איתא בשו"ע יו"ד סי' קפ"ה סעיף ב': "ואם הוחזקה נדה בשכנותי', שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, חשיבה כודאי טמאה". ובסעיף ג': "אמרה לבעלה: טמאה אני, ואחר כך אמרה: טהורה אני, אינה נאמנת .. ואם נתנה אמתלא לדבריה .. נאמנת".

הגהת רמ"א: "אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה,ואח"כ אמרה: טהורה אני, אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת".

ומביא הט"ז סק"ב מהרשב"א (הובא בב"י) לחלק בין המקרה בסעיף ב' שהוחזקה נידה בשכינותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לנדה, שאז אינו מועיל אמתלא להסיר החזקת טומאה מעלי', להמקרה בסעי' ג' שאמרה לבעלה טמאה אני, שרק אז מהני אמתלא (א' מהאמתלאות המבוארות בשו"ע ופוסקים שם שהם מועילים) להסיר מעלי' החזקת טומאה שהי' עלי' ע"י אמירתה הראשונה (טמאה אני), "שמשום בושת או אונס מקרי שאומרת טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדים של נדה, אינה נאמנת לומר אמתלא". ואח"כ מביא עוד אופן לחלק בין ב' המקרים מהרב לייב מפראג כדלקמן.

ואח"כ מביא מעשה שנשאל לרמ"א (שו"ת הרמ"א סי' ב') שאשה רצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה ושכינותי', מפני עין הרע, ואמרה להם טמאה אני, ושהרמ"א השיב שהאשה טהורה (אע"פ שהכניסה את עצמה לחזקת טומאה. מיוסד על הדין שלפעמים אפשר לומר, שאמתלא יכול לעקור החזקת טומאה גם במקרה, בדוגמת הוחזקה נדה בשכינותי' (כבסעיף ב', עיי"ש בארוכה).

והט"ז הקשה על הרמ"א, שלכאורה בהמקרה שנשאל לרמ"א לא הי' חזקת טומאה בכלל, מאחר שביטל החזקה לפני שהחזקה התחיל, ע"י זה שאמרה לבעלה מה שהיא רוצה לעשות למנוע העין הרע. ע"ד הדין של מוסר מודעה על גט לפני נתינתה, שהגט בטל למפרע. וא"כ למה השיב הרמ"א מיוסד על דין ביטול חזקה ע"י אמתלא?

ואולי י"ל בד"א שאין שום קושיא על תשובת הרמ"א:

ובהקדם נעיין בהרשב"א בתורת הבית הארוך מובא בב"י סי' קפ"ה: "וא"ת והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא. ומ"ש מההיא דאמר רב פפא פרק האשה שנתאלמנה אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת".

ובביאור דבריו י"ל שהטעם שאמתלא מהני להסיר החזקת טומאה כשאמרה טמאה אני (בסעיף ג'), הוא מאחר שהיא מגלה, שמה שאמרה "טמאה אני" הייתה בגלל הסיבה שהי' בהאמתלא, (ועיין שם בשו"ע ופוסקים האמתלאות המועילות).

וא"כ משמעות דיבורה הראשונה, באמת לא הי', מאחר שהדיבור נעקר לגמרי ע"י האמתלא. דהיינו שאין זה שהאמתלא מכחיש דיבורה הראשונה, אלא, שהאמתלא מגלה הטעם פנימי של דיבורה הראשונה, ובמילא המשמעות החיצוני של דיבורה הראשונה נעקר.

משא"כ כשעושה מעשה ללבוש בגדי נדה, אזי כל האמתלאות שעזרו לעקור האמירה של טמאה אני, לא יועילו לעקור החזקת טומאה ע"י מעשה של לבישת בגדי נדה. והסיבה, מאחר שבשביל האמתלאות האלו היה מספיק שתגיד לבעלה לבד שהיא טמאה, ואין צורך להחזיק את עצמה בטומאה, לכן מאחר שעשה מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה, אזי האמתלאות המבוארות בסעיף ג' מכחישים למה שעשתה תחילה, ואינם עוקרים ולכן אין האמתלא מועיל.

במה דברים אמורים, במקרה שאי אפשר לומר שהמעשה של לבישת בגדי נדה היה בגלל הסיבה שבהאמתלא, מאחר שהי' יכולה לומר רק לבעלה מצבה, ולא להכניס עצמה בחזקת טומאה בשכינותי', משא"כ כשאפשר לומר שזה שהחזיקה עצמה כנדה בשכינותי' הי' בגלל הסיבה שבהאמתלא, כמו במקרה שנשאל לרמ"א (שאמרה לבני ביתה שהיא טמאה, בכדי שהם לא יכירו שהיא מעוברת), אזי האמתלא אינו מכחיש החזקה שעשתה, אלא האמתלא מגלה הסיבה למה החזיקה את עצמה ברבים כטמאה. וזה לא הי' אפשר לעשות אם הי' מגיד רק לבעלה, אלא היתה צריכה להגיד גם לבני ביתה וכו'.

ולפי זה מובן תשובת הרמ"א. שכמו במקרה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמתלא טובה, אין אנו אומרים שבטלה החזקה לכתחילה, אלא אנו אומרים שהי' לה חזקת טומאה ע"י דיבורה הא', והאמתלא בסוף עקר חזקה זו, עד"ז כאן, שע"י שהאשה אמרה לבני ביתה וכו', שהיא טמאה, נכנסה לחזקת טומאה, וע"י האמתלא בעקרה זו, עקר ממנה החזקת טומאה כנ"ל.

ועכשיו צ"ב בהט"ז שהקשה קושייתו על הרמ"א.

ואולי יש לבאר הט"ז ובהקדם: כשהט"ז העתיק הרשב"א (שהבאנו לעיל) לא העתיק הלפיכך כמו שכתוב בהרשב"א, רק כתב וז"ל "לפיכך לא מהני שם אמתלא אח"כ."

ויש לומר, שלפי הט"ז רק במקרה שאשה אומרת לבעלה טמאה אני, מועיל אמתלא, אבל אם החזיקה נדה בשכנותיה, אזי אינו מועיל שום אמתלא בכל מקרה כיוצ"ב, אפילו אם האמתלא אינו מכחיש החזקת טומאה ע"י ה"הוחזקה נדה בשכינותי'" רק מגלה כוונתו הפנימיות (כנ"ל בביאור הרמ"א) אעפ"כ לא יועיל שם אמתלא במקרה כזה.

ולכן בהמקרה של הרמ"א שהחזיקה את עצמה כנדה בשכינותי', אם נאמר שע"ז יש לה באמת חזקת טומאה, לא יהי' אפשר לעקור ממנה החזקה ע"י אמתלא, (כנ"ל בשיטת הט"ז), (רק ע"י טהרת נדה הרגילה). ולכן כותב הט"ז שלא היה חזקת טומאה מלכתחילה, ע"ד מוסר מודעה על גט כנ"ל. (רק שהודיעה לבעלה מתחילה, או לעדים, ועיין לקמן).

וגם לפי הביאור הב' שכתב הט"ז מהר' לייב מפראג בהחילוק בין אמרה טמאה אני, להחזיקה עצמה בשכינותיה, שכשהחזיקה עצמה, היה זה נגד כולי עלמא, וכולי עלמא לא ידעי על האמתלא, ולכן אין האמתלא מועיל במקרה ההיא, משא"כ כשאמרה רק לבעלה טמאה אני, אין החסרון דלעיל.

ואם נאמר סברת ר' לייב מפראג בהמקרה שנשאל להרמ"א, לא יועיל שום אמתלא אח"כ, מאחר שכבר פרסם לבני ביתה וכו' (ברבים) מצבה. לכן כתב הט"ז שבין כך היא טהורה, מאחר שכבר אמרה לבעלה (או לעדים) שהיא באמת טהורה, והחזקת עצמה כטמאה, הוא רק נגד הבני בית וכו', ולכן הרי זה כאילו החזקה נתבטל לכתחילה, כנ"ל בשיטת הט"ז.

ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ב') בסופו שכ"ז לכאורה מדוייק, שבמקרה הזה, הסיבה שבהאמתלא יכול לעקור החזקת טומאה שנעשה ע"י דיבורה לבני ביתה ושכינותי'.

וי"ל שעפ"ז יש לבאר עוד פירוש בהט"ז. שכתב הט"ז שמאחר שהבעל כבר יודע מה שאשתו רוצה לעשות, לכן כבר ביטל ה החזקת טומאה מלכתחילה. ובש"ך סק"ה כתב שלפי הרמ"א גם אם אין הבעל יודע מה שאשתו רוצה לעשות, עדיין מועיל אמתלא להסיר החזקת טומאה מעלי', ובנקה"כ סק"ב הקשה על הט"ז שלא הבין הפי' הנכון בתשובת רמ"א.

ועפ"י הנ"ל י"ל החילוק ביניהם (הט"ז והש"ך), לפי הט"ז, אם לא גילתה לכתחילה שרוצה להחזיק עצמה בטומאה (למנוע עין הרע), אזי לא יועיל שום אמתלא מאחר שכבר החזיקה עצמה כטמאה בשכינותיה, כנ"ל בארוכה בהבנתו בהרשב"א. משא"כ לפי הש"ך בהבנתו בהרמ"א, אע"פ שעשה מעשה והחזיקה א"ע כטמאה בשכינותיה, עדיין אפשר לעקור החזקת טומאה, ע"י האמתלא, שסיבת האמתלא הוא סיבת המעשה שעשה. וזהו גם אם לא גילתה לבעלה לכתחילה מה שהיא רוצה לעשות. כנ"ל בארוכה בהבנת הרמ"א בהרשב"א.