בנוגע לאפיית מצות לפסח המנהג הנפוץ הוא שמאז נתינת הקמח למים מונים 18 דקות ורק המצות אלו כשרים. אמנם לאחרונה שמעתי שכמה מרבני אנ"ש באה"ק מקילים באפיית המצות שלא מתחילים את ה-ח"י דקות רק אחרי הגיבול כשמגיע העיסה לעובדים על השולחנות ללישה ועריכה.

ויש לעיין במקור דבר זה.

"כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ"

במשנה1 שנינו: רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו (רש"י: לשות כאחת כל אחת מלא התנור, ואין כאן חימוץ אע"פ שהאחת ממתנת עד שיאפו השתים), וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק כאחת, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה (רש"י: וחכמים אומרים אין להקל כ"כ שיהו לשות כאחת אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה). ובגמרא שם מובא ברייתא שמפרש דעת החכמים: לשה, היא מקטפת וחבירתה לשה תחתיה (רש"י: הראשונה שקדמה ללוש מלא התנור קטן שלהן, תחלה כשהיא מקטפת, דהיינו עריכה..., וחברתה מתחלת ללוש עיסה שלה); מקטפת, היא אופה וחבירתה מקטפת תחתיה והשלישית לשה (רש"י: וזו הראשונה שהיתה מקטפת עכשיו וגמרה קיטופה היא אופה ונותנת לתנור, וחבירתה שהיתה לשה מקטפת תחתיה, והשלישית לשה); אופה, היא לשה וחבירתה אופה תחתיה והשלישית מקטפת (רש"י: וכשגמרה ראשונה לאפות גמרה אמצעית לקטף ואחרונה ללוש, הרי האמצעית המקטפת אופה, וחבירתה האחרונה מקטפת תחתיה והראשונה חוזרת ולשה). ומסיים בברייתא: כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ.

וכתב הר"ן2: "וכל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ, יש מפרשים דדוקא כשיעור זה דשלש נשים, אבל ביותר מכן אע"פ שעוסקות בבצק בא לידי חימוץ, דאי לא תימא הכי סדרא דשלש נשים למה לי", לפי שיטת היש מפרשים בעינן שני דברים: א) עסק בבצק כל הזמן, ב) ואפילו בעסק הוא דוקא בזמן של שלש נשים עוסקות כאחת.

ושוב הביא הר"ן פסק הרמב"ם דמיקל טפי, שהרי הוא כתב3: "כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק... כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד". לפי שיטת הרמב"ם אין אנו צריכים רק לתנאי אחד, שיהיה התעסקות בבצק כל הזמן. והר"ן ממשיך לבאר לפי שיטת הרמב"ם: "...אם איתא דכל זמן שעוסקות בו אינו בא לידי חימוץ סדרא דשלש נשים למה לי".

ומש"כ הרמב"ם דבאם "שהה הבצק... כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ" הרי זה ע"פ מה ששנינו לעיל במשנה4: בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור, ובגמרא שם: אם אין שם כיוצא בו מהו? א"ר אבהו אמר ר"ש בן לקיש... מיל.

להלכה נפסק בשו"ע5 כדעת הרמב"ם: "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד, וכל זמן שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ".

"להחמיר למהר בענין עשיית המצות"

אמנם הרמ"א שם מוסיף: "ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ", אמנם לא פירש הרמ"א כמה "יש להחמיר למהר"6.

והב"ח כאן הביא מש"כ ב'שלטי הגבורים'7 בשם הריא"ז: "בתלמוד ארץ ישראל8 מפרש שיעור השהייה כדי הילוך ארבעת מילין, ולא נאמר השיעור הזה אלא משהתחילה ללוש הבצק ועד שתדביקה בתנור. ונראה בעיני שאע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור שאמרו חכמים ולא הגביהה ידה מן העיסה כל עיקר, אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ארבעת מילין הרי בצק זה אסור אע"פ שאין סימן חמוץ ניכר בו", וכותב הב"ח: "וזה שלא כדעת הרמב"ם ורשב"א ורבינו [הטור] ושאר גדולים דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ, ועכ"פ מיירי בלש כשיעור עיסה ולא יותר, ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד, אלא להזהיר לכתחלה לחוש לדברי הגדול באחרונים, והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תבא עליו ברכה"9.

להחמיר כשיטה שסובר ששיעור מיל מחמיץ תמיד

ה'ערוך השלחן'10 הוסיף להחמיר: "ויש להחמיר ולמהר בענין עשיית המצות, שהרי יש מי שסובר שאסור לשהות כשיעור מיל מתחלת הלישה עד האפייה כלומר עד הנחה בתנור וחשבינן בהזמן הזה גם מה שעסקו בהעיסה (ב"ח בשם ריא"ז) ועם כי אין הלכה כן מ"מ במצה ראוי להחמיר. ועוד דזהו וודאי גם אליבא דדינא שא"צ שתשהה בלא עסק כדי הילוך מיל רצופים אלא אפילו השהה מעט וחזר ועסק והשהה מעט מצרפין השהיות אם היו ביחד כדי הילוך מיל וכ"ש אם הבצק מונח במקום חם שמדינא ממהר להחמיץ בהרבה פחות משיעור מיל וכן אחר שנתעסקו בהבצק ונתחמם בידים ממהר להחמיץ קודם הילוך מיל ולכן יהיו מהירים וזריזים באפיית המצות...", בקו תחתית סימנתי מה שהעתיק ה'ערוך השלחן' מהרמ"א. הוא מוצא בדברי הרמ"א שני דברים, לשיטתו כשכתב הרמ"א "ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות" כוונתו לחוש לשיטה שסובר ששיעור מיל מחמיץ העיסה אפילו אם התעסקו בו כל הזמן; וכשכתב ש"יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ" כוונתו להוסיף זהירות בשעת האפייה.

אמנם כבר תמהו על דברי ה'ערוך השלחן', שהרי בסוגריים הוא מציין מקור שיטת המחמיר: "ב"ח בשם ריא"ז", אמנם שם מפורש "בתלמוד ארץ ישראל מפרש שיעור השהייה כדי הילוך ארבעת מילין"! ומעניין שכדברי ה'ערות השלחן' נמצא גם ב'מקור חיים' על השו"ע לבעל 'חות יאיר': "וב"ח כתב דיש להחמיר לעצמו שלישת האשה לא תהא יותר ממיל וכו', וכ"כ בש[לטי] [ה]ג[בורים] זכרו בעל כנסת הגדולה".

ויש מי שרצה לתרץ בדרך פלפול11: "דכמו דלדברי הירושלמי דשיעור חימוץ הוא כדי הילוך ד' מילין אין חילוק בין אם הוא מתעסק בעיסה בין אם לאו, דבכל ענין אם שהה שיעור זה הוא חמץ, ה"ה לפי הגמ' דילן דקי"ל כן דשיעור חמץ הוא כדי הילוך מיל אף אם מתעסק בעיסה כל הזמן", אמנם דוחק גדול להכניס את זה לתוך דברי הריא"ז12. וגם אינו נראה13 שיש כאן טעות סופר, שבמקום "מיל" יהיה כתוב "ארבע מילין".

אמנם הרי ראינו לעיל שמה שמעתיק משם ה"ב"ח בשם ריא"ז" הרי זו שיטת היש מפרשים שהובא בר"ן ובעוד ראשונים, כי לשיטתם בעינן שני דברים: א) עסק בבצק כל הזמן, ב) ואפילו בעסק הוא דוקא בזמן של שלש נשים עוסקות כאחת, שהוא הזמן של עד מיל.

אמנם גם ה'ערוך השלחן' מודה שאין זו משורת הדין. "אין הלכה כן מ"מ במצה ראוי להחמיר".

"מתחילת נתינת מים עד שתוציא מהתנור - ב' או ג' מינוטין"

כתב ה'חתם סופר'14: "...הנה אנחנו מקפידי' שלא יהי' ולא ישהה מתחילת נתינת מים לקמח עד שתוציא המצה מהתנור אלא ב' או ג' מינוטין אע"ג דשיעור חימוץ הוא י"ח מינוטי' מ"מ במדינתינו זריזי' במצוה זו אפי' הפחותי'...". וע"ז כתב רבי ישראל וועלץ, רבה של בודפשט, בשו"ת 'דברי ישראל'15: "ובימי חורפי שמעתי מגדולי רבנים שט"ס יש כאן וצ"ל י"ב או י"ג מינוטין. וכשזכיתי לעלות לארצה"ק שנתש"י מצאתי בשו"ת הרמ"ז (להגאון המקובל כמוהר"ר משה זכות זצ"ל נד' בויניצאה בשנת כאש"ר צוה משה לפ"ק) 'הרקיקין הללו נעשו בזריזות ומהירות ולא נשתהו בין לישה עריכה ואפייה אפילו כדי הילוך שמינית מיל..., דמעשה שהיה כך היה, שהלכתי בחברת החכם רבי יעקב ן' עטר ועם מן בני ישיבתנו וראינו שלקחו ב' ליטרין קמח ומיד כהרף עין לשו אותה וחמשה בני אדם עשו תכף ומיד עשרה רקיקין וברגע כמימריה נאפו ולא נתעכב בין לישה ועריכה ואפייה אפילו כדי הילוך שמינית מיל וכו' כיעו"ש בסי' נ"ב - והוא ממש כמ"ש רבש"י מרן החת"ס זצ"ל משה אמת ותורתו אמת כנ"ל...".

"אין אנו בקיאין כ"כ בלישה וגלגול"

ה'מועדים וזמנים'16 מציין: "נהגו המדקדקין להקפיד טובא דמרגע שנותן המים עד שמוציא מהתנור לא ישהה כי"ח רגע. ומעולם אני תמה שדיעור מיל היינו י"ח מינוט היינו בלי עסק, אבל כשמתעסקין אפילו כל היום לא מתחמץ, וכן מפורש בגמרא... וכן מבואר בכל הפוסקים... ולכאורה אין טעם ומקור להמנהג להחמיר בזה". ועל כן נראה לו לחדש: "דלפנים נשים זריזות לשו וגלגלו וידעו להתעסק כראוי בכל המצה בבת אחת עד שברגעים ממש כמימריה גמרו מהתחלה דהיינו נתינת המים עד הסוף דהיינו ההוצאה מהתנור... ובעסק כי האי שפיר אמרו חז"ל שאפילו עוסק כל היום לא מתחמץ, אבל המלאכה אצלינו לאט לאט וראוי לחשוש שאין אנו בקיאין כ"כ בלישה וגלגול כראוי בעסק גמור, דמציל אפילו עוסק כל היום שאינו בא לידי חימוץ, ובעסק כי האי כדילן אולי יש איזה שיעור, וע"כ תפסנו להחמיר תמיד בשיעור י"ח מינוט שאפילו בלי עסק כלל קבלנו האי שיעורא... וא"ש המנהג להחמיר לזרז שמהתחלה עד הסוף פחות מי"ח מינוט דוקא וא"ש".

ובדבריו יש להעיר:

א. מש"כ: "אבל כשמתעסקין אפילו כל היום לא מתחמץ, וכן מפורש בגמרא... וכן מבואר בכל הפוסקים..." - נעלם ממנו מה שכתב הר"ן והראשונים בשם יש מפרשים. ונעלם ממנו גם דברי ה'ערוך השלחן'.

ב. היסוד לקביעת אופן עריכת המצות של פעם הביא משו"ת הרמ"ז שנעתק לעיל, אבל אינו ברור כ"כ ההכרח לקשר בין מהירות עריכת המצות לבין ההלכה ד"כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ", וכי בשביל שיכלו לגמור במהירות ע"כ מותר להם להתעסק בעיסה כל היום, והרי יש לומר סברא הפוכה: באם לא יודעים לגמור מהר הרי מתעסקים בזה בכל הכוח וזה נחשב לעיסוק, משא"כ באם יודעים לגמור מהר ומתעצלים למשך כל היום אין זה נחשב לעיסוק ומתחמץ.

ג. גם אין שום הכרח לומר שהנאמר בשו"ת הרמ"ז על לישת ואפיית המצה במהירות "כדי הילוך שמינית מיל" היה ההנהגה הנפוצה, ואדרבה אדה"ז בשו"ת אודות מצה שרויה מעיד17: "...בדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שיהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה...18".

ד. ואדאתי להכי י"ל שעפ"ז שוב פעם י"ל ע"ד דברי ה'מועדים וזמנים', שדוקא בדורות האחרונים כיון ש"אין לשין יפה יפה" אולי לא נחשב כמתעסק בעיסה, ועל כן מחמירין שלא ישהה ח"י מינוטין מרגע שנותן המים ועד גמר האפייה.

ח"י דקות מפני הכלים והידים

אמנם כל הנ"ל אינו מסביר כלל מנהגינו באפיית המצות, שהרי נהוג היום בכל המאפיות שבמשך ח"י דקות מצליחים לעשות כמה עיסות ("מיירות"), כי האנשים והנשים שעובדים במאפיה מצליחים לגמור עריכת 5-10 מצות במשך ח"י דקות. ונדמה לי שאין אף עיסה שאינו נאפה תוך 7-8 דקות מאז נתינת הקמח למים. ולפי זה נשאלת השאלה למה צריכים לעצור כל 18 דקות?

ומצאתי שהסביר את זה בשו"ת 'חלק לוי'19: "הנה המנהג להחליף את הבעקען לאחר ג' לישות20 שהוא שיעור י"ח מיניטען. ויש בזה לדעתי שני טעמים, חדא לפי מה שהביא בחק יעקב בשם הב"ח21 דצריכה האשה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה. ואע"ג שהח"י לא ס"ל הכי אבל אנו נוהגים כהב"ח. וי"ל דשיערו דעד ג' לישות לא יתחממו הידים וממילא כשתצנן ידיה לאחר ג' לישות ובאותה העת ישארו הבעקען והפירורין שבו בלי עסק חוששין למה שכ' המחבר22 דאחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק ימהר להחמיץ. ועוד זאת יש לחוש דהנה מלישה האחת ישארו תמיד פירורים להלישה השנית, ואם ילישו כל היום בבעקען אחד מי יימר אם הפרורין הללו שנשארו מלישה הראשונה לא נשארו גם בלישה השניה וחוששין למה שכתב הרמ"א דשהיות מצטרפות"23.

כ"ז ציינתי בחפזי (וב'נטעי גבריאל' מציין עוד ל'חיי אדם' כלל קכח ושו"ת 'דברי מלכיאל' ח"ד סי' כא ועוד מקורות, ולא הספקתי לעיין בהם עכשיו).

ואבקש מקוראי הגליון שיאירו עיני במנהג חב"ד בזה: האם מונים הח"י דקות מאז נתינת הקמח למים או רק מאחרי הגיבול כשמגיע העיסה לעובדים על השולחנות ללישה ועריכה, ואיך נהגו בזה בדורות הקודמים?