בגליונות האחרונים הק' הרב ח. ר. שיחי' סתירה בדברי הרמב"ם: דבהל' דעות פ"ד ה"ד כתב "שדי לו לאדם לישון שמונה שעות ויהיו בסוף הלילה...". ובהל' ת"ת פ"ג הי"ג כתב: "דאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשינה". והק' הנ"ל שאם כדי שיהי' הגוף בריא ושלם צריך אדם לישון שמונה שעות דוקא, נמצא שא"א לזכות לכתרה של תורה כ"א ע"י ויתור על בריאות הגוף ובכה"ג נקרא חוטא?

ובגליון תתצה הוסיף הרב ה. ה. שי' עוד שתי קושיות. שבהל' ת"ת פ"ד ה"ו כתב הרמב"ם: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", ומקשה שזהו בסתירה להמובא ברמב"ם בהל' דעות בנוגע לדרכי האכילה וסדר היום? ועוד הקשה, שידועים דברי חז"ל שדברי תורה מתישים כחו של אדם. והרי כתב הרמב"ם שמדרכי ה' להיות הגוף בריא וחזק כו'?

ומבאר הרב הנ"ל דבהל' דעות מדבר הרמב"ם רק ע"פ שיטת הרפואה ודרכי הטבע, דע"פ טבע האדם כן צ"ל סדר החיים ודרכי האכילה בדרך כלל, אכן בודאי יש מקרים בלתי רגילים שאז אינו זקוק לסדר החיים הרגיל כיון שיש לו כוחות נעלים וסגוליים והם מרפאים ומחזקים באופן שלמע' מדרכי הטבע בודאי ידחה סדר החיים שהם ע"פ טבע, והרי לימוד התורה שנותנת עוז ותושיה, ונעשה לו סם החיים ויש בה ענינים נעלים ונפלאים על טבעים כמבו' בכ"מ, בודאי עדיף כוח וחיזוק זה משמונה שעות שינה וחייב ללמוד כל הלילה, ויזכה לכתרה של תורה. אבל מי שלא ילמד כל הלילה אזי אין לו ענינים אלו, וצריך לישון שמונה שעות בלילה כדי חיזוק גופו ובזה קאי הרמב"ם, עכת"ד.

ודוחק קצת לומר שהרמב"ם פסק בהל' דעות סדר חיים רק למי שאינם עושים כפי הכוונה שצריכים ללמוד כל הלילה, ולאידך שבהל' ת"ת פסק הלכה מיוסד על ענין ניסי וברכה מלמעלה.

אבל בעיקר צ"ע מגמ' מס' עירובין סה, א: "אמר ליה לרבי זירא מחדדין שמעתך אמר להו דיממי נינהו". מכאן שלימוד ביום מועיל יותר לצלילות בדעת, ואם לפי הרמב"ם אם לומד בלילה לא יזיק לגוף כלל מהו חילוק בין יום ללילה?

וכן מפורש בדברי הט"ז או"ח סי' נה סק"א בא"ד: "ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח חזק וזריזות לב לעסוק בתורה ויש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעניהם, ועוסקים בתורה הרבה, ובאמת יוכל ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות...". עיי"ש.

והת' ש. ד. ק. שי' מביא בגליון הנ"ל לתרץ בשם הרב אהרן סולווייציק ז"ל שכוונת הרמב"ם בהל' ת"ת הנ"ל אינו לענין כמותי דהיינו רוב זמן לימודו אלא ענין איכותי רוב בהבנה והעמקות בהלימוד שהוא דוקא בלילה אף בזמן קצר, והוא מפני שהלילה הוא זמן שאין בנ"א טרודים בעסקיהם ויכולים ללמוד ביישוב הדעת, עכת"ד.

ולכאו' צ"ע מהגמ' בעירובין ודברי הט"ז שהם בהיפך ממש מדבריו? [עכ"פ רואים מדבריו שלמד בדברי הרמב"ם בהל' ת"ת שאין הכוונה ללימוד כל הלילה אלא ללימוד רוב לילה וכדלקמן].

ובגליון הנ"ל מביא גם הת' מ.ש.ק. שי' לתרץ ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בנוגע לסתירה בפסקי הרמב"ם, שבהל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ח: "כל הכתוב בתורה . . מכל הטומאות והטהרות אינו אלא לענין הקדש כו' אבל החולין אין בהם איסור כלל אלא מותר לאכול בחולין...", עיי"ש. ובהלכה שלאח"ז ממשיך הרמב"ם: "אעפ"י שמותר לאכול אוכלין טמאים . . חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מטומאות כל ימיהם והם נקראין פרושין ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהי' נבדל האדם ופורש משאר העם . . שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשיו הרעים...", עיי"ש.

והקשה כ"ק אדמו"ר בהתוועודת י"ט כסלו ה'תשמ"ה דלכאו' הרי"ז דבר והיפוכו, דבתחילה כתב דמותר, ומכיון שהוא מותר "דייך מה שאסרה תורה". ולאידך בהלכה שלאח"ז מבאר מעלות הפרישות וכו'? ומבאר בזה שב' הלכות הם שתי דרגות בעבודת האדם, עיי"ש בהשיחה.

והת' הנ"ל רצה לבאר ששתי הלכות בהל' דעות ובהל' ת"ת הם שתי דרגות בעבודת האדם.

ודוחק קצת לומר כן כי בפשטות ההלכות הם בשוה לכל בלבד כשהרמב"ם כתב בפי' שאיזה הלכה הוא לאיזה סוג אנשים כמו שעושה בהלכות טומאה, שמדגיש כמה פעמים שזהו דרך חסידים ופרושים וכו'? וגם בהל' ת"ת משמע שהוא דבר השווה לכל שבתחילת פ"ג מביא הרמב"ם: "כתר תורה הרי מונח ועומד מוכן לכל, שנ' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל מי שרוצה יבוא ויטול" ובהלכה שמדבר אודות לימוד כל הלילה מקשר זה עם כתר של תורה.

ונראה לבאר שבפשטות כד דייקת היטב בלשון הרמב"ם בפרק זה יובן בקל.

בפ"ג ה"ו בא"ד: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תהיה עמל", והקושיא בזה היא כנ"ל שלכאו' ענינים אלו הם היפך ענין של בריאות הגוף וכו'?

ויש לבאר זה בהקדם להביא מקור דברי הרמב"ם מאבות פ"ו מ"ד: "כך היא דרכה של תורה . . ובתורה אתה עמל". ובמשניות קהתי מצויין שני אופנים ללמוד משנה זו והראשון הוא פי' רש"י "אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תימנע מלעסוק בתורה", בסגנון אחר שאילו אתה במעמד ומצב של פת במלח וכו' בתורה תהיה עמל. ובזה א"ש שינוי לשון המשנה ללשון הרמב"ם שלשון המשנה הוא 'ובתורה אתה עמל', והרמב"ם שינה וכתב ש'בתורה תהיה עמל', ונראה שהחילוק שבין שתי לשונות אלו הוא, שהלשון ו'בתורה אתה עמל' אפשר לפרש שהוא ציווי על עצם העמל בתורה, וכמובא בהמשך המשנה שלא רק שעל הארץ תישן וכו' גם בתורה אתה עמל. משא"כ הלשון 'ובתורה תהיה עמל' משמעותה שאף שיש צער והוא במצב שאוכל פת במלח מ"מ בתורה תהיה עמל שימשיך לעמול בתורה.

ואם כנים הדברים יובן עוד דבר והוא: שאם נעיין להלן בפרק זה בה' י"ב שם מבאר הרמב"ם ש"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן . . אלא במי שממית עצמו עליהן תמיד ולא יתן שינה לעפעפיו...". ולכאו' בהשקפה ראשונה הרמב"ם חוזר על דבריו, שבה' ו' אמר שדרכה של תורה היא ו'חיי צער תחי' וכאן לכאו' חוזר על עצמו? אבל ע"פ הנ"ל מובן, שבה' ו' הרמב"ם מבאר רק שמי שהוא במצב של צער צריך אעפ"כ להיות עמל בתורה. משא"כ בהל' י"ב, ופשוט.

אבל לכאו' אינו מובן מ"ש הרמב"ם: "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעינו לעפעפיו תנומה?

ובהקדם, יש לבאר ענין "ממית עצמו על דברי תורה".

בשבת פג, ב. "אמר רבי יוחנן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה, שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה". נמצא שהפ' הוא שכל החיים של האדם עד יום מותו יהי' עסוק בתורה. וכמובן אין זה מחליש בריאות הגוף כלל, וכפשוט. אבל לכאו' אין זה כוונת הרמב"ם כאן, שלשונו הוא "אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה" משמע מזה שאינו מדגיש ומפרש לשון ממית כפשוטו כמו הגמ' בשבת. וי"ל שכוונתו לפי' הגמ' בברכות סג, ב. "אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית שנא'... (וממשיך הגמ' שם ביאור ע"ז) אמרי דברי רב ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוצא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב במי אתה מוציא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עלי' (המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי התורה חמאה היא לו – רש"י)...", עיי"ש.

ובנוגע למה שכתב הרמב"ם "ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה" לכאו' זהו נגד בריאות הגוף וכללי הרמב"ם, שהאדם צריך לישן ח' שעות. ולבאר זה צריכין לעיין במקור הרמב"ם.

ובפי' ה"יד פשוטה" להרב נחום א. רבינוביץ, מציין שמקור הרמב"ם הוא על פי מה שכתוב תהילים קלב, ד. "אם אתן שנה לעיני לעפעפי תנומה" ובמצו"ד שם מפרש "ר"ל להיות ישן להתענג יותר מההכרח להחיות את הנפש וכו'". ובזה מובן למה אין זה סתירה לבריאות הגוף, וכן הוא בפי' האבן עזרא שהמדובר הוא בשינת צהרים ולא בשינה של לילה.

ובנוגע למה שכתב הרמב"ם שמצער גופו תמיד, לכאו' כוונתו להדברים המצויין באבות פ"ו מ"ה "והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים . . במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, ובקבלת יסורין (והפירוש בקבלת יסורין הוא שיקבל באהבה ולא מהרהר אחרי דרכי ה'. ובזה יומתק לשון הרמב"ם ומצער גופו תמיד שלכאו' ענין היסורין הוא מזמן לזמן לכאו' מהו ענין של תמיד. וע"פ הנ"ל יובן כי מניעת כל דברים אלו אצלו הם ענין צער המדובר והם נמנעים אצלו תמיד, ועפ"ז מובן איך אין סתירה בין ענינים אלו להיות גוף בריא וכו').

ובנוגע למה שמבאר הרמב"ם בה' י"ג: "אף ע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד ודברי חכמה . . וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנ' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שורה עמי אין רנה של תורה אלא בלילה שנ' קומי רני בלילה", עיי"ש.

והקשו על מ"ש הרמב"ם שלכאו' זה סתירה לגוף בריא, ובכדי ליישב זה יש לדייק כמה דיוקים ברמב"ם זה: א) כמו שהקשנו לעיל בתחילת דברנו מהגמ' בעירובין ובט"ז שבנוגע לעיון וההבנה וכו' העיקר הוא ביום כי ישן בלילה וכאן אמר הרמב"ם שרוב חכמתו בלילה. ב) אם כוונת הרמב"ם בשינה ואכילה ושתייה הוא להשינה ואכילה ושתייה ההכרחים, למה הוסיף 'ושיחה וכיוצא בהן' לכאו' בזה מדגיש הרמב"ם שכוונתו שהאדם לא יבטל זמנו. ג) מהי כוונתו "אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה", לכאו' הכוונה הוא שיעסוק בתורה ומה הפי' דברי חכמה, לכאו' משמע שכוונתו לשלול דברי שטות.

ומכ"ז מובן לכאו' שאין כוונת הרמב"ם שהאדם צריך ללמוד כל הלילה כי רק אז יהיה לו ידיעה בתורה, כי בתוך דברי רמב"ם אלו שולל שלא יבטל זמנו בלילה בשיחה וכיוצא בהן. וממשיך לכאו' שלא יעסוק בדברי שטותים ולכה"פ יעסוק בדברי חכמה אם לא יעסוק בדברי תורה כי אז עכ"פ יתחכם ויוכל ללמוד תורה ביותר עוז לאח"מ. וגם מכללות הענין שלימוד בלילה אינו מוסיף הבנה בלימוד התורה כנ"ל אלא ענין ל"ת בלילה הוא רק לענין תוספת שכר וכו', עיין בדבר הט"ז.

ונראה לבאר שכוונת הרמב"ם אינו לענין כמות הזמן, אלא לענין הלימוד בלילה שלא יבטל זמנו. והוא ענין רוחני שלילה הוא זמן נעלה כמו שמביא הרמב"ם פסוקים "אין רנה של תורה אלא בלילה שנ' קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנא' . . וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו". ומזה רואים שענין לימוד בלילה הוא ענין נעלה וחשוב והכרחי, ולאידך מהמשך לשון הרמב"ם משמע שהוא גם לשלול הביטול תורה, כי בלילה כמובן האדם יותר פנוי וכו'. "כי דברי ה' בזה זה שלא השגיח על התורה כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה ה'...".

ומכל הנ"ל מובן שאין סתירה כלל בדברי הרמב"ם שהוא ספר הלכות לרוב בנ"א באופן שיוכל להיות בריא ולעבוד את ה' מתוך שמחה ומנוחת הנפש ומנוחת הגוף כלשון כ"ק אדמו"ר באלפי מכתבים ושיחות.

וכדאי לציין לדברי הרבי באגה"ק חי"ט ע' 3 "צריך לבחן בעצמו מספר השעות הדרושות לו לשינה, למען אשר בקומו יוכל ללמוד בהבנה הדרושה, ועל פי זה יקבע גם זמן השכבה והקימה, ומובן שבכל אופן . . ובודאי מוסיף מזמן לזמן בשעות לימוד התורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, שהרי נצטוינו להעלות בקודש ואין לך דבר העומד בפני הרצון".