בשוע"ר הל' מדות ומשקלות ס"ב: "ואפילו השוקל או המודד בחסר כל שהוא לנכרי עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, וכמו שאסור להטעותו בחשבון שנאמר וחשב עם קונהו וגו' והרי הוא בכלל כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול לרבות העושה עול לנכרי. ואינו דומה לאונאה שהוא רואה מה שקונה וטועה מעצמו בשיווי המקח וטעותו מותרת כאבידתו אבל זה מטעהו וגונב ממש הוא".

ולפום ריהטא יש כאן סתירה מרישא לסיפא, שברישא מבואר שאסור רק כשיש ב' הפרטים לאסור: א) להטעותו. ב) בחשבון (משא"כ כשטועה מעצמו מותר אפילו בחשבון, וכשהטעות הוא בשיווי המקח מותר אפילו להטעותו). ואילו בסיפא מבואר שמותר רק כשיש ב' הפרטים להתיר: א) כשטועה מעצמו. ב) בשיווי המקח (משא"כ להטעותו אסור אפילו בשיווי המקח, וכשהטעות הוא בחשבון אסור אפילו כשטועה מעצמו). ולכאורה לאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא, שברישא נראה שמותר: א) כשטועה מעצמו בחשבון. ב) כשמטעהו בשיווי המקח. ובסיפא נראה ששניהם אסורים.

למעשה רואים מסקנת רבנו בשני פרטים אלו במקום אחר:

א) דין טעה מעצמו בחשבון מבואר לקמן הל' גזילה ס"ד שמותר: "קנה חפץ מנכרי אסור להטעותו בחשבון בנתינת מעות בעד החפץ . . ומכל מקום אם הנכרי טעה מעצמו מותר". הרי מפורש שגם כשטעה מעצמו בחשבון מותר, ואינו צריך להודיעו.

ב) דין להטעותו בשיווי המקח מבואר לעיל הל' אונאה סי"א שאסור: "וכל דין אונאה אינו אלא בישראל אבל נכרי הטועה בשיווי המקח או בשיווי המטבע אין צריך להודיעו טעותו . . אבל אסור להטעותו בין בשיווי מקח בין בחשבון".

ולפי זה לא מצאנו ידינו ורגלינו לכאורה בדעת רבנו, שהרי מהמפורש בדבריו רואים, שאין כל חילוק להלכה בין טעות בשיווי המקח לבין טעות בחשבון המעות, שלהטעותו אסור בשניהם, כמפורש בהל' אונאה שם, וכשטועה מעצמו מותר בשניהם, כמפורש בהל' גזילה שם.

וא"כ מהו טעם הוספת תנאי זה בדברי רבנו בכל המקומות האלו, שבטועה מעצמו דייק להוסיף תנאי זה (הן בהל' אונאה שם והן בהל' מדות ומשקלות שם) "בשיווי המקח". ובאיסור להטעותו דייק להוסיף תנאי זה (הן בהל' מדות ומשקלות והן בהל' גזילה) "בחשבון בנתינת המעות"?

נראה עתה במקור חילוק זה בפוסקים הראשונים:

המקור לחילוק זה שבין טעה מעצמו לבין הטעהו, מצויין בהל' גזילה שם עה"ג: רמב"ם פ"ז ה"ח מהל' גניבה. מרדכי (ב"ק רמז קנח).

לשון הרמב"ם שם: "אסור להטעות את העכו"ם בחשבון". ובהל' גזילה פי"א ה"ד: "טעות העכו"ם כאבידתו ומותרת. והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור". בשני מקומות אלו לא נזכר חילוק בין טעות בשיווי המקח לבין טעות בחשבון המעות.

לשון המרדכי שם: "גזל כנעני אסור וטעותו היה מותר כעובדא דשמואל, פירש ראבי"ה דוקא כשהכנעני טועה בעצמו אבל לא שמטעהו". גם כאן לא נזכר חילוק בין טעות בשיווי המקח לבין טעות בחשבון המעות.

אמנם המקור לחילוק זה שבין אונאה בשיווי המקח לבין הטעהו בחשבון המעות, מצויין על הגליון בהל' אונאה ובהל' מדות ומשקלות, שהוא בסמ"ע סי' רלא סק"א, וגם שם נראה שיש סתירה לכאורה בין רישא לסיפא, שז"ל שם: "אע"ג דלענין אונאה כ' הטור והמחבר בסי' רכז [סכ"ו] דאינו עובר עליה בעכו"ם, שאני אונאה דכתיב ביה עמיתך, וגם לית ביה משום גזל כיון דראה מה שקנה, משא"כ מדה, דעל הימנותו סמך ליתן לו מדה שלימה". ולכאורה תחלת תירוצו הוא לחלק בין ראה מה שקנה (שטעה מעצמו) לבין סמך על הימנותו (דהוי כהטעהו), ומסיים בחילוק בין טעות באונאה (מחיר) לבין טעות במדה (בחשבון).

ולכאורה יש לבאר שהמקור לחילוק הסמ"ע הוא, בגמרא מפורשת בבכורות יג, ב: "לכנעני מאל תונו איש את אחיו נפקא", וכן הובא לימוד זה בשוע"ר שם הל' אונאה, ומצויין לגמרא שם. והיינו שהוא לימוד מיוחד באונאה דוקא, והיינו דוקא כשטעה בשיווי דוקא, משא"כ כשטעה בחשבון, שזה אינו נכלל כלל בדיני אונאה (כמבואר בשוע"ר הל' אונאה ס"ה, וש"נ), לכן אסור אף בנכרי.

[בסמ"ע שם אינו מביא הלימוד מהפסוק "אחיו" כבגמרא בכורות שם, אלא "דכתיב ביה עמיתך". והמקור לזה הוא בתוס' ב"מ סא, א ד"ה לעבור, שאין אונאה בנכרי "דכתיב עמיתך". וכן בשוע"ר שם הל' אונאה מציין לתוס' ולסמ"ע שם, אף שמביא הלימוד שבבכורות שם. אלא שבכל אופן הן בגמרא והן בתוס' מבואר שזהו לימוד מיוחד בהל' אונאה דוקא (טעות במחיר). ועל כן מחלק הסמ"ע ובשוע"ר בין טעות במחיר לבין טעות בחשבון].

אמנם לפי כל זה אינו מובן כלל לכאורה מהו התירוץ שבסמ"ע ובשוע"ר, שהרי סוכ"ס קיי"ל בהל' גזילה שגם טעות בחשבון מותר כשטעה הנכרי מעצמו, וכמפורש בגמרא ב"ק קיג, ב. וברמב"ם הל' גזילה פי"א ה"ד. וברמ"א חו"מ סי' שמח ס"ב. וסוכ"ס פוסק רבנו בהל' אונאה שם שאסור להטעותו אפילו בשיווי המקח. והיינו שאין כל חילוק בין טעות בחשבון לבין טעות במחיר, ואין כל צורך ללימוד מיוחד באונאה.

ואולי יהי' החילוק בינם בסתם, כשלא ברור אם טעה בעצמו או שטעה מחמת שהישראל הטעהו. ועדיין יש לעיין בזה.