א. כתב הרמב"ם בהלכות מגילה [פרק א ה"א]: "ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין שהפוגע בו קוברו תחילה ואח"כ קורא". ומקורו בגמ' מגילה [ג' ע"א]: "משפחה ומשפחה למאי אתא, אמר ר"י ב"ר חנינא להביא משפחות כהונה ולוי' שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה. ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, ת"ת לא כל שכן". ושם [ג' ע"ב]: "אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף, מדר"י ב"ר חנינא ["דדריש משפחה ומשפחה" - רש"י], ת"ת ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף, מדסמכו של בית רבי" וכו' - עיי"ש בגמרא, ועיי' בשו"ע ונו"כ סי' תרפז ס"ב.

ב. והקשו התוס' [ד"ה מבטלין]: "אמאי מבטלין כהנים מעבודתן לשמוע מקרא מגילה, והלא לאחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה. ויש לומר, דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, והם מניחין אותה בשביל הקריאה משום הכי קרי לי' ביטול". משמע מדברי התוס' ד"ביטול" העבודה לשמוע מקרא מגילה הוא לא ביטול בתכלית כי אם ביטול של דחי'. דהינו שנדחה לזמן מאוחר יותר באותו היום. אבל אם ע"י קריאת המגילה הי' צריך להדחות לגמרי העבודה, לא היתה קריאת המגילה שהיא דרבנן [או דברי קבלה] דוחה העבודה שהיא מן התורה. וכן כתב הר"ן שם בהדיא: "ומיהו דוקא בשיכולים אחר כך להשלים העבודה, הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן". וכן הוא גם בריטב"א: "דדוקא בשיכולים לחזור לעבודתן, הא לאו הכי לא".

וכן מפרש הב"י בדברי הרמב"ם. דבסי' תרפז מביא שכתב מוהר"ר אלי' מזרחי ז"ל על דברי הר"ן הנ"ל: וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב "חוץ ממת מצוה..קוברו תחילה ואחר כך קורא". דמשמע אי איכא שהות [=לקרוא המגילה] אין אי לא לא. שאל"כ, ואחר כך קורא למה לי - עכ"ל הרא"מ. ומפרש הב"י דבריו, כיון שהרמב"ם סבור שמה שאמרו מת מצוה ומקרא מגילה מת מצוה עדיף, הוא לענין קדימה. אבל לא שתתבטל מקרא מגילה מפני מת מצוה, א"כ הוא הדין דכשאמרו מבטלין מעבודתן משום מקרא מגילה, לא ביטול ממש קאמר אלא קדימה. וכן הוא בב"ח באופן הראשון שלמד בדעת הרמב"ם, עיי"ש.

אבל הב"ח עצמו כותב בהמשך דבריו, שאפשר לומר בדעת הרמב"ם באופן אחר: דהא דכתב הרמב"ם "קוברו ואח"כ קורא" לאו דוקא בדאיכא שהות, אלא אפי' בדליכא שהות לקריאת המגילה לאחר הקבורה נמי קבורת מת מצוה קודם. דהכי משמע סתמא דתלמודא דבכל גוני דחי קבורת מת מצוה למקרא מגילה, שלא יהא מונח כלל בבזיון אפי' זמן מועט. ורבנו [=הרמב"ם] שאומר קברו ואח"כ קורא, רבותא קמ"ל, דלא תימא כיון דאיכא שהות לקיים שניהם נקדים מקרא מגילה דמצותה להקדים משום פירסומי ניסא, קמ"ל דלא, אלא מת מצוה קודם וקוברו ואח"כ קורא. ומסיים הב"ח "וכן ראיתי כ' בשם מהרש"ל, ולענין הלכה צריך עיון".

וכן הט"ז [סי' תרפז סק"ב], מקשה על הרא"מ: וק"ל דהא פשטי' בגמ' דמת מצוה עדיף ממגילה - דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והדחי' היא שהלא תעשה נדחה לגמרי, דהיינו כדפרש"י דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו. א"כ בקריאת מגילה נמי ידחה גדול כבוד הבריות את המגילה לגמרי! וק"ו הוא, דהא מגילה אינה אלא מדברי סופרים... עכ"ל. ומסים בדבריו: "אבל אם אין שהות אחר כך, מזה לא מיירי הרמב"ם, והדין הוא דמבטלין המגילה לגמרי דכבוד הבריות דוחה אותה. ותדע לך זה, דאטו המוצא מת מצוה בשדה ואין לו מגילה עמו, וכי ישליך המת וילך לעיר לקרות המגילה, ואפשר שמתוך כך יאכלוהו כלבים, וכי נאמר שיעשה כן? ודאי דבר בטל לומר כן"!

גם המג"א [סק"ו] הק' כן על הרא"מ, ומפרש בדבריו [סוס"ק הנ"ל] שכונתו של הרא"מ לומר שהרמב"ם מיירי רק בדאיכא שהות ובדין קדימה - מדקאמר קוברו תחילה ואח"כ קורא "דמשמע אי איכא שהות אין ואי לא לא - כלומר משמע דהרמב"ם מיירי בדאיכא שהות, ואי לא לא [אין פירושו כפי שהבינהו כולם, ש"לא" הכוונה שאינו דוחה את המגילה, אלא] פירוש דאי ליכא שהות לעשות שתיהן לא קמיירי - אלא מגילה נדחית מפני כל המצות דאורייתא וק"ו מפני מת מצוה".

עוד מק' הט"ז על שי' הראשונים הסבורים שבדליכא שהות לשניהם, אין המגילה דוחה העבודה: דהא אמרינן מגילה עדיף מתלמוד תורה, ות"ת נדחית לגמרי מפני קריאת המגילה, "דהיינו הלימוד שיש עכשיו עליו חיוב בשעה זו אי אפשר בתשלומים. שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפנ"ע. [ראה עד"ז מה שכתב הט"ז אודות כתיבת חידושי תורה בחוה"מ או"ח סי' תקמה ס"ק יג] ואפ"ה נדחה מפני המגילה, הוא הדין נמי לענין עבודה. וק"ו הוא, דהא אמרינן בגמ' דתלמוד תורה עדיף מעבודה" ואם ת"ת נדחה לגמרי, כנ"ל, קל וחומר לעבודה. ומסיים הט"ז להלכה: "אבל דאי מיקרי דלא נעשית העבודה עד שעה קטנה קודם כלות שיעור שלה, ויש לפניו מקרא מגילה, אין הכי נמי דמגילה דוחה עבודה לגמרי. כיון דאי אפשר לקיים שניהם, פירסומי ניסא עדיף" - עי"ש באריכות.

ג. ובאמת כתבו כן בפסקי התוספות במס' ערכין [סי' יט]: "כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלים לקרות מגילה, אפילו עובר זמן הקרבן". [ורעק"א מציין לדברים אלו בגליון הש"ס במגילה על אתר]. ובכדי שלא יסתור למש"כ התוס' במגילה, על כרחנו לומר כדברי הט"ז, שהתוס' מפרשים דברי הגמרא, כלומר שמה שהגמ' מכנה בשם "ביטול" העבודה מפני מקרא מגילה בכל אופן - גם בדאיכא שהות עדיין לקרוא לאחר העבודה - הוא משום שהגיע זמן העבודה וכו', אבל באמת אם יקרה מצב שבו יעמוד על הפרק מי נדחה מפני מי גם הם יסכימו שהעבודה נדחית, כבפסקי התוס'. [ומה שצ"ב לשיטות הסבורות שהמגילה דוחה שאר המצוות, הכיצד, והרי מגילה דרבנן? הנה כבר כ' הט"ז שמגילה בהיותה מדברי קבלה שהן כדברי תורה, לכן בהצטרף לכך עובדת היותה גם ענין פרסומי ניסא היא דוחה שאר המצוות כו' - אלא שבזה גופא נחלקו ראשונים, ואכמ"ל].

ובביאור הגר"א הוכיח כן מכח קושיא אלימתא עוד יותר: דאיך נאמר דמה שמקרא מגילה דוחה עבודה הוא רק בדאפשר לעשות העבודה אח"כ, הא בגמ' שם בעי רבא "מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף", דהיינו לאחר שלמדנו דשניהם דוחים עבודה ות"ת דנה הגמ' איזהו מהם עדיף יותר, האם מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות - ולפי דעת הראשונים הנ"ל, מהי הבעי' בכלל, הרי ודאי מת מצוה עדיף. דהוא דוחה עבודה לגמרי, משא"כ מקרא מגילה הוא רק נדחה אם אפשר לקיימה אחר כך?! [ועי' בגר"א שם שהוכיח שע"כ שמת מצוה דוחה לגמרי המצוה, עיי"ש בדבריו].

ד. ויש לומר בזה, ובהקדים עוד קושיא בדברי הגמרא: "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה ק"ו מעבודה". וצ"ב, הרי כלל הוא שתלמוד תורה נדחה מפני כל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כמפורש בגמ' מו"ק [ט, ב.] "הדר יתבי וקמיבעיא להו, כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכו' - כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים". [דמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין מבטלין ת"ת כדי לעשותה, אלא ימשיך בלימודו ויעשנה אחר. אבל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מפסיק מלימודו ויעשנה, ועיי"ש בתוס' ד"ה כאן וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות ת"ת [ה"ד]. ואם כן למה שיעלה על דעתם "של בית רבי" שאין מבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה עד שהוצרכו ללמדו "מכאן" מ"קל וחומר מעבודה"?!

והנה עפ"י הראשונים שביארו שמיירי בדאיכא שהות ביום לקיים שתיהן [כמבו' בתוס' ובר"ן הנ"ל ועוד] אתי שפיר. ובהקדים מה שהקשו: שהרי, כאמור, בת"ת נאמר שמצוה שא"י לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת, ואין אומרים בזה "העוסק במצוה [דת"ת] פטור מן המצוה", ואם כן איך זה שפסק הרמב"ם בהל' אישות [פרק טו ה"ב] "האיש מצווה על פו"ר..ואם הי' עוסק בתורה וטרוד בה והי' מתירא לישא אשה..הרי זה מותר להתאחר - שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה". ולכאורה הרי הוא סותר דברי עצמו הנ"ל [בה' ת"ת]!

ויש שתירצו הקושיא בדיוק לשונו בה' ת"ת שם: "אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים . . ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". משא"כ בנדון הנשואין, שחושש שיטרד ולא יוכל לחזור ללמודו - ודו"ק עיין בספר קונטרס חנוכה ומגילה (טורצ'ין) סי' ד. אמנם בהעמק שאלה על השאילתות [שאילתא ה' אות ד] תירץ, שמה שתלמוד תורה שונה משאר המצוות שאין בו הכלל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הוא רק במידה ולא יוכל יותר לקיים המצוה, אבל כל עוד יוכל לקיימה מאוחר יותר, הרי שכל עוד עוסק בלימוד היא מצוה שעדיפה על כל המצוות, ואינו מפסיק. וזהו דיוק לשון הרמב"ם בהל' אישות, ששם לא מדובר שיתבטל לגמרי מנשואין, אלא כמש"כ שם: "הרי זה מותר להתאחר"! [ולא לבטל]. ועפי"ז בנדון דידן שמיירי שיש שהות לקיים שניהם, כנ"ל, והשאלה האם להקדים הקריאה או למוד התורה, הרי שאין לבית רבי להסיק שמותר להפסיק מהלמוד מחמת הכלל שכל מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים וכו' כנ"ל - שהרי"ז רק בנוגע למצב שתתבטל המצוה, משא"כ בנדו"ד הוצרכו ללמדה מהפסוק משפחה ומשפחה שמורה שמפסיקין לעבודה, וא"כ "ק"ו ללמוד התורה" - ודו"ק.

ה. בהתבוננות מעמיקה יותר, יתכן לבאר הענין באופן שיתישב הכל - ונאמר שיש כאן ב' ענינים נפרדים: א] עצם מקרא המגילה ב] אופן קריאתה בפרסום הנס. והגמ' דידן לא דנה כלל בעצם חיוב קריאת המגילה, אלא בדין המיוחד של "פירסום הנס" בקריאתה, וכפי שית' להלן.

והביאור בזה יש לומר: דהנה התוס' הנ"ל הק' אמאי מבטלין עבודה למקרא מגילה, והרי אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה ו[מכיון שיוצאים מתוך הנחה שעדין יש שהות לעבודה - הנה] קושיתם היא על לשון הגמרא "מבטלין" שאינו בדקדוק לכאורה, שהרי אין מבטלין כי אם "דוחין" אותה למאוחר יותר, וכנ"ל [לדעת הראשונים כו'] שאילו אכן הי' נוצר מצב של ביטול, לא היו מבטלין העבודה משום הקריאה [דרבנן]. ומתרצים התוס' "דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, והם מניחים אותה בשביל הקריאה, משום הכי קרי לי' ביטול". והיינו דמיד שהאיר היום הוא זמן עבודה, ועפ"י כללי התורה קי"ל שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם, הרי שיש להקדים ולעסוק בעבודה תחילה, וכאן במגילה לא נהגינן כן אלא מניחין העבודה והולכים לקריאת המגילה, הרי זה נחשב כביטול עבודה - שהרי ביטלנו הדין דתדיר קודם שבהקדמת העבודה. וזהו באמת החידוש דילפינן ממה שכתוב "משפחה ומשפחה" ללמד שאע"ג דבעלמא תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. במגילה האינו תדיר קודם, משום דפירסומי ניסא עדיף. וכן ביאר בקובץ לתורה והוראה-ספר זכרון עמ' רסט).

ו. והנה בדין זה שהפרסומי ניסא דוחה את המצווה ה"תדירה" שהדין להקדימה - מצינו דאיבעיא לי' לרבא במס' שבת [כג ע"ב] "נר חנוכה וקידוש היום מהו, קידוש היום עדיף דתדיר או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. בתר דאיבעיא הדר פשטא, נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא". ובתוס' שם [ד"ה הדר פשטא] כתבו "ונראה לרשב"א כשחל ראש חודש טבת להיות בשבת, שיש להפטיר בנרות דזכרי' משום פרסומי ניסא, ולא ב"השמים כסאי" שהיא הפטרת ר"ח..ומה שמקדימים לקרות בשל ר"ח, משום דבקריאת התורה כיון דמצי למעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא, עבדינן תרוייהו ותדיר קודם. אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו, פרסומי ניסא עדיף"

ולכאורה דברי התוס' נראין כסותרין אהדדי: שמהתוס' במגילה הנ"ל בנוגע להקדמת המגילה לעבודת המקדש, משמע דאף דאפשר למיעבד תרויהו מ"מ פרסומי ניסא עדיף, ובתוס' בשבת מפורש, כנ"ל, דבאופן זה התדיר עדיף. ויש לומר: שהמשך התוס' במגילה רומז בעצמו לקושיא זו, ומתרצה. דז"ל "וא"ת ויעשו עבודתן מיד ואח"כ יקראו את המגילה לבדם, וי"ל דטוב לקרות עם הציבור משום דהוי טפי פירסומי ניסא". ולכאורה צ"ב קושיתם "ויעשו העבודה מיד כו'" הרי זה גופא הוא מה שהגמ' אומרת, שלמדים מהפסוק משפחה ומשפחה שהתדיר נדחה מפני הפרסומי ניסא?

אלא שבאמת י"ל שקושית התוס' היא, דהרי במקום שאפשר לקיים שניהם התדיר קודם, כמבואר בתוס' שבת הנ"ל, ואם כן למה שתדחה העבודה התדירה מפני המגילה, הרי אפשר לקיים שניהם שיעשו העבודה ואח"כ יקראו המגילה? וע"ז מתרצים התוס': "דטוב לקרות עם הציבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא". והיינו דקריאת המגילה בציבור הוא לא מחמת דין צדדי של "ברוב עם הדרת מלך" כבכל המצוות, אלא הוא מעצם דין הקריאה, דמגילה צריכה להקרא בפרסומי ניסא. ובזה מובן החילוק בין התוס' בשבת, למה שאמרו במגילה. דבמגילה אם יעשו הכהנים עבודתם ואח"כ ילכו לקרוא המגילה לעצמם, לא יקיימו הדין של פרסומי ניסא וכנ"ל שזהו חלק מדין הקריאה. במילים אחרות: הפרסומי ניסא יתבטל - ובמקום שהפרסומי ניסא עשוי להתבטל, הדין הוא שהפרסומי ניסא דוחה את התדיר, וכנ"ל מהתוס' בשבת. משא"כ הא שכתבו התוס' בשבת שם, שיקראו בתורה קודם של ר"ח, הרי אותו הציבור שמשתתף בקריאת התורה דר"ח יהי' נוכח גם בקריאת חנכה, ולא יגרע מאומה מהפרסומי ניסא שלו, ואז באמת עבדינן תרויהו, ובמקום דאכן עבדינן תרוייהו הרי שהתדיר קודם. ועיין בספר אבני שוהם (איינזענשטיין) מש"כ בענין "פירסומי ניסא במגילה" והאריך בענין זה אי הפרסומי ניסא הוה חלק מהמצוה, וקחנו משם. ועיי' ג"כ בקונטרס מגילה הנ"ל מה שכתב בזה והביא כן מהגרי"ז מבריסק ואכמ"ל.

ז. ומפורש הדבר בשו"ת נודע ביהודה [או"ח מהדו"ק סימן מ'א] שהבהיר הדברים באופן האמור:ציבור שיש לפניהם שתי המצוות קידוש לבנה וקריאת המגילה, "נלענ"ד שיקדימו קידוש לבנה. חדא דתדיר קודם, ואף שמגילה יש בה מעלת פרסומי ניסא, מ"מ לענין לדחות האחד לגמרי הוא דפרסומי ניסא דוחה להתדיר, אבל לענין לאקדומי תדיר קודם. כמבואר בתוס' שבת דף כג ע"ב בד"ה הדר פשטה, עיי"ש. וכן הוא בשו"ע סי' תרפד ס"ג. ובזה נלע"ד דברי תוס' במס' מגילה דף ג, א. בד"ה מבטלין כו', שהקשו וא"ת ויעשו עבודה ואח"כ יקראו המגילה, ולכאורה מאי קושי' והלא הטעם מפורש משום פרסומי ניסא ולכך מקדימים המגילה. אמנם לפי מ"ש ניחא שהרי עבודה היא תדיר, ולענין להקדים תדיר עדיף מפרסומי ניסא, ושפיר הקשו ויעשו עבודתן קודם. והוצרכו לתרץ שאח"כ לא יקראו בצבור, ואם כן יודחה הפרסומי ניסא לגמרי, ולכך עדיף מתדיר".

וכך נמצינו למדין גם מדברי הרא"ש בשבת [שם]: "דודאי היכא דאי אפשר לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף, אבל להקדים תדיר עדיף - ואיכא פרסומי ניסא באחרונה כמו בתחילה" וכן נפסק בשו"ע או"ח תרפ"ד ס"ג ובמג"א סק"ב, דלענין הקדמה תדיר עדיף, אבל לדחות פרסומי ניסא עדיף, וכן מפורש בט"ז בסי' תרפא עיי"ש.

ח. המורם מכל האמור: הפסוק "משפחה ומשפחה" מחדש דהקריאה בציבור וברוב עם הוא מעצם הפירסומי ניסא הנדרש בקריאת המגילה, ולא רק דין צדדי של "ברוב עם הדרת מלך" וכיו"ב. ולכן יש בשביל אותו הפירסומי ניסא [הנפעל בציבור] לבטל מעלת התדיר קודם, ומבטלין עבודה הכהנים בזמנה - למרות היותה תדיר [וכבתוס'] - לקרות המגילה בצבור. במילים פשוטות: התדיר בכחו רק להיות "קודם" לאינו תדיר, אך לא "לבטלו". ולכן ברגע שאנו קובעים שמצב מסוים הוא מעיקר המצוה, ועקב הקדמת התדיר עשוי ענין זה להתבטל - הרי שאין מקדימין התדיר.

ט. ובהבנת היסוד באופן האמור, הרווחנו מקור לדברי אדה"ז: בקונטרס אחרון [תל"א סק"א ד"ה מה שכתב] כותב רבנו הזקן " דלא אמרינן הכי [=תדיר ואינו תדיר תדיר קודם] אלא כששתי המצוות אינן עוברות - דמצוה להקדים התדיר. וכן אם שתיהן עוברות, שאינו תדיר נדחה. אבל אם שאינו תדיר מצוה עוברת והתדיר אינה עוברת, פשיטא דחייב לקיים שתיהן - ואין מצות התדיר דוחה את שאינו תדיר לגמרי". והנה כלל זה הובא בשם רבנו בשדי חמד "כללים" מערכת התי"ו [כלל מ"ז], ומסיים על זה "כן כתב הגאון מוהר"ש זלמן בש"ע שלו סי' תלא בקו"א אות א". ואם בבקיאותו הנפלאה שבכל דבר מביא עשרות מראי מקומות והוכחות מציין רק לאדה"ז, נמצינו למדין שכלל זה אכן מחודש מאדה"ז ולא קדמו פוסק וכותב כללים לפניו. ואכן בספרי "כללי הפוסקים וההוראה" כלל לא העתיקו ללא מקורות נוספים! אלא שלאור המתבאר עתה, הרי שמקורו של רבנו ברור מהסוגיות שלפנינו ודברי התוס' וכו' - שמהם נמצינו למדין, שכל שהקדמת התדיר תבטל המצוה [כבנידו"ד הפרסומי ניסא שבקריאת בצבור] אכן אין מקדימין התדיר - ודו"ק.

י. והנה בנוגע לעניננו - הרי שביסוד האמור יתורצו כל הקושיות דלעיל:

א) למה בעינן ק"ו הרי כלל הוא שתלמוד תורה נדחה מפני כל מצוה עוברת? ובהנ"ל יש לומר, שזה ודאי ידעינן דמגילה דוחה ת"ת ככל המצוות, והגמ' כלל לא דנה בשאלה זו. אלא הגמ' מחפשת ראי' ולמוד שבשביל ה"פרסומי ניסא" שבקריאת המגילה ידחו ת"ת - כלומר שבכדי ללכת למקום בו ישנו ציבור [גדול] יבטלו הלמוד לצורך זה. וזהו הקל וחומר מעבודה, דכהנים מבטלים עבודתם לשמוע המגילה בציבור גדול יותר, זה מלמד לנו דציבור הוי חלק מהמצוה דקריאה כו'.

ב) קושית הגר"א, דמהי שאלת הגמ' מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף - לשיטות שרק כשאפשר לקיים שניהם דוחה המגילה את העבודה ות"ת - והרי מת מצוה דוחה עבודה כשאי אפשר לקיים שניהם, הרי שפשוט שהוא עדיף ממגילה. ועפמש"כ יתורץ גם זה: דגם מה דבעי רבא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף, הוא במקום שאפשר לקיים שניהם את מי צריך להקדים. ואף שבאמת יש למת מצוה מעלה שביכלתו לדחות לגמרי עבודה, הרי כבר נתברר לנו מדברי התוס' בשבת הנ"ל שאף בדבר שיש לו מעלה של דחיית הדבר - כנר חנוכה ונר שבת דמיירי בי' התוס' שנר חנכה עדיף משום פרסומי ניסא - בכל זאת אין לו מעלה לענין "הקדמה" במקום שאפשר לקיים שניהם, שאז התדיר עדיף. וזהו הבעיא דרבא מת מצוה וקריאת המגילה איזה מהם עדיף לענין הקדמה [אף שברור לנו מי מהן עדיף לענין דחי'], אין כל ראי' מזה שדוחה במצב שא"א לקיים שניהם, ודו"ק.