 73) בדברי החכ"צ בטעם החילוק בין מצוה אחת וב' מצוות, שע"י ששוהה לקיים מצוה באופן של מן המובחר אין זה דחייה כלל אלא אדרבה הכשר מצוה היא, שהשהיה עצמה הוא בכדי לקיים את המצוה באופן ההכי משובח, משא"כ במצות שונות.

ולבאר סברת החילוק, גיסי חוקר האם ה"מן המובחר" הוא בהגברא או בהחפצא. שהטעם שאין מחמיצין את המצות הוא מפני כבוד המצות שהשהיה היא ביזוי מצוה. ולכן אמרינן מצוה מן המובחר דוקא כשה"מן המובחר" הוא בגוף המצוה, ז"א שיש עדיפות בהחפצא של המצוה עצמה, שאז השהיה עצמה הוא לכבוד המצוה כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, והשהיה אינו שהיה כלל אלא הכשר מצוה. וכמו בכוונת התפלה (כנ"ל) שהכוונה עצמה היא החפצא של מצות תפלה (עיין חידושי הגר"ח הלכות תפלה ולקו"ש חכ"ב עמ' 116), ולכן מצוה מן המובחר להמתין עד שבא למקום שיוכל להתפלל בכוונה יותר. משא"כ העדיפות דלבישת טלית ותפילין ביחד הוא ביחס להגברא אבל אין שום מעלה בהחפצא של מצות טלית או מצות תפילין עצמם, שאינם משתנים למעליותא ע"י קיומם עם חברתא, רק שאצל הגברא יש ענין לקיים אותם יחד.

ועד"ז (ועפ"ז) אפשר לבאר את הענין ד"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" בעומק יותר, ולתרץ קושיית גיסי בלי הסברים ותנאים הנ"ל.

שאולי י"ל שהענין ד"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" הוא דוקא כשהמצוה הראשונה והמצות שנעשים בו אח"כ הן בהחפצא של מצוה עצמה, וכמו הדגשת הלשון ד"כל דבר שנעשה בו וכו'", דוקא "בו", בגוף החפץ. וסברת הדבר הוא שע"י שנעשה "בו" כמה מצות מכבדים את החפצא של מצוה יותר.

והנה הככר לחם והתבשיל למצות עירוב תבשילין, בשניהם נעשו המצוה בגופיהם, שהמאכל עצמו הוא החפצא של מצוה. ועד"ז, גם המצוה דלחם משנה הוא בגוף החפצא של הככר לחם. שהמצוה דלחם משנה אינו תלוי באכילה אלא בבציעה, שקובעין הסעודת מצוה על ידי בציעת הפת (וראיתי ב"שרשים במסכת ברכות" שורש ל"א שמדייק בהלשון "בציעה" ומבאר קצת ע"ד הנ"ל). ולכן יש ענין להמתין עד סעודת שלישית של שבת בכדי לעשות "בו" (עם הככר לחם) מצות הרבה.

משא"כ מצות תענוג שבת ויו"ט הוא מצוה המוטל ומתיחס להגברא, וכמשמעות ענין התענוג כפשוטו. שבכדי לקיים מצות התענוג צריך לאכול מיני מאכל שגורמים תענוג להאדם שאכלן, והמאכל הוא רק אמצעי לקיים את מצות הגברא. ולא משנה איזו חתיכת בשר או דג הוא אוכל, כל עוד שמתענג באכילתם ומקיים מצות עונג שבת ויו"ט כיון שהמאכיל אינו חפצא של מצוה. ולזה הטעם אם אדם אינו מתענג באכילת דגים אינו צריך לאכול אותם אע"פ שיש ענין באכילת דגים בשבת (שוע"ר רמ"ב ס"ז). ולכן אין שום ענין להמתין עד סעודת שבת לאכול התבשיל מצד "כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה", כיון שאינו נעשה עוד מצות בגוף המאכיל, ואינו מוסיף במצות התענוג ע"י שאוכל חתיכה זו כשיש לו חתיכה אחרת כמותו.

ועפ"ז אפשר לתרץ מה שהקשה גיסי לעיל, "משא"כ אם ימתין עם התבשיל לסעודת שבת ירויח קיום מצות עונג שבת?" שאדרבה, אם ע"י התבשיל "ירויח קיום מצות עונג שבת" אכן טוב להמתין. אבל אי"ז משום "כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" אלא כמו בכל ערב שבת, שטוב (וצריך) להכין ולהפריש מאכלים מיוחדים לשבת בכדי להוסיף בקיום מצות עונג שבת (שוע"ר רמ"ב ס"ב).

(אם לא שהתבשיל מהעירוב הוא מבשר, עדיין י"ל שאסור להמתין אם ע"י שאוכל אותו ביו"ט מוסיף בהשמחת יו"ט כנ"ל, משום דאין מעבירין על המצות)

וכאן בהלכות עירוב תבשילין, כיון שהמצוה היא עם החפצא (הלחם והתבשיל) מביאים את הענין ד"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" כיון שענין זו שייכת למצות כאלו, ומדגישים את ענין ההמתנה רק בהככר לחם כיון שהמצות שנעשים בו אח"כ הן גם בהככר עצמה כנ"ל.

ולהביא קצת סמך להנ"ל:

הענין ד"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" מיוסד על הגמ' (ברכות ל"ט ב.) וז"ל: "רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא (שערבו בו אתמול ערובי חצירות. רש"י) מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי".

וראיתי בגליוני הש"ס להמהר"י ענגיל שהביא דברי המהר"י שכתב דמשום שיש שבח עצים בפת, היה רגיל להסיק התנור בשעת אפיית המצות עם הלולב, כיון דאיתעביד בי' מצוה חדא כו'. ומביא אח"כ שו"ת התשב"ץ שכתב שאפשר במקום "שהאירוסין וחתימת הכתובה נעשים כאחת דטוב שיהיו עדי האירוסין עדי החתימה ויש לדמות זה לריפתא דערובא שמברכין עליה המוציא לחם מן הארץ הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי".

וכתב ע"ז המהר"י ענגיל וז"ל: "וצ"ע דלכאורה יותר היה לו לדמות זה למאי דאמרינן בעלמא המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וכמובן". עכ"ל. ואולי יש לומר שהמהר"י ענגיל חולק על מש"כ התשב"ץ מטעם הנ"ל, כיון שאומרים הענין ד"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצות הרבה" דוקא כשהמצוה הראשונה והמצות שנעשים בו אח"כ הן בהחפצא של מצוה עצמה.