לגבי האיסור של ממצוא חפצך ודבר דבר דרשו חז"ל (שבת קי"ג., ק"נ.) שדווקא דבור הוא זה שאסור אבל הרהור מותר. וזהו היסוד לנפסק בש"ע (ש"ז סעיף ז') שמותר לומר לחבירו "הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב", אע"פ שמתוך כך מבין חברו שצריך לו לערב לשוכרו. ובלשון אדה"ז (שם סעיף י"ד): "מותר לומר לפועל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר". היינו שאם יהודי מדבר ברמז ללא הזכרת המעשה האסור, ורק שחברו או הנכרי מבין מתוך דבריו שכוונתו ורצונו שייעשה מעשה איסור – אינו עובר בממצוא חפצך ודבר דבר, כי לא נאסר אלא דבור מפורש בלבד[1].

אולם, כאשר מתוך הקשר הדברים שהאדם אומר נוצרת הבנה חד משמעית למה כוונתו, אפילו שהוא לא מזכיר בפירוש את מעשה איסור עצמו – הדבר נחשב כדיבור מפורש ואסור, כש"כ באותו סעיף בהמשך: "אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו". וכן הוא גם בסי' ש"ו (שעה"ר סעיף ו'): "ויכול לומר [לצורך מצוה] לך למקום פלוני למחר ואם לא תמצא במקום פלוני לך למקום פלוני אע"פ שלדבר הרשות אסור לומר לו בלשון זה מפני שלשון זה מוכיח שמשלחו לקנות איזה חפץ שהוא דבר האסור בשבת". היינו כאשר מהקשר הדברים מוכח שכוונתו למעשה איסור – אין זה נחשב להרהור בלבד, אלא כדיבר מפורש ואסור. והוא ממש ע"ד איסור של ממצוא חפצך שאוסר לעשות הכנת והזמנת עצמו למעשה איסור שייעשה בחול, וזאת רק בתנאי שכוונתו ניכרת מתוך מעשיו בצורה ברורה וחד משמעית. אך אם הכנתו יכולה להתפרש לשני פנים הדבר מותר, כמבואר בתחילת סימן ש"ו[2].

[ואין זה דומה להיתר של דיבור בעניני טלטול ברה"ר או הליכה וטלטול מחוץ לתחום, ששם מבואר כטעם להיתר (שעה"ר כאן סעיף ט"ו) שהם דברים המותרים בשבת בעצם ורק סיבה חיצונית גורמת להם איסור, ואילו המעשה מצד עצמו מותר כשאין סיבה חיצונית האוסרת. וא"כ זה מותר גם כשברור ומוכח מהקשר הדברים שמדבר בטלטול, אף שהוא אסור בנסיבות הקיימות. ורק שעל אדם להימנע מלהזכיר את הנסיבות האסורות בצורה מפורשת, כמבואר שם.[3]]

ועל פי כל זה צריך להבין את ההלכה הבאה:

"מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה, אין בכך כלום כיון שאומר לו כן בחול ואין באמירתו זו שום (רמז) ציווי לעשותה בשבת הבאה אלא שהנכרי מבין כן מעצמו" (שיה"ר ש"ז ח').

ולפי האמור לעיל אינו מובן, מדוע היתר זה מוגבל דוקא לימות החול, ולמה אסור לומר כן בשבת עצמה, דהרי הנכרי רק מבין מדבריו, ואין כאן שום הכרח ומשמעות ברורה כדי שזה ייחשב כדיבור מפורש? (כך מובן בשכל הישר שאין זה כדיבור מפורש, וגם אם זה היה אחרת הוי ליה לאדה"ז לפרש, כמו שפירש במקומות הנזכרים לעיל. ויתירה מזאת, אדה"ז השתמש בלשון "מבין מתוך דבריו" ו"מבין מעצמו", בדיוק כמו בסעיף י"ד הנ"ל, וכמו בסעיף ז' הקודם, שאם "אינו אומר שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת הרי זה מותר. .. שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן", והתיר לומר כן אפילו בשבת עצמה, וא"כ מאי שנא הכא מהתם?)

ובספר "ביאורי השולחן" בעמוד ק"ה (אות ט', והרחיב ביאורו בעמוד רנ"ז אות כ"ג) התייחס לשאלה זו בשיטת אדה"ז[4], ופירש בדבריו שאם אומר לו בשבת אמאי לא עשית בשבת שעברה, והעניין כעת גם נוגע למדבר, דבריו מתפרשים כציווי ממש. אבל כאשר אומר כך באחד מימי חול בזמן שהמלאכה לא נוגעת לו בשעת האמירה, הוי דומה לרמז שלא בדרך ציווי ומותר.

ופירושו קודם כל דחוק בסברה. וכי בגלל שהדבר נוגע ויש לו בזה צורך כעת, משתנה המשמעות של המילים? הרי רק השומע, שיודע שזקוקים לו, מסיק בעצמו שלהבא יש לעשות כן, ואם כן הוי בגדר הרהור ולא דבור מפורש. דהרי גם בסעיף ז' גבי "נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול לומר להנכרי [בשבת עצמה] איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן" לפי "ביאורי שולחן", היות ויש ליהודי כעת בזה צורך, היתה צריכה האמירה לנכרי להיחשב כציווי מפורש.

ועוד שדין הנידון הובא כבר בשעה"ר בסעיף ג' של סימן זה בציור קצת שונה: "אסור לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה אע"פ שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאות אם יזדמן אז לעיר". והרי שם יתכן שגוי בשבת זו ג"כ כבר הלך ואז אין כבר צורך לשום מעשה לכעת אלא רק לשבת הבאה במידה והגוי יזדמן לעיר (וצורך להבא הרי יש גם באמצע שבוע), ומכך שלא חילק בכך אלא התיר לומר רק בימות החול בלבד מובן שלא בצורך שיש כעת תליה מילתא, כי לפי ביאורו של "ביאורי השולחן" העיקר חסר מן הספר, דלפיו מה שקובע הוא האם ישנו צורך עכשווי או איננו.

ואחר העיון נראה לומר בזה כדלקמן:

האיסור של "דבר דבר" מפורש בשו"ע כדבור של האדם על עצמו שיעשה דבר איסור לאחר שבת. ובלשון אדה"ז: "שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר והוא אסור לעשותו בשבת עצמה אפילו מדברי סופרים" (ש"ז א'). בנוסף לכך קיים איסור של "ממצוא חפצך" - לומר לחברו לעשות אחר שבת דבר האסור, כי, כדברי אדמוה"ז, "מוצא חפציו בשבת ע"י אמירה זו שאומר לחבירו ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר)". ונראה שאיסור של "דבר דבר" כולל לא רק את הדיבור על עצמו, כמפורש בתחילת הסימן, אלא גם דיבור על חברו [או על אדם שלישי או השימוש בשם הפועל, בין בעתיד ובין בעבר] כשמזכיר בפירוש את הפעולה שבאמת יש בה צורך למדבר עצמו. ודבר זה אסור לא מצד ה"ממצוא חפצך" הרגיל, שחברו ישמע ויעשה את ציוויו ויש בזה הכנה והזמנה לדבר האסור (כי הציווי או הבקשה יכולים להאמר באופן שלא תהיה לו משמעות ברורה, אלא ברמז שאינו חד משמעי, שזה מותר), אלא הדבר אסור מצד "דבר דבר" בגלל ההזכרה של הפעולה האסורה כשיש למדבר בה צורך. במקרה זה, לא משנה אם המדבר מייחס את הפעולה האסורה לעצמו – "דבר פלוני אעשה מחר", או כאשר מזכירה ביחס לאחרים. בשבת מותר רק לרמוז לפעולה כזאת, אך לא לאומרה בפירוש. למעשה, אדמוה"ז נותן הגדרה זאת במפורש כבר בסעיף ז':

"מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת או לרמוז לו מלאכה [היינו ששם מלאכה חייב להיות ברמז] לעשותה אחר השבת שלא נאסר אלא דיבור בלבד שנאמר ודבר דבר". משמע שההיתר לרמוז בשבת קיים רק כשלא מזכיר בפירוש את שם המלאכה, ורק רומז לה במילים אחרות. משא"כ באומרו "מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?" הרי מזכיר את שם המלאכה האסורה בפירוש. ואף כי לא מדבר על עצמו, וגם לא מכין חפציו בצורה ניכרת ומפורשת, הרי נוקב בצורה מפורשת במלאכה הנחוצה לו והאסורה בשבת, וזה הוא עצם האיסור של "דבר דבר".

ויש להביא עוד דוגמא להלכה זו: במקרה של פתיחת האיגרת דקדק אדה"ז בלשונו לכתוב "איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה", ולא כתב פשוט יותר ש"אינני יכול לפותחה". והטעם כנ"ל, שמילה "לפותחה" היא שם הפעולה האסורה – היינו הפועל, ויכול רק לרמוז עליה אבל לא להזכירה. לעומת זאת, המילה "פתוחה" היא רק שם התואר, ואין בה הזכרה של המלאכה עצמה.

עוד דוגמא לדיבור האסור אף שאינו מדבר על עצמו ולא מצווה לחברו אפשר למצא בסי' זה סעיף ל"ג, שבשעת שריפה או הפסד פתאומי אחר התירו להכריז "כל המכבה אינו מפסיד", אף שלא התירו שום ציווי או רמז ציווי לכנרי, כמפורש שם. וא"כ אמירה "כל המכבה" ע"כ אסורה לא מטעם ציווי או רמז ציווי, ובפשטות היא כלולה באסור של "דבר דבר", והוי עוד דוגמא לדיבור בלשון סתמי - "מכבה" - שג"כ בכלל איסור. אלא שמסתבר שדיבור זה אסור גם מצד מו"מ, אבל שאין כאן המקום להעריך בזה.

ואם כן מובן שפיר וזה הטעם מדוע אסור לומר בשבת "מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה", - כי מזכיר כאן בפירוש את פעולה האסורה שעוד נחוצה לו להבא.

אולם כשאין לו צורך להבא במלאכה שמדבר עליה, מותר להזכירה גם בפירוש. וכך מפורש בסעיף י"ג, שמותר לומר "כמה דינרים הוצאתי בחתונת בני וכד", אף כי הוצאת דינרים הוא דבר האסור. וכן לומר לאדם אחר לעשות דבר אם אין למדבר בזה צורך – מותר לכתחילה, כמפורש בסעיף ל"ה: "לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר", וק"ל.