בטור סי' תרכ"ג מביא שנכון יותר לתקוע אחרי התפילה כשכבר הבדיל בתפילה. אבל מביא גם החולקים ותוקעין לפני הבדלה ובטעם שאין חוששין לשבות דתקיעה לשיטתם כ': כיון שתקיעת שופר אינו מלאכה (טור) וכבר עבר היום (מג"א מהטור). ובאדמה"ז שם מוסיף "אעפ"כ אין כאן איסור כלל דכיון שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין בה אפי' משום שבות גמור . . ולא אסרו בשוי"ט אלא משום עובדין דחול . . יש להתיר. אפי' בביה"ש אם כבר גמרו תפלת נעילה".

הפרמ"ג מסביר: שבות ביה"ש כה"ג הוי צורך מצוה (וכן בשער הציון). אבל לפי דברי אדמה"ז נראה דהטעם הוא: דכיון שאינו אפי' שבות גמור אלא עובדין דחול לכן יש להתיר בזה.

והיינו דאפשר שתלוי בגדר שבות דתקיעת שופר: הפרמ"ג לומד כפשטות המג"א (תקפ"ח ד') שיש בזה הגזירה דשמא יתקן כלי שיר (ומתאים גם בשיטת המהרש"א בתוס' ר"ה כ"ט ע"ב דיש בו איסור מלאכה מדרבנן) ולכן צריך להוסיף שאין כאן איסור שבות מדרבנן במוצ"ש משום שהוא לצורך מצוה. ויידרש עוד הסבר לפי הסברא שב"אפוקי יומא" לא התירו בביה"ש שבותים בשביל דבר מצוה או צורך גדול (מג"א ואדמה"ז שמ"ב) -"דהכא הקילו דכמה טעמים יש על תקיעה זו" מחצה"ש שם-.

אבל לאדמה"ז נראה כמו שכ' בהדיא דאין כאן איסור מה"ת ואין כאן אפי' שבות מדרבנן אלא משום עובדין דחול וכפי שביאר דעתו בסי' תקפ"ח ס"ד (וכפי שכ' כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ט ע' 374 שהוא "חדוש מפתיע" -ולכאורה מיוסד בשיטת הר"ן בשבת ד' בפי' דברי הרי"ף) א"כ אין ההיתר מיוסד משום שבות במקום מצוה (שאפשר כנ"ל אי"ז שייך באפוקי יומא) אלא שהיתר התקיעה הנ"ל (מצוה בביה"ש) רק בעובדין דחול.

והנה בלבוש נתן הסבר גם על הא דאין אנו גוזרין גזרה דרבה: "דהו"ל שבות דשבות . . ועוד כי עדיין העם בקיאין מר"ה שעבר בסמוך וגם השופר עדיין רגיל בב"ה".

אדמה"ז השמיט ענין דגזרה דרבה (ולא הסביר למה לא שייך כאן גזרה דרבה). ואפשר דלפי הנ"ל (בלקו"ש ח"ט) מובן: שיטתו הוא שהגזירה דרבה בר"ה באה לחזק איסור קל דעובדין דחול ושלא יבא המצוה וידחה אותה. וא"כ אפשר דבבהש"מ (גם דאפוקי יומא) אין כאן איסור דעובדין דחול במקום מצוה ובמילא אין גזירה דרבה גרידא מספיק לאסור תקיעה דביה"ש דיה"כ.

ואפשר לדחות סברא זו דהרי בצירוף גזירה דרבה אפשר שיחזק איסור דעובדין דחול גם בביה"ש. ועוד: המג"א עצמו (דסובר כנ"ל שהוא שבות משום גזירה שמא יתקן כלי שיר) אינו מביא הטעם למה אין כאן גזירה דרבה.

ואפשר לומר: דכיון שאינו חיוב גמור אין בזה טעם הגזירה ("הכל חייבין בתק"ש . ."). וזה מתאים עם המבואר באג"ט במלאכת טוחן אות ל"ח ס"ק ט"ז דהגזרה דגזרו משום הוא משום המצוה דמתוך שבהול לקיים המצוה יבוא לידי העברת ד"א. והוא ע"ד שכ' השפ"א בר"ה כ"ט שהוא משום המצוה לתקוע. וא"כ מובן בפשטות דכיון שאין תקיעה זו דיה"כ חיוב מצוה באופן דתק"ש דר"ה לכן אינו בהול ואינו שייך כלל גזירה דרבה.

בשיטת אדמה"ז לפי המבואר ברשימות: יש להעיר עוד מהל' זו דהנה ברשימות כ"ק אדמו"ר חוברת ס' מבואר בדברי אדמה"ז דטעם האיסור לתקוע ר"ה שחל בשבת הוא בצירוף ב' הטעמים: א) עובדין דחול, ב) גזירה דרבה. ומבאר שם דגזרה גרידא אינה מספיק כדמוכח מלולב דבזמן הבית ביום הראשון היו נוטלים בכל מקום, והטעם מסברת ר"י שאם עבר והוציאו פטור מחטאת כיון דעסק במצוה. טעם דעובדין דחול לבד אינו מספיק כיון דתק"ש אינו שבות גמור, וכמו שמצינו שרדיית הפת הותרה מפני מצוה דג' סעודות אף דהוי עובדין דחול.

לכאורה כוונתו דכ"ק אדמו"ר הוא שעובדין דחול צריך להיות מותר במקום מצוה (ומדמה תקיעת שופר לרדיית הפת). וא"כ ישלה"ב קצת דבשו"ע אדמה"ז משמע שהתירו תקיעה בביהמ"ש (דהוא רק משום עובדין דחול) דוקא בביהמ"ש כשגמרו תפילת נעילה (ולא לפנ"ז). ואוי"ל דכיון שתקיעת שופר דנעילה אינו חיוב ומצוה כמו תק"ש או ג' סעודות לכן לא התירו תקיעה זו רק בביה"ש.

עוד בשיטת אדמה"ז במגילה: עוד יש להעיר לפי דברי כ"ק אדמו"ר בשיטת אדמה"ז שגזירה דרבה גרידא אינו חזקה כ"כ וצריך לצרף עוד טעם א"כ ישלה"ב במגילה שגם שם אסור לקרות בשבת משום גזירה דרבה.

ואולי י"ל: דהרי מבואר שם בגמ' דר"י אומר שהטעם במגילה הוא דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וי"ל שרבה גם הוא סובר כמותו ומצרף ב' הטעמים.

ובזה יומתק שהתוס' (מגילה ד' ע"ב) כתבו שר' יוסף שאומר שהטעם הוא שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, מודה לרבה, כיון דבשופר ולולב ליכא טעמא אחרינא אלא שמוסיף טעם אחר משום הנפק"מ דמקדש (דליכא שבות שם) ואפ"ה אסור משום סברת ר"י. ולפי הנ"ל אפ"ל באו"א: שהגם שר"י מודה לרבה אבל טעם דרבה אינו מספיק לאסור (כיון שהגזירה גרידא אינו מספיק לאסור לגמרי ע"ד לולב ובשופר צריך טעם אחר) ולכן ביאר ר"י הטעם המיוחד דמגילה.

האם יכולים ללמד אשה ברכת ע"נ לולב ולבטא שם ד': יש להסתפק קצת האם יכולים ללמד ברכת לולב נשים שאינם יודעות לברך בעצמן ולהוציא שם ד' (גם לשיטת הר"ת דיכולים לברך רשות). דאמנם מותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן (שו"ע רט"ו) אבל יש לומר דהוא רק בדברים שיש חיוב לכשיגדלו ולא בדברים שהם רק רשות.

והנה יש להוסיף בזה לפי דיוק כ"ק אדמו"ר בשיטת אדמה"ז (בסי' רט"ו) באגרות קודש ח"ג ע' קל"ח, דהנה בגמ' וטוש"ע מבואר דיכול לבטא אזכרות ללמד קטנים. המג"א (רט"ו סק"ה) כ' "דגדול בשעה שלומד הברכות בגמ'" אינו אומר. כ"ק אדמו"ר מדייק דאדמה"ז שינה וכ' "אסור לגדול המתלמד" היינו שלומד הברכות לומר שם ד'. ועיי"ש במכתב בטעם אדמה"ז, "דכיון דאפשר ללמדו בעת החיוב, אין לעשות זה, עכ"פ מדרבנן, בזמן הפטור". (משא"כ הקטן דבכל עת פטור הוא, עיי"ש).

וא"כ יש להוסיף: (בשלמא למג"א אפשר לומר שכמו שהיא יכולה לברך ולהוציא שם ד' לשיטת ר"ת כמו"כ יכולים ללמדה איך לעשות הברכה וכיון שהוא דרך לימוד ללמדה, אין בזה איסור למג"א (אף שגם בשיטתו אפשר לחלק בין לימוד דדבר שמחוייב בו לדבר שהוא רק רשות ובפרט ללמד זולתו בדבר דרשות), אבל לאדמה"ז שגם דרך לימוד אינו אומר אלא (כשאפשר) "בעת החיוב") האם עיקר ההדגשה הוא שאין לבטא שלא בשעת וזמן עשיית הברכה אלא יש ללמדו בשעת עשיית הברכה, (וא"כ מותר ללמדה בביטוי השם בשעת עשיית המצוה) או נכלל בזה גם שצריך להיות בעת החיוב וכיון שנשים אין חייבות בזה לכן אין ללמדן ברכה זו בביטוי השם אלא (אפשר ללמדה ביטוי השם ב)ברכות המחוייבות בה (ואינו דומה לקטן שצריכים ללמדו בדבר שיתחייב לכשיגדיל וכיון דבכל עת פטור הותר (גם באב) משא"כ אשה זו אין עליה חיוב כלל שתלמד ותתחנך בברכה זו).

באו"א: אם "דאפשר ללמדו בעת החיוב" בנשים שייך בברכות אחרות א"כ אין ללמדן ביטוי אזכרות רק בעת החיוב או דילמא כיון דברכה זו א"א באופן של חיוב א"כ הרי"ז לקטן ויכולים ללמדם בשעת אמירתן ברכה זו.

ויש להוסיף עוד בהספק: האם "דקבלוהו עלייהו חובה" (לכמה פוסקים במצות דשופר ולולב) מחשיבו גם לברכה בגדר זה. (ולהעיר מל' אדמה"ז תר"מ ס"ב שנראה שלא לומד שנחשב לחובה אלא "אם ירצו לישב בסכוה ולברך הרשות בידם. וכן בהל' שופר).

ואין ענין זה כלל להא דפסק אדמה"ז (תקפ"ט ס"ב) דיכולים להוציא שופר לנשים לר"ה כדי שהם ישמעו אותו, אע"פ שאין הן מחוייבות אלא שיכולים לתקוע ועושים נח"ר להם (ודלא כהשאג"א סי' ק"ו שאוסר בהוצאת הלולב בשבילם): דהתם מותר משום שזה נחשב לצורך (קצת) ומותר ההוצאה עבורה אבל אין זה ענין להתיר ביטוי שם ד' כשאינו זמן חיובו ואין לה חיוב כלל.