מקור הדין וביאורו לפי שיטת התוס'

א. במסכת קידושין ל, סע"ב [ובפירוש רש"י שם]: תנינאלהא דתנו רבנן, איש אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים; אם כן, מה תלמוד לומר איש, איש סיפק בידו לעשות [שאין מוחה בידו], אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים [בעלה] עליה[1]. אמר רב אידי בר אבין אמר רב, נתגרשה [מבעלה], שניהם שוים [הרי היא כאחיה במצות כיבוד].

וברמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ו [ועד"ז הוא לשון הטור יו"ד סר"מ]: "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עלי', לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים".

ובשו"ע יו"ד סר"מ סי"ז:"אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה, חייבת".

ובתוספות עמ"ס קידושין שם כתבו, וז"ל: שיש רשות אחרים עליה, ואע"ג דמעשה ידי' לבעלה מדרבנן בעלמא,[2] מכל מקום אינה מצוי' אצל אבי' אלא אצל בעלה, עכ"ל.

ונראה בכוונתם, דלכאורה הי' אפ"ל דהטעם שאשה נשואה פטורה מכיבוד אב הוא משום דין שיעבודה לבעלה, וכמבואר ברמב"ם הל' אישות פי"ב ה"א, ד"כשנושא אדם אשה .. יזכה בארבעה דברים .. מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידי' שלו[3], ולהיות מציאתה שלו .. ", ושם ריש פכ"א [ועד"ז בטושו"ע אהע"ז סימן פ]: "מציאת האשה ומעשה ידי' לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה". והנה בסוגיא לקמן לב, רע"א מבואר דאפילו למ"ד כיבוד אב אינו אלא משל אב (וכדקיי"ל ברמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ג ובטושו"ע יו"ד סר"מ ס"ה) חייב להתבטל ממלאכתו כדי לכבד אביו ואמו, אבל אשה שחייבת לעשות מלאכה עבור בעלה אינה יכולה להתבטל ממלאכתה, וזוהי הכוונה במ"ש בברייתא "רשות אחרים עלי'". [וצ"ל דלולי הלימוד מקרא הו"א דמצות כיבוד או"א דוחה את השיעבוד לבעלה לעשות מלאכה, וקמ"ל קרא דפטורה ממצות כיבוד וממילא פשוט שחייבת היא בשיעבודה לבעלה].

אבל ע"ז הקשו התוס', דהרי הא דמעשה ידי' לבעלה אינו אלא מדרבנן, ואיך אפשר לומר שזהו הטעם לכך שהאשה פטורה מכיבוד או"א מדאורייתא וכדילפינן לה מקרא דאיש אמו ואביו תיראו. וע"ז תירצו דבאמת הטעם שהיא פטורה הוא משום ש"אינה מצוי' אצל אבי' אלא אצל בעלה".

ופירש בספר דברות משה עמ"ס קידושין (סימן נ הערה טו) דס"ל להתוס' "דאף שאינה צריכה לעשות מלאכה לבעלה, מ"מ מחוייבת היא להיות בבית בעלה מדאורייתא[4], דזהו עיקר הנישואין שנעשית ברשות בעלה, והיא צריכה להיות בבית בעלה, לא רק ברגע הנישואין אלא לעולם, שמחוייבת לדור במקום שהבעל דר בו ממש".[5] ולפי דבריו כוונת התוס' היא שהטעם שהתורה פטרה אשה נשואה מכיבוד או"א הוא מפני שאינה נמצאת בבית הורי' ואין לה רשות ללכת לשם, וע"כ אינה יכולה לכבדם. [וצ"ל דלולי הלימוד מקרא הו"א דמצות כיבוד או"א דוחה את השיעבוד לבעלה לדור במקומו, וקמ"ל קרא דפטורה מכיבוד או"א וממילא אין לה היתר לצאת מבית בעלה].

והנה, יעויין לקמן ס"ג דנראה דנחלקו הראשונים באשה נשואה שרשות אחרים אינה מונעת אותה מלכבד את אבי' ואמה, אם בכה"ג חייבת בכיבוד או"א, או שלגמרי פטרתה תורה ממצוה זו כ"ז שהיא נשואה, ובש"ך יו"ד שם סקי"ט צידד ופסק כצד הראשון, דבכה"ג חייבת.

והשתא יש לעיין לשיטת התוס' במסקנתם דהא דרשות אחרים עלי' פירושו שאין לה רשות ללכת לבית הורי' כדי לכבדם, איך יהא הדין באשה שאינה צריכה לעזוב את בית בעלה כדי לכבדם [וכגון שהורי' גרים בביתה], אבל תצטרך להתבטל ממלאכה שמחוייבת לעשות לבעלה מדרבנן, האם בכה"ג היא חייבת בכיבוד או"א שהרי לא גילתה התורה שפטורה ממצות כיבוד או"א כי אם כרשות אחרים עלי', ומה שהיא משועבדת בשיעבודים שאינם אלא מד"ס אינו מספיק להגדירה כמי שרשות אחרים עלי' מדאורייתא, או דלאח"ז שגילתה תורה ד'רשות אחרים עליה' ה"ה סיבה לפטור מכיבוד או"א, ה"ה כל היכא דרשות אחרים עלי', אפילו מחמת שיעבוד דרבנן, שהתורה פטרתה ממצוה זו.[6]

והנה בטושו"ע יו"ד סר"מ סי"ז פסקו: "אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם בעודה נשואה". ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"חכתב דמ"ש בשו"ע "שהיא משועבדת לבעלה" פירושו ע"ד מ"ש התוס' ו"צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת למלאכה דהא אף מדאורייתא היתה פטורה אלא שמשועבדת לבעלה להיות בביתו[7] וכלשון הקרא [פ' מטות ל, יא] 'ואם בית אישה נדרה', ובגירושין נאמר [פ' תצא כד, א; שם, ג] 'ושלחה מביתו', ובפרשת בכורים קורא אותה 'ולביתך' כמפורש בגיטין דף מ"ז[8], והוא משום דהיא צריכה להיות בביתו דבעל".

ולפי דבריו נוגעת שאלה זו להלכה ולמעשה, היכא דיכולה האשה לקיים שניהם, להיות בבית בעלה ולכבד או"א, אבל אינה יכולה לעשות מלאכתה (שמשועבדת לעשות לו) ביחד עם זה, האם בכה"ג חייבת בכיבוד או"א או לא.

וצ"ע בזה.

ביאור ושקו"ט בטעם הדין לפי שיטת הרמב"ם והטוש"ע

ב. בפירוש המשנה להרמב"ם עמ"ס קידושין פ"א מ"ז כתב, וז"ל [במהדורת קאפח]: "מורא וכבוד .. כל אלו ותולדותיהם חייבים הבנים זכרים ונקבות לעשות להוריהם, אלא אם כן היתה הבת נשואה לאיש לא יחול עלי' מחובת הכבוד אלא מה שאפשר לה לעשותו עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה כמו שנתבאר בכתובות". וכוונתו לכאורה כפירוש שדחו התוס', ובאמת לדעת הרמב"ם הטעם שאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א הוא מחמת שיעבודה לעשות מלאכתו. [וי"ל שנכלל בזה החיובים שכתבם הרמב"ם בהל' אישות פכ"א ה"ג, ש"כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו", וגם "המלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות" דהיינו שתהא "מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו", ע"ש].

וכ"מ מפשטות לשון הטוש"ע סר"מ סי"ז "אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה", דמשמע שטעם הפטור הוא משום השיעבודים שיש לאשה כלפי בעלה וע"כ היא פטורה כל אימת ששיעבודים אלו מפריעים לכיבוד או"א.

וכן נראה שפירש דברי המחבר בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן רנה (הו"ד לקמן ס" ) וכמ"ש ד"אשה אינה מחוייבת [בכיבוד או"א] אם הוא נגד צורך הבעל כמפורש בקידושין .. ונפסק כן בשו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ז"; וכ"מ בהמשך דבריו שנקט כדבר הפשוט דכל היכא "שהאשה משועבדת לבעלה .. שעושה לבעלה דברים שמשועבדת לעשות לו" פטורה מכיבוד או"א.[9]

וצ"ע מה יענה הרמב"ם (והטושו"ע) לקושיית התוס' הנ"ל, שבברייתא דקידושין הנ"ל מבואר דילפינן מקרא דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א; וקשה, דלכאורה איך אפשר לומר שהטעם שפטרתה התורה מכיבוד או"א הוא מפני שיעבודים שאינם אלא מדרבנן. וי"ל.

מחלוקת הראשונים בגדר הדין והפס"ד למעשה

ג. בגמרא שם: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב, נתגרשה שניהם שוים". ובחידושי הריטב"א שם כתב: "פירוש דלא תימא כיון דנפטרה נפטרה, קא משמע לן דהדרה לחיובא". ובבית הבחירה להמאירי שם כתב "הא אם נתאלמנה או נתגרשה חזרה לחיובה אע"פ שכבר נפטרה".

ונראה מדבריהם שהבינו דלכאורה יש מקום להקשות, מהיכי תיתי שאשה גרושה תפטר ממצות כיבוד או"א, הלא לא נפטרה אשה נשואה ממצוה זו אלא בגלל שרשות אחרים מעכבה, ולכן מסתבר שלא נפטרה אלא כאשר רשות אחרים מפריע לה לקיום מצות כיבוד או"א, וא"כ פשיטא (ובמכ"ש וק"ו) דכאשר נפקע רשות אחרים מעלי' לגמרי (דהיינו כשנתגרשה או נתאלמנה) חוזרת היא לחיובה, ולמה הוצרך רב להשמיענו דין זה.[10] ועל כן פירשו שבאמת כשהיתה נשואה פטרתה התורה לגמרי ממצות כיבוד או"א, ואפילו בכה"ג שאין רשות אחרים מפריע לה לקיים מצותה, וע"כ הי' מקום לקס"ד דכיון שכשנישאת נפטרה ממצוה זו לגמרי תו לא חייבתה התורה במצוה זו מחדש כשנתגרשה, ולזה קמ"ל רב דכשנתגרשה חוזרת היא לחיובה.

ולפי דבריהם נראה מבואר דבאמת כ"ז שהיתה נשואה נפטרה לגמרי ממצות כיבוד או"א אפילו כשאין רשות אחרים מפריע לה.

אבל בר"ן שם כתב בזה"ל: "וקמ"ל משום דנשאת לא פקע חיובא מינה". ונראה שהוא פירש דרב שאמר "נתגרשה שניהם שוים" בא להשמיענו שבאמת לעולם לא פקע מינה חיוב כיבוד או"א, גם כשהיתה נשואה, ולא אמרו ש"אין סיפק בידה לעשות" אלא כאשר 'רשות אחרים', דהיינו הבעל, מפריע לה ומעכב על ידה, אבל כאשר יש ביכלתה לכבד או"א מבלי לפגוע ברשות אחריםשפיר חייבת במצות כיבוד, ועל כן הוא דכאשר נתגרשה שניהם שוים כי מעולם לא נפטרה לגמרי.

וכשיטת הר"ן (לפי מה שנתבאר בדבריו) מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם הנ"ל ס"ב שכתב שאשה נשואה אינה חייבת כי אם ב"מה שאפשר לה לעשותו עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה". וכ"מ ממ"ש הרמב"ם בספר היד (ועד"ז הטור ביו"ד - וכנ"ל ס"א) "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה", שמסתימת לשונו משמע דבמ"ש "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד" מיירי גם כן באשה נשואה, וא"כ מבואר מדבריו שלא נפטרה אשה נשואה מכיבוד או"א לגמרי, ולשיטתי' אזיל בפירוש המשנה.

וכ"מ בספר החינוך מצוה לג (מצות כיבוד אב ואם) קרוב לסופה: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן".

ויעויין בש"ך יו"ד שם סקי"ט שכתב "ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש".[11] ומבואר דאזיל בשיטת הרמב"ם, הר"ן וספר החינוך וכמשנ"ת.

וכ"מ בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן פטבנידון אשה נשואה שעמדה בבית אביה לששה חדשים, שכתב בא"ד: "בת שעשתה נחת רוח לאבי' מצוה קא עבדא .. ות"ר אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, ומה ת"ל איש, איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי' דהיינו בעלה, מכלל דכל היכא דיכולה לכבד אותו, כנדון דידן שהיא בבית אביה, הרי היא חייבת מדרשא דתיראו, ודמיא לההיא דאמרינן התם אמר רב אידי נתגרשה שניהן שוים".

[אמנם נראה פשוט דגם לפי שיטת הר"ן, הרמב"ם, החינוך, הש"ך והרמ"ע שאין אשה נשואה פטורה ממצות כיבוד או"א אלא כאשר ימנעו אותן בעליהן, אין הפירוש בזה דכל פטורן הוא מחמת אונס, שאנוסים הם מחמת שיעבודן לבעליהן, וכדקיי"ל בכה"ת דאונס רחמנא פטרי', אלא כיון דילפינן ממה שנאמר בתורה "אישאמו ואביו תיראו", שאשה פטורה מכיבוד או"א כשרשות אחרים עלי', הר"ז פטור גמור, דהיינו שפטרתן ממצוה זו לגמרי כשנמצאת במצב זה, אלא שהפטור מוגבל למצב זה שרשות אחרים מפריע ומעכב לקיום המצוה, ולכן, כשאין רשות אחרים מונע בעדן ה"ה חוזרות ממילא לחיובן].

פס"ד האגרות משה לגבי אבילות י"ב חודש דאשה נשואה ומקור לדבריו מדברי הפוסקים

ד. בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן רנה נשאל בדבר "אשה שהיא אבלה בתוך י"ב חודש על אבי' והבעל רוצה בדוקא שתלך עמו לאיזה משתה שעשו לאיזה צורך לטובת בית הכנסת משום שבעצמו אינו יכול ללכת לשם משום שאינו כדרך כבודו ובאם לא תלך אמר שלא יהי' שלום בבית".

והתיר הדבר מפני השלום כיון ד"מסתבר לעניות דעתי, שדין י"ב חדש על אב ואם שהוא יותר משאר קרובים שחייבים להתאבל עליהם אינו מצד הקורבה היתירה שיש לאב ואם אליו נגד שאר קרובים .. אלא הוא מדין כיבוד אב ואם, שהבן והבת מחוייבין במצות כיבוד לכבד אביו ואמו .. ומכיון שהוא מדין כיבוד הא אשה אינה מחוייבת אם הוא נגד צורך הבעל כמפורש בקידושין דף ל' אף בחיי האב ונפסק כן בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ז .. וזה ודאי שאין החיוב דלכבדו במותו עדיף מדין הכיבוד בחייו ולכן גם מדין כיבוד במותו פטורה אם הוא נגד צורך ורצון הבעל, ולכן בעובדא זו שהבעל צריך לילך ומתבייש לילך בעצמו הוא צורך הבעל שפוטרה מכיבוד, וגם על הבעל אין איסור מלהקפיד שעל ידי זה תתמנע ממצות כיבוד".[12]

ויש להעיר דמ"ש מסברא דנפשי' שאבילות די"ב חודש הוא משום כיבוד או"א לכאורה מפורש כן בש"ך יו"ד סשד"מ סק"ט ש"אם צום האב ואם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם, מצוה לקיים דבריהם". [ומקור דבריו הוא (כמו שציין הש"ך) בשו"ת מהר"י ווייל סימן יז: "ועל האשה שצותה לבנותי' שלא לישא הסרבל על ראשם, הדעת מערכת שהבנות יקיימו מה שציותה, מידי דהוה אמי שצוה אל תספדוני מנכסי, דשומעים לו, כיון דהספדא יקרא דשכיבא הוא כדאמרינן פרק נגמר הדין. וה"נ לאחר שלושים עד י"ב חדש לא הוי אלא משום יקרא של האם, והאם שמחלה על כבודה כבודה מחול כדאמרינן פרק קמא דקידושין, אבל תוך שלשים, כיון דאשאר מתים נמי מתאבלים עליהם .. לא נתברר לי אי הוי יקרא דחיי ואינו יכול למחול, או יקרא דשכבא הוא ויכול למחול, דהא ודאי דאאבילות גופי' אינו יכול למחול, דאם כן בטלי להו דיני אבילות"].

ביטול כבוד או"א מפני 'רצון הבעל' והערה עצומהבדברי הבית יעקב

ה. עוד כתב באגרות משה שם: "ואולי אף שאין בזה צורך ממש להבעל אלא שרוצה שתעשה עבורו איזה דבר אף שאינו דבר נחוץ שאשה כשרה עכ"פ צריכה לעשות רצונו כהא דבנדרים דף ס"ו[13], נמי פוטרה מכיבוד אב אף שאינה משועבדת ממש לזה, וכן משמע מש"ך שם ס"ק י"ט דכתב ד'אם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש', דאם הפטור שלה הוא דוקא בזמן שעושה לבעלה דברים שמשועבדת לעשות לו, הי' לו לומר בלשון ד'אם בעלה מחל שעבודו משעה זו חייבת' ולא בלשון 'אם אין מקפיד', ולכן משמע קצת דפטורה בכל קפידת הבעל שתעשה לו ואף שאינה מחוייבת מדיני שעבודי' מאחר דעכ"פ יש עלי' לעשות רצונו".[14]

ונראה להוכיח כדבריו ממ"ש בשו"ת בית יעקב (לר' יעקב בן ר' שמואל מצויזמיר – בן דורו של הש"ך) סימן קמז בנידון "אשה שמתו בני' ואמרו לה הרופאים שחלבה מזיק לבני' ושלא תניק לבני' עוד" שכתב בא"ד (קי, א ד"ה ועוד דבר מן דין) "דאם ירצה הבעל שלא לסמוך על הרופא תצייתנה ותניק אע"ג דעובר עבירה משום סכנת בנו, דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה, וכמו שדרשו חז"ל איש אמו ואביו תיראו וגו' אשה אין סיפק בידה לעשות, אלמא התורה התירה שלא לשמוע אל אביה ואמה כדי לעשות רצון בעלה, וכן מהא דנדרה שלא תלך לבית האבל (כתובות עא, ע"ב; רמב"ם הל' אישות פי"ג הי"ג; טושו"ע אהע"ז סע"ד ס"ו) שכתבו טעמא משום דאין לה להטיל עלי' שתשב בבית הסהר כו', משמע דאי לאו האי טעמא אסורה לעשות מצוה מפני רצון בעלה, וכן מהא דגרסינן בנדרים דף ס"ה בההיא איתתא שרקקה בלבוש דרשב"ג וההיא איתתא דתברא תרין כו' על רישי' דבבא בן בוטא ואמר .. הרי מיה[א] דאף דעברה עבירה מ"מ הי' לו היתר לעשות רצון בעלה", ע"ש.

וממ"ש הבית יעקב "התורה התירה שלא לשמוע אל אבי' ואמה כדי לעשות רצון בעלה", וכן ממה שהביא, בקשר לזה, עובדא דההיא איתתא שתברה תרי שרגא על רישי' דבבא בן בוטא, מבואר דס"ל דאפילו כדי לעשות רצון בעלה פטורה מכיבוד או"א, וכמ"ש באגרות משה.

אלא דמ"ש בשו"ת בית יעקב להוכיח מכאן "דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה" לא זכיתי להבין כלל, ולפי פשוטם דבריו תמוהים מאד, שהרי לכאורה הא דאיתא על אשה נשואה שאין סיפק בידה לעשות אין פירושו שהתורה התירה לבטל מצוה שמחוייבת בה או לעשות מעשה האסור לה מפני שרשות אחרים עלי', אלא שהתורה הוציאה מכלל החיוב דכיבוד או"א ופטרתה ממצוה זו כל שרשות אחרים עלי', ובכה"ג איננה נקראת עבריינית כלל וכלל, ואיך ניקום ונלמוד בנין אב מכאן שהתורה התירה לעבור על איסורי' כדי לקיים רצון הבעל, אתמהה!

קושיית החיי אדם על דין זה ושוברו בצדו

ו. בספר חיי אדם כלל ס"ז סי"ז הביא הדין דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א, והקשה בחצאי עיגול: וצ"ע להפוסקים דכיבוד חמיו הוא דאורייתא למה פטורה, שהרי גם הוא חייב, כדלעיל דהאב קודם לאם מפני שגם היא חייבת בכבוד בעלה, עכ"ל.

ובאמת לא הבנתי קושייתו לפי מה שפסק הוא בעצמו כשיטת הב"ח דחובת כבוד חמיו וחמותו אינו אלא כזקנים בעלמא (בלשון החיי אדם: "חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו .. כמו שאר זקנים וחשובים"), ולפ"ז פשוט שאינו מחוייבלהניח לאשתו להניח כבודו מפני כבוד חמיו וחמותו, ולק"מ.

והנה גם בלאו הכי הי' נ"ל דעד כאן לא מצינו שתועיל סברת "אתה ואמך חייבים בכבוד אביך" להקדים אחד לשני אלא בשני חיובי כבוד, אבל בכה"ג שמצות הכבוד מפריע לשיעבודים, וכבנדו"ד שקיום כיבוד או"א יהי' על חשבון ביטול חיובי האשה שנשתעבדה לבעלה, מהיכי תיתי דתהני "את ובעלך חייבים בכבוד הורייך".

ועוד בה שלישי', דנראה דקושיית החיי אדם מעיקרא ליתא, ומשום דנראה פשוט דהא דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א לא מסברא ד"רשות אחרים עליה" קאתינן עלה, [וכמו באביו ואמו אומרים לו השקני מים דקיי"ל "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך" שהוא מסברא ד"אתה ואמך חייבים בכבוד אביך"] שאז יש מקום לומר דסברת 'את ובעליך חייבים בכבוד אביך' גוברת על "רשות אחרים" ודוחה את חיוביה כלפי בעלה, אלא מקרא (דאיש אמו ואביו תיראו) הוא דילפינן לה, [והסברא ד'רשות אחרים עליה' לא באה כי אם (א) להסביר מאי טעמא פטרתה התורה ממצות כיבוד או"א, והיינו כדי שלא תצטרך לעבור על רשות בעלה; (ב) כדי להשמיענו שפטור זה אינו אלא בכה"ג שרשות אחרים אשר עלי' מפריע לה לכבד את אבי' ואת אמה וכמשנ"ת לעיל].

ואם כן הוא, מה בכך שלולי הלימוד מהכתוב היינו מכריעים (ע"פ סברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה') שתניח כבוד בעלה ותעסוק בכבוד הורי', הלא מאחר שגזרה תורה ופטרתה מכיבוד הורי', הרי אפילו אם בעלה חייבת בכבוד הורי', הלא היא עצמה אינה חייבת בכבודם, ואיך שייך לחזור ולחייבה מסברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה'.

אשה ארוסה במצות כיבוד או"א

ח. בקונטרס 'מילואים לשלמים' לספר שלמי נדרים (במהדורת ירושלים תשנ"ב: עמוד רל) כתב הגאון ר' אליהו דוד תאומים [האדר"ת] להוכיח דאשה ארוסה אינה מחוייבת במצות כיבוד או"א "מהא דמצינו דהאב מיפר נדרי בתו, רק אם נתארסה אינו יכול להפר לבדו כי אם עם הארוס בשותפות, ובע"כ דאז אינה חייבת בכבודו עוד וע"כ אין יכול להפר בלא שותפות הארוס".

ודבריו אינם מובנים, דמה ענין הפרת נדרים לכיבוד או"א, הלא קיי"ל דאשה שנתאלמנה או נתגרשה חייבת בכיבוד או"א אף שאין אבי' יכול להפר את נדרי', כמפורש בכתוב (פ' מטות ל, יו"ד). ועוד, דקיי"ל (רמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ז. טושו"ע יו"ד סרל"ד ס"א) דכבגרה הבת אין האב מפר לה "והרי כל נדרי' ושבועותי' כנדר אלמנה וגרושה" (רמב"ם שם) ואעפ"כ פשיטא שבוגרת חייבת בכבוד אבי'.

ולכאורה כיון שהטעם שנפטרה אשה נשואה מכיבוד או"א הוא משום שרשות אחרים עלי', והיינו או מפני שאינה מצוי' אצל אבי' או מפני שהיא משועבדת לבעלה וכמשנ"ת, נראה פשוט דארוסה שעדיין אינה משועבדת לבעלה והיא מצוי' בבית אבי' חייבת בכיבוד או"א, כנ"ל פשוט*.

---

[1]להעיר) מלשון הגמרא מנחות מג, סע"ב: "שלא עשאני עבד, היינו אשה", ופירש רש"י "היינו אשה דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו".

[2]ראה) גם תוס' [ישנים] כתובות לט, ע"א ד"ה הואיל: "ור"י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות. ולא נהירא, דמעשה ידי' אינו לבעל מן התורה".

ובתוס' הרא"ש עמ"ס כתובות שם ד"ה הואיל: "ועוד יש לומר, דלענין ממון נמי אשכחן דמוציאין מרשות אב דאמרינן בפ"ק דקדושין .. אשה אין סיפק בידה לעשות פי' שצריכה לעבוד את בעלה אלמא דכשנישאת עובדת לבעלה ואינה יכולה לעשות עוד מעשה ידיה לאביה".

[3]ראה) משנה כתובות מו, ע"ב: "האב זכאי בבתו בקידושי' .. ובמעשה ידי' .. יתר עליו הבעל כו' [שהוא זוכה גם בכל השנויים למעלה]".

[4]ולפענ"ד) יש לומר באו"א קצת, והוא דאפילו אם אין עלי' חיוב מדאורייתא להיות בבית בעלה, מכל מקום, מכיון שכ"ה דרך כל הארץ שהאשה דרה בבית בעלה, שפיר שייך לומר שמפני זה פטרתה התורה ממצות כיבוד, ועדמ"ש התוס' גיטין מז, ע"ב ד"ה ולביתך דאף ש"מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו" מכל מקום כיון ש"דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן" י"ל ד"כי האי גוונא איירי קרא", וע"ש עוד דוגמא לדבר.

[5]וראה) גם דבריו בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"ח:"באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא, שזהו עיקר הנישואין, שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח [סע"א ואילך, ע"ש], והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהי' בבית הבעל, והוא מדאורייתא, שלכן איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עלי', שלכאורה תמוה טובא, הא שיעבוד מלאכה דאשה לבעלה הוא רק מדרבנן ואיך אמר זה על הקרא דנאמר 'איש', ועיין בתוס' ישנים כתובות דף ל"ט שדחו בזה פירוש ר"י שהוכיח מזה דאין סיפק בידה שנישואין מוציאין מרשות אב, הא מדרבנן הוא; אלא צריך לומר משום דאף שמן התורה ליכא דין שעבוד מלאכה על האשה, מכל מקום איכא דין על האשה שתהי' אצל בעלה שזהו עיקר נישואין, ואם כן אין סיפק בידה לילך אצל אבי' להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כיבוד". [וצ"ע שלא הזכיר האג"מ שקושייתו וגם תירוצו מבוארות להדיא בתוס' בסוגיין]. וראה גם דברות משה עמ"ס קידושין סימן יג ענף ב (עמוד צו) ועמ"ס ב"ק סימן ג ענף ג (עמוד כה).

[6]בסגנון) אחר: האם פטרה התורה כל אשה שיש עלי' התחייבויות ושיעבודים אחרים.

[7]ולפי) דבריו נראה דנצטרך לפרש מ"ש הש"ך יו"ד שם סקי"ט "דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש" דר"ל שאם אין בעלה מקפדת שתעזוב את ביתו כדי לקיים מצות כיבוד או"א.

[8]בפרשת) תבא כו, יא: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". ובגמרא גיטין מז, ע"ב: "ולביתך מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא". וברמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ו: "מביא אדם מנכסי אשתו בכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנאמר אשר נתן לך ה"א ולביתך".

[9]וצ"ע) לתווך דבריו אלו עם מ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"ח (הנ"ל ס"א) דמ"ש בשו"ע "שהיא משועבדת לבעלה" פירושו "שמשועבדת לבעלה להיות בביתו".

[10]ראה) דברות משה עמ"ס קידושין שם, הערה טז: "החדוש דאמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין, לכאורה אין בזה חדוש מאחר שאשה קודם שנישאת חייבת מקרא דתיראו הרי כאן שנים, וא"כ הכרח שבנתגרשה שאין רשות אחרים עלי' חייבת ויקשה מה הוצרך להשמיענו", וע"ש מה שנדחק בזה, ונשאר בצ"ע.

[11]ולפי) זה נראה דהוא הדין באשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה, דקיי"ל (רמב"ם הל' אישות פי"ב ה"ד; טושו"ע אהע"ז סס"ט ס"ד ורמ"א שם ס"פ סט"ו - כרב הונא כתובות נח, ע"ב) ד"שומעין לה ואין כופין אותה".

[12]"אבל) מכיון שלא מצאתי בפירוש דין זה לא רציתי להתיר אלא באופן זה שיש לחוש שתופר השלום ביניהם, שמצינו שהקלה תורה בדברים יותר חמורים בשביל שלום שבין איש לאשתו, שבזה סמכתי על סברתי שבעצם היא ברורה" (אגרות משה שם).

[13]במסכת) נדרים סו, ע"ב: ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה בשילי לי תרי טלפי, בשילה לי' תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה, בשילי לי גריוא, בשילה לי' גריוא. אמר לה, זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה, זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבאבן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישי'. אמר לה, מה הדין דעבדת. אמרה לי', כך ציוני בעלי. אמר, את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

וברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"כ: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהי' לו עלי' מורא ותעשה כל מעשי' על פיו ויהי' בעיני' כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהי' ישובן נאה ומשובח". ובהגהות מיימוניות שם אות ס: "כתנא דבי אליהו וכי מה טיבה של יעל שבאתה תשועה גדולה על ידה אמרו אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה מכאן אמרו אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה". מגיד משנה שם שמקורו מהא דאיתא בסוגיין לקמן (לא, ע"א) "אתה ואמך חייבים בכבוד אביך" ומהא דאיתא במס' מגילה (יב, ע"ב) "אמרי אינשי קרתא בביתיה פרדשכא ליהוי" וסיים "ודברים פשוטים הם".

[14]וגדולה) מזו כתב בפירוש הגור ארי' עה"כ בפ' קדושים שם: "ואשמועינן הכתוב שאם אמר האב לאשה 'לך למקום פלוני להביא דבר זה', והבעל אמר שלא תלך, שאל תשמע לאבי', כיון דרשות בעלה עלי', צריכה היא לשמוע לבעלה".

*) ראה רשימות חוברת ל', והעו"ב גליון תשא.