1) בנוסף למה שציין ב'אוצר מנהגי חב"ד' שם, יש לציין ג"כ לשו"ת שבט הלוי ח"ט סק"כ שכתב: "בענין מכירת חמץ ממש בעין אשר החמירו כמה גדולי ישראל, והטעמים ידועים, מכ"מ שאל האיך לנהוג כאשר באים אנשים שנשארו להם דברים יקרי ערך כקופסאות בשר וכה"ג שיש תערובת חמץ, דאם יאבדם איכא חשש מלאו דבל תשחית. הנה אם הי' נהוג זה מעיקר הדין אין כאן לאו דבל תשחית דהותר מכללו במקום תועלת או הלכה, וקרוב דגם אם נהוג זה שלא למכור חמץ ודאי אינו מעיקר ההלכה מכל מקום כלפי מי שמחמיר בזה אין חשש בל תשחית, מ"מ בעיקר המנהג גם אנחנו מחמירים על עצמינו שלא למכור חמץ גמור, אבל ידוע שבשטר מכירה של מרן הח"ס שעשה לרבים (לא באופן פרטי) הי' כתוב גם מכירת לחם, מכ"מ אינו לגמרי כדידן דאז היו מוכרים כל אחד בפני עצמו לגוי שלו, לא כהיום שיש מכירה כללית של רבים שבודאי החשש של ערך המכירה גדול יותר, מכ"מ העיקר שיהי' נמכר כהלכה ע"פ המבואר בפוסקים, ואז מי שמוכר גם חמץ גמור, אין בידינו למחות בו".

ובשו"ת 'ויען יוסף' אורח חיים סי' רכד: "על דבר מכירת חמץ אני רגיל לדרוש שכל בעל נפש יראה שלא יהי' לו חמץ גמור למכירה, אך אם נשאר לו ואינו יכול להחזירו להסוחר אני מיקל. ולהסוחרים ג"כ אני מיקל שימכרו עם מכירת חמץ שלהם חמץ גמור, כי אי אפשר בלא"ה.

2) וע"ד יומא ב, א ובכ"מ: "כדי להוציא מלבן של צדוקין". וראה רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"א: "וכל כך למה מפני אלו הטועים כו'". ועד"ז בדוכתי טובא.

3) ראה אג"ק רבינו זי"ע חי"ז אגרת ו'תעח: "אייער פראגע, אויף מלחמה געגען פשרות, אין דער צייט ווען ווי איר דריקט זיך אויס איז תורה שבכתב ותורה שבעל פה, איז פול מיט פשרות [=הדגשת המעתיק], כמו פרוזבול, מכירת חמץ וכו' [=הדגשת המעתיק]. זעלבסט פארשטענדליך, אז פשרה מיינט, ווי אין ענגליש "קאמפראמייס", ד.ה. מאכען פשרה מיט תורה, אבער פרוזבול און ענליכעס וועלכעס שטייט אין תורה, תורה שבכתב און תורה שבעל פה[=הדגשת המעתיק], וואס ווי געזאגט אויבען, איז דאך דאס אלס געגעבען געווארען צו משה מסיני, איז דאך דאס א חלק פון תורה אזוי ווי עשרת הדברות וכו'".

4) להעיר מהמובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' הנ"ל עמוד רמ מספר 'תולדות הכהן' (עמוד 53) על הרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין, שהקפיד על מי שחיפש עבורו אחר חגה"פ יי"ש שלא נמכר קודם הפסח, שהרי המכירה הועילה לאיסור דאורייתא, ואיך לא תועיל עבורו?!