שו"ע או"ח סי' רע"א סעיף א': "כשיבוא לביתו ימהר לאכל מיד", ועיין בשו"ע רבינו סי' רע"א סעיף ב': "ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר ואף אם יצא מבית הכנסת מבעוד יום יש לו לקדש מיד דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת ויש לו לקדש מיד סמוך לכניסתו ואחר הקידוש צריך לאכול ג"כ מיד כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה ואם אינו תאב לאכול מיד יכול להמתין מלקדש תוך הלילה כמה שירצה כדי שיאכל לתיאבון ויוכל לסמוך על מה שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית שכבר יצא בזה מן התורה שהרי מן התורה אין צריך אלא זכירה בדברים בלבד בלא יין והרי זכרו בתפלה". דברי רבינו מיוסדים על המ"א ועל שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ב'.

אבל עיין בחידושי רע"א שהביא מדברי הר"ן בסוגיא דנר חנוכה ונר ביתו דמוכח דס"ל דקידוש על היין הוא דאורייתא וכן הביא שם עוד שמדברי הרא"ש בפרק ערבי פסחים מוכח ג"כ דס"ל שבתפלה בלבד אינו יוצא.

והנה על הא דכותב רבינו (ומקורו הוא המ"א) שיש לסמוך על הקידוש שבתוך התפילה, הקשה המנחת חינוך והמ"ב דהא קי"ל בסי' ס' סעיף ד' דמצות צריכות כוונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת יד"ח מצות עשה דזכור בתפילה כיון שיש לו יין או פת, ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז יד"ח מ"ע דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה.

ולכאורה מה יאמר רבינו לטענה זו. והנראה לומר שבשעה שתקנו חכמים שצריך לעשות קידוש על יין (או פת) הם לא הפקיעו קיום המצוה דאורייתא שע"י אמירה בלבד, והוה כאילו הם התנו שבמקום שלא קידש עדיין על היין יכול לסמוך על הקידוש שבתוך התפילה, ואע"פ שהמתפלל לא כיון לקידוש בשעה שהתפלל, י"ל שכיון שהוא רוצה לקיים המצוה של תפילה וחז"ל תקנו בתפילה שיזכיר קדושת שבת ויזכיר שהקב"ה הקדיש יום מיוחד בשבוע לבנ"י, א"כ זהו אותו הענין של קידוש שהטילה התורה עלינו.

עיין בספר החינוך מצוה לא - מצות קידוש שבת בדברים "לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה".

דהנה הגדר של 'לשמה' במצות הוא שונה מהגדר של 'לשמה' שבענינים אחרים, דהנה בגט כתוב "וכתב לה" וע"כ צריך לכתוב גט רק עבור אשה פלונית ואיש פלוני, משא"כ במצוות שאמרינן מצוות צריכות כוונה, דבר זה אינו מיוסד על שום פסוק כי אם השכל מחייב שזה לא נקרא מצוה אם הוא אינו עושה המצוה לשמה. ולמשל בתקיעת שופר, השכל מחייב שהתוקע לשיר לא הוה מצוה, משא"כ בענינו אפילו אם הוא מתכוין כשהוא מתפלל בליל שבת להמצוה של תפילה (ולא להמצוה של קידוש), מ"מ כיון שבתוך התפילות של שבת הטילו חז"ל החיוב להזכיר קדושת שבת, זה נקרא לשמה לפי דעת המ"א ורבינו.

וכל זה אינו דומה להא דאיתא בהמשנה בפ"ב של מס' ברכות "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא", ולכאורה גם שם נוכל לומר שאפילו אם לא כיון לבו למצות קריאת שמע, הא עכ"פ כיון לבו למצות לימוד התורה, וא"כ קשה מדוע כתוב בהמשנה "ואם לאו לא יצא". אבל באמת אינו דומה אחד לחבירו, מכיון שמצות לימוד התורה הוא גדר אחר ממצות קריאת שמע, כיון שמצות לימוד התורה אינה מוגבלת בשום זמן, משא"כ במצות קריאת שמע המוגבלת בזמן וע"כ אם לא כיון לבו למצות קריאת שמע לא יצא, משא"כ בנידון דידן שהזכרת שבת שבתפילת ליל שבת הוא אותו הענין של הזכרת שבת שבקידוש וע"כ אפילו אם התכוין רק להמצוה של תפלה יצא ידי חובת קידוש, וכל זה שלא כדעת המנחת חינוך והמשנה ברורה.