ביאור דעת התוס'

א. נחלקו רב ושמואל (נדה סד, א) בדין קביעת וסת החודש לדילוגין: ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש זה, ויום שבעה עשר לחדש זה. רב אמר: קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג . . בהא קמיפלגי; רב סבר – חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר – כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנינא הוא. ע"כ.

כפי שדייקו התוס' (ד"ה איתמר), הלשון "ראתה ט"ו בחדש" מורה שיום החודש הוא הוא גרם הראי'1 – שלא כדעת כמה מהראשונים המפקפקים בזה2. ומהו סלע המחלוקת בין רב ושמואל? חולקים הם על מידת הדמיון בין 'וסת-החודש-לדילוגין' א. ל'וסת החודש' סתם, ב. ו'וסת ההפלגה'.

לדעת רב, דומה 'וסת-החודש-לדילוגין' ל'וסת החודש' סתם – בו בעינן רק ג' ראיות, ולדעת שמואל דין 'וסת-החודש-לדילוגין' כדין וסת ההפלגה, בו בעינן ד' ראיות. ובזה – ורק בזה – נחלקו רב ושמואל. ומקפיד התוס' להבהיר שתי נקודות: א. בוסת החודש פשוטה – הסכימו רב ושמואל דבעינן רק ג' ראיות. ב. בוסת ההפלגה פשוטה – ג"כ הסכימו רב ושמואל דאין ראיה ראשונה מן המנין ובעינן ד' ראיות3. ובלשון התוס': "דווקא בכי האי גוונא אבל ראתה בג' חדשים, או בב' לחדש או באחד, לכ"ע אין צריך יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים (דף לט, ב) דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' ואפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ"מ קביעות החדש גורם".

כך הוא פשטות הדברים בתוס' ורוב הראשונים. אמנם, יש לציין כבר בראשית הדברים שרוב האחרונים לומדים שגם ב'וסת-הפלגה-לדילוגין' נחלקו רב ושמואל. וכמ"ש הגר"א בביאוריו (קפט, ז): "אף שכתבו תוספות "לכולי עלמא" – מכל מקום לשמואל בעינן ה'". ועתה לדעת שאר הראשונים בזה:

בירור שיטת שאר הראשונים

ב. מרהיטת דברי הרא"ש (פ"ט ס"ג) משמע ג"כ כדעת התוס', וז"ל: "ורב לא קאמר דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה ראשונה היתה בט"ו בחדש כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם ראיה ראשונה היתה בראש חדש ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בט"ז לאותה ראיה מודה רב [לשמואל] דלא קבעה לה וסת דראיה ראשונה אינה מן המנין".

הראב"ד (שעת"ו פ"ג אות י"ט) אף כתב כן להדיא: "הא דפליגי רב ושמואל בדילוג דרב סבר קמייתא ממנינא ושמואל סבר קמייתא לאו ממנינא דוקא בדילוג לחוד, אבל בשאר וסתות לא פליגי מידי, דאי וסתות דיומי נינהו כגון מריש ירחא לריש ירחא וכיוצא בו דכולי עלמא קמייתא ממנינא היא ואי וסתות דהפלגה נינהו דכ"ע קמייתא לאו ממניינא היא, וכו' ובעינן שתשלש בהפלגות, ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בקביעות ימי החודש בדילוג, דרב מדמי ליה לקביעות ימי החודש הסדיר ושמואל מדמי ליה לקביעות ההפלגה". וכ"כ האשכול (ד, כו): "ופלוגתא דרב ושמואל דוקא בוסת הדלוג, אבל בוסת החודש לכ"ע בג' פעמים הוקבע, כדאמר פרק בנות כותים (לט, ב) דחזאי ריש ירחא ג"פ", עיי"ש.

וכן עולה מדברי הרשב"א (בחידושיו סד, א. ובתוה"א ע' קב, קנו [מה"ק]) בשם הראב"ד, שהגמ' קאמר לן "כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש"4.

ג. נמצינו למדין שלדעת הרבה מן הראשונים לא הפליגו רב ושמואל אלא בוסת החודש לדילוגין. אולם מלבד דבריהם המפורשים, נקודה זו באה לידי ביטוי (לכאורה) אף בדברי השיטות החולקין מעיקרא על העיקרון של וסת החודש – הרי הם הרמב"ן (שם) והרא"ה (בבדק הבית שם אות ב): "אדונינו מורי רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושיא גדולה מבטלת כל זה, ואומר שא"א שיהו עניני הוסתות מתלין בקדוש החדש, שאין השופר שתוקעין בו גורם, ולא קדוש שלנו שמקדשין אותו גורם, וא"א לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה ותראה. וזו קושיא חזקה סותרת בבירור5". ועל קושיא זו נסובה כל הדיון שם באם שיפורא גרים או מולד הלבנה גרים, אבל אחת היא ברורה: מח' רב ושמואל הוא דוקא בנוגע לוסת החודש.

הכרעת המחבר ודעת שאר האחרונים

ד. מהו הכרעת המחבר בשו"ע? הוא מחלק הדינים לשתי סעיפים נפרדים: בסעי' ה' מתייחס לוסת ההפלגה בדילוג, ובסעי' ז' מתייחס לוסת החודש לדילוג. ומפני הדברים ניתן להסיק, מבלי לעיין בנושאי כליו, שגם לדעתו לא הפליגו רב ושמואל אלא ב'וסת-החודש-לדילוגין' ולא ב'וסת-ההפלגה-לדילוגין'. דהרי בסעי' ה', בו מתייחס ל'וסת-ההפלגה-לדילוגין', כותב בפשטות– מבלי להביא דעה החולקת – שוסת הפלגה בדילוג נקבע בד' ראיות. ובסעי' ז', בו מתייחס לוסת החודש לדילוגין, מביא פלוגתת רב ושמואל בדילוג לימי החודש (לרב ג' ולשמואל ד') בלא הכרעה וחושש לשניהם. ולולי דברי נו"כ השו"ע, נראה שגם המחבר יסכים לעיקרון הנ"ל שפלוגתת רב ושמואל הוא רק בוסת החודש לדילוגין ולא בהפלגה לדילוגין.

וכן משמע מהרמ"א בהגהת סעיף יג שכתב: "וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין כי אין חילוק ביניהם, רק יש אומרים כי בדילוג חודש – הראיה הראשונה מן המנין כמו שנתבאר" (סעיף ז). ובלבוש סעיף ה': "ופעמים שתהיה הפלגה שקובעת בהם הוסת בדילוג, כגון שראתה היום וראתה שנית לסוף ל' ושלישית לל"א ורביעית לל"ב, הרי זה קבעה וסת לדילוג של הפלגה" – הרי בהדיא כהמחבר ס"ה.

אבל כאמור, רוב האחרונים – הרי הם הט"ז (סק"ו) והש"ך (סק"ח) הכו"פ (סק"ה) החוו"ד (ביאורים ה) באר היטב (סק"ו) ומנחת יעקב (סק"ח) אדה"ז (סקט"ו) והגר"א (סק"ז) והחכמ"א (קיב, יד) – כולם הסכימו שגם בוסת ההפלגה לדילוגין נחלקו רב ושמואל. ועל כן הוכרחו לפרש בדברי המחבר סעי' ה', בו כתב ש'וסת-הפלגה-לדילוגין' נקבעת בד' ראיות – הוא דוקא לשיטת רב, ואילו לשמואל בעינן ה' ראיות.

דברי הרמב"ן בהלכותיו

ה. מהו, א"כ המקור לחדש בשיטת שמואל שבעינן ה' ראיות בוסת ההפלגה לדילוגין?

הנה הדברים מיוסדים על מה שנמצא בדברי הרמב"ן בהל' נדה (ה, כב) והובאו בטור (ב [ב] יג [ה]): "וסת הדילוג אינה חוששת לו עד שתקבענו. כיצד, ראתה בראש חודש ניסן ולסוף עשרים, חוששת להפלגה זו. עבר יום עשרים ולא ראתה, שוב אינה חוששת כלום להפלגה. דילגה ליום כ"א חוששת לו. הגיע כ"א ולא ראתה מותרת לשמש. דילגה ליום כ"ב חוששת לו. הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש. אירע לה ראייה לכ"ג, קבעה וסת לדילוג, מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה" – הרי כאן ה' ראיות בהדיא.

אולם, מתוך כך נתקשו כל האחרונים בדבריו, כיון שהרמב"ן עצמו כתב לעיל הלכה יב (והובאו גם כאן בטור (ה [א] יג [א]) שקובעת הפלגה לדילוגין בד' ראיות, וז"ל: "ראתה עכשיו וביום שלשים וראתה שלישית לל"א ורביעית לל"ב, קבעה לה וסת לדילוג של הפלגות". והאיך ניתן ליישב סתירה זו.

הב"ח (סק"ו) הפרישה (סקל"ז) והחידושי הגהות (סק"ו) נדחקו לתרץ שהרמב"ן (והטור שם) מיירי בהלכה יב כשיש לה כבר וסת קבוע ליום כ"ט (בפרישה שם: כ"ה, וראה הג' והע' שם דכוונתו לפחות מל' יום) וזהו "ראתה עכשיו וביום שלשים וכו'" שדילגה מוסתה הקבוע ביום כ"ט6.

עוד הציע הפרישה "לדחוק ולומר דלעיל דכתב דבארבע ראיות סגי כתב אליבא דרב, אבל לשמואל דצריך בדילוג ימי החודש ארבע ראיות – משום דצריך שיהיו לפנינו ג' דילוגים – ממילא בדילוג הפלגה צריך חמש ראיות, והכא דהם דברי הרמב"ן כתב אליבא דשמואל דלעיל כתב רבינו דהרמב"ן סבירא ליה כשמואל" עיי"ש. ונראה שתירוץ זה התקבל על לב רוב הפוסקים ונו"כ השו"ע.

ביאורו החדש של הפרדס רימונים וההולכים בעקבותיו

ו. אולם הפרדס רימונים (בפתיחה לסי' קפט ע' כא) חולק לחלוטין על קביעה זו, ואזיל ומיישב בטוב טעם הקשיים בדברי הרמב"ן. דהרי אפילו נדחק לומר כדעת הפרישה שבעצם פוסק הרמב"ן כשמואל, ולכך כ' בהלכה כב דבעינן ה' ראיות, ובהלכה יב כתב דבעינן ד' ראיות דחושש גם לשיטת רב, הרי אכתי נמצא "פליאה נשגבה" בדברי הרמב"ן.

דבהלכה יב מדבר בשניהם א. ב'וסת-החודש-לדילוגין', ב. וגם ב'וסת-ההפלגה-לדילוגין'. וז"ל: א. "ראתה בט"ו בחדש זה, וביום י"ו לחודש שלאחריו וביום י"ז לחדש שלאחריו ויום י"ח בחדש האחר, קבעה לה וסת לדילוג הראיה, שהרי דילגה ג' חדשים, ויום י"ט בחדש שלאחריו הוא יום וסתה, ויום עשרים מן החדש הבא, וכן מדלגת לעולם. ב. ראתה עכשיו וביום שלשים וראתה שלישית לל"א ורביעית לל"ב קבעה לה וסת לדילוג של הפלגות".

הנה מתחילה בדילוג וסת החודש כתב דבעינן ד' ראיות וג' דילוגים, וזהו כשמואל, ובוסת הפלגה כתב ג"כ ד' ראיות, ואינן כי אם ב' דילוגים, והיינו כרב, וזו פליאה נשגבה איך יסתור הרמב"ן דבריו בתוך כדי דיבור, וצ"ע גדול בזה (ל' הפרד"ר).

אלא פשר הדברים הוא: "בוסת החודש בדילוג פסק [הרמב"ן] כשמואל דבעינן ד' ראיות, וכמו"ש הרשב"א והרא"ש בשמו, דס"ל לרמב"ן כשמואל, ובוסת הפלגה בדילוג כתב ג"כ ד' ראיות, דלכ"ע לא בעינן יותר מד' ראיות, דעכ"פ איכא ג' הרחקות בין ראיה לראיה".

וממשיך הפרד"ר: "ובלי ספק ט"ס נפל בטור מה שהוסיף עוד ראיה חמישית, מאחר שדברי הטור הן המה דברי הרמב"ן אות באות, והנה זכינו לראות דברי הרמב"ן בעצמם ואין שם רק ד' ראיות . . ובאמת זולת דברי האחרונים הנ"ל, לא מצאתי בדברי הראשונים דבר מזה, שיאמרו דלשמואל בעינן בוסת הפלגה ה' ראיות, ואדרבה מדברי תוס' בפשוטן מבואר, דבוסת הפלגה לכ"ע סגי בד' ראיות, ולא פליגי רק בוסת החודש בדילוג . . ומעתה נתבטלו כל הקושיות והסתירות שנתקשו האחרונים ז"ל בדברי הטור והמחבר והרב".

גם הלחם ושמלה (קפט, י) נמשך אחר פירושו הפשוט של התוס' בביאור מח' רב ושמואל. הוא כותב "ומה אעשה כי לפי דקדוק עניות שלי בדברי התוס' והרא"ש נראה בהיפוך דס"ל דגם לשמואל די בד' ראיות להפלגות בדילוג, שהרי התוס' כתבו וז"ל פי' דוקא בכה"ג אבל ראתה בג' חדשים או בב' או באחד לכ"ע א"צ יותר וכו' והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש לכ"ע אין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג וכו' עכ"ל, הנה מפשטות לשונם משמע דכמו דברישא שכתבו דבראתה בג' חדשים בשוה לכ"ע א"צ יותר ולא נחלקו בזה, כמו כן בסיפא שכתבו שהיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש לכ"ע אין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג כוונתם דלא נחלקו רב ושמואל בזה".

ובמקור מים חיים (בגליונו לסעי' יג) כתב "לפי נוסחאות שלפנינו אתי שפיר ואין כאן שום סתירה, דבשני המקומות מובארים דברי הרמב"ן דוסת הפלגה בדלוגים סגי בארבע ראיות – ותמיהני שלא הרגישו בזה האחרונים מנוסחאות הלכות רמב"ן שלפנינו".

אך בכל זאת הפרד"ר נועל דבריו במשפט זה: "כל זה לא כתבתי רק להתלמד, ולהעיר אוזן המעיין בזה, אולם להלכה איני כדאי לחלוק על כל האחרונים שעשו הלכה פסוקה בזה, דבהפלגה בדילוג בעינן ה' ראיות".

ז. לסיכום, ברצוני להעלות על בימת הדיון שאלה זו: האם הכלל הידוע שכותב אדה"ז (קפט, סוף מג) ש"בימי רמ"א וב"ח וט"ז וש"ך לא באו עדיין הלכות נדה להרמב"ן במדינות אלו לכן כתבו מה שכתבו" (ועל יסוד דברים אלו פסק בניגוד לכולם שם, אם) שייך גם כאן, כאשר הגירסא ברמב"ן שלפנינו אינה עולה בקנה אחד עם דעת הרבה מגדולי האחרונים, ואדה"ז בכלל.

ובקשתי מקוראי הגליון להעיר ולהאיר.

1) "אפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ"מ קביעות החדש גורם" (תוס' שם).

2) רא"ה בבד"ה, רמב"ן בחידושיו (כאן). אולם יש להעיר שלא נזכר בהלכות נדה להרמב"ן אלא דעת התוס' ושאר הראשונים.

3) "והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראת דילוג מן הראשונה דכ"ע [=דכולי עלמא] דאין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג. כגון ראתה עכשיו ושניה בעשרים לה ושלישית בכ"א לשניה, ומשום הכי נקט ט"ו בחדש זה" (תוס' שם).

4) ואלו דבריו לקמן: "ופלוגתא דרב ושמואל בדלגה היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת, אף הראשונה מונין לה, שהרי הוסת ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג' פעמים בט"ו בחדש שהיא ודאי קובעת לג' פעמים, ואף זו קובעת דמתחלתה לדילוג כיונה. ושמואל סבר אם השותה לימי החדש מונין לה את הראשונה, אבל כיון שדילגה צריכה ג' דילוגין".

5) הרא"ה ממשיך: "ולפיכך אני אומר שהאמת בבירור . . שא"א שיהא קדוש החדש גורם לקבוע לאשה שתראה, אבל כי אמרינן בט"ו בחודש זה, לא לקידוש החדש שלנו אמר, אלא למולד הלבנה, לשעה שנראה שראוי לקבוע ר"ח על פי הראיה, שמשעה זו שהוא נראה על הארץ הוא פועל בעולם, והוא אינו בהשויה, לפיכך אין הפלגותיה שוות, אבל יש כאן השויה לימי החדש אחר המולד, כלומר אחר הראות הלבנה, והשויה זו בדילוג יום אחד...".

על זה השיב הרשב"א: "כבוד חכמים ינחלו, אבל קושיתיה זו אינה קושיא, דודאי שיפורא גרים, שכל מה שב"ד שלמטה עושה ב"ד שלמעלה מסכימין עמהן, דכתיב (ויקרא כח) "אשר תקראו אותם , אשר תקראו אתם במועדם (ר"ה כה.) וסומכין בקבוע חדשים ועבור שנים במקום כריתות, כחמץ בפסח ושחיטת הפסח ועינוי יוםהכיפורים . . ואף בחידושי הגוף כן, וכמו שדרשו ז"ל (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח) בלאל גומר עלי (תהלים נז), קטנה בת שלש שנים ויום אחד שנבעלה, אין בתוליה חוזרין נמנו בית דין ועברו את השנה בתוליה חוזרין, הוי לאל גומר עלי".