בקיצור שו"ע הל' רבית (סי' סה סעי' ב) כתב, וז"ל: "מי שנכשל ולקח רבית מחויב להחזירה (מלבד רבית מוקדמת ורבית מאוחרת)". עכ"ל. וב'קיצור שו"ע עם פסקי שו"ע אדה"ז' (הוצ' קה"ת) שם מוסיף ע"ז הגר"ל ביסטרצקי שליט"א - אחרי המילים "מחויב להחזירה", וז"ל: "אם בא לצאת ידי שמים" ע"כ. ומקורו (כמו שציין שם) משו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' ד.

הלומד הל' זו מבין שלדעת הקיצור - הלוקח רבית מחויב להחזירה ולדעת אדה"ז - מחויב רק אם רוצה לצאת ידי שמים. ודבר זה צע"ג, ולענ"ד נראה שהוא עוות גמור לדינא, ובפרט בדינא דאורייתא, וצריכים לתקן זה בהוצאות הבאות, וכדלקמן:

דהנה בגמ' ב"מ (סא, ב) "א"ר אלעזר רבית קצוצה (פי' רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדרך קצוב1), יוצאה בדיינין. אבק רבית (פי' רבית דרבנן בדרך מקח2) אינה יוצאה בדיינין. ר' יוחנן אמר אפי' רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין . . מ"ט דרב יוחנן . . ויראת מאלוקיך למורא ניתן ולא להשבון". ע"כ.

ולהלכה נפסק הדין כר' אלעזר - דרק רבית קצוצה שהיא מדאורייתא, יוצאה בדיינין, ולא אבק רבית. וכך נפסק להלכה ברמב"ם טור ושו"ע ללא עוררין, אלא דלשיטת ר' יוחנן יש גם השלכות למעשה.

דבשו"ע יו"ד סי' קסא סעי' ב פסק המחבר, וז"ל: "אבק רבית אינה יוצאה בדיינין, ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר (מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר)". ע"כ. המקור לחיוב לצאת י"ש הוא מהנמוק"י ועוד ראשונים, וטעמם הוא ממה שמוכח בגמ' אליבא דר' יוחנן דס"ל רק דאינה יוצאה בדיינים, דאפ"ה חייב לצאת ידי שמים, כדאמרינן למורא ניתן ולא להשבון, דמשמע דמ"מ מיראת שמים חייב להחזיר, וא"כ ה"ה לדידן באבק רבית, דאע"פ שאינה יוצאה בדיינין, מ"מ חייב לצאת ידי שמים.

נמצא מבואר מכ"ז, דברבית דאורייתא דאיכא על המלוה (שקבל רבית) מ"ע ד"וחי אחיך עמך", וכמ"ש בגמ' "אהדר לי' כי היכי דניתי בהדך", הוא דמוציאין ממנו, והיינו שכופין אותו לקיים מ"ע זו המוטלת עליו. אבל ברבית שאיסורו מדרבנן לא חייבוהו בהשבה, לכן אין כופין אותו - ורק אם בא לעשות תשובה על העבירה שעשה ולצאת ידי שמים חייב להחזיר.

וכן נפסק להלכה בשו"ע אדה"ז הל' רבית ס"ד וזלה"ק: "ואם עבר או טעה ונטל אבק רבית צריך להחזירו אם בא לצאת ידי שמים". עכלה"ק.

ומעתה צע"ג על ההוספה הנ"ל על הקיצוש"ע שם, דמדבריו משמע דכל המקבל רבית, אפי' רבית דאורייתא, מחוייב להחזירה רק אם רוצה להחמיר ע"ע ולצאת ידי שמים, וזה טעות גמורה לדינא, דרק באבק רבית אמרינן כן, וכמו שמוכח משו"ע אדה"ז דלעיל (שהוא עצמו מציין) ואילו ברבית דאורייתא מחוייב להחזיר מן הדין.

ובאמת, דברי הקיצור מדוייקים מאד, דבשניהם, הן רבית קצוצה והן אבק רבית יש חיוב השבה, רק דשונה חיובם, דבר"ק החיוב הוא דאורייתא, ובא"ר החיוב הוא לצאת שמים דמחויב לתקן מעשיו3. ואם להוסיף על דבריו משו"ע אדה"ז, הי' צריך להיות "וברבית דרבנן רק לצי"ש", וכדומה.

ועוד נימא, דדברי הקיצור שו"ע מדוייקים מאד להפליא, דהנה בהאי כללא דאמרנו לעיל בענין יוצאה בדיינין, מצינו בפירושה מחלוקת רבתי בפוסקים. דהנה רש"י בב"מ שם בד"ה "רבית קצוצה" כתב, וז"ל: "וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו", ע"כ.

וכ' הט"ז סי' קסג ס"ק ג דמדברי רש"י אלו מבואר דחיוב ההשבה הוא רק אם הלוה תובעו שיחזיר לו הרבית, אבל אם אינו תובעו, לא. ובקצוה"ח סי' ט סק"א פי' דכל זמן שאין הלוה תובעו, אין כלל מצוה על המלוה להחזיר, דכך היא המצוה, שכאשר הלוה תובע את הרבית, יחזירו לו, אבל כל זמן שאינו תובע, ליכא מצוה. ואם המלוה החזיר קודם שתבע הלוה מתנה בעלמא היא דיהיב לי'4, אך לדינא כתב הקצות דלא כהט"ז, דאפי' בלא תביעה מחוייב המלוה להשיב. וכן דעת הסמ"ע.

אבל הרבה אחרונים כמו החוו"ד והב"ח והתומים 'שער משפט' ושו"ת 'שבות יעקב' (הנד' בפ"ת חו"מ סי' ט שם), הסכימו להט"ז (והמהרש"ם ח"א סי' כ כותב שזהו דעת רוב פוסקים).

ונמצא דהא דכתב הקיצור "מחוייב להחזיר", מוכח דס"ל כהקצות ודעימי' (ודלא כהט"ז) דיש חיוב השבה תמיד ואפי' בלי תובעים, ואפ"ל דאם יש חיוב השבה ברבית דאורייתא אפי' בלא תובעים, יש ג"כ חיוב השבה ברבית דרבנן אפי' בלא תובעים, ומחוייב להחזיר הרבית (מטעם לצי"ש), וכמו שהארכנו לעיל.