בשוע"ר דיני מכירה ומתנה ס"ב כותב בא"ד: "ומ"מ בשעה שאומר לו ליתן לו, צ"ל בדעת גמורה ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה, מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה, אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק".

לכאורה מבואר, דהאיסור דאורייתא הוא, אם בשעת האמירה דעתו לשנות, אבל אם בשעת האמירה חשב לקיים דברו ואח"כ חזר בו, ע"ז כתב בס"א: "הרי החוזר בו ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאדם לעמוד בדיבורו, כמ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו'". ומשמע שלחזור בו מדיבורו הוא דין מתקנת חכמים.

ובהל' משם ומתן או"ח סי' קנו ס"ב כותב בא"ד "ויזהר לישא וליתן באמונה, שלא יחליף את דבורו שנאמר והין צדק יהיה לך, שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק, כלומר, כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם". הרי שמצטט הפסוק "הין צדק" להדין שלא יחזור מדיבורו, ואם כן הוא דין דאורייתא.

ובסוגריים מציין כמה מקורות, ומהם גם משמע שסוברים דלכאורה הוא דין מדרבנן. שכותב "ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' דעות הי"ג", ושם כותב הרמב"ם: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן . . אינו מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו", הרי מפורש שהוא דין בתלמיד חכם ולא דין דאורייתא השווה לכל נפש.

ועוד מציין "פ"ז מהל' מכירה ה"ח", שכותב: "הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לעמוד לו בדיבורו . . וכל החוזר בו . . ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו". ושוב מציין "ובפי' המשניות סוף שביעית" שם כותב: "אמנם מי שמקיים דבריו ומחייב עצמו במקחו וממכרו אפילו בהסכם ובהבטחה בלבד, אע"פ שלא היתה שם משיכה, רוח חכמים נוחה הימנו, ואמרו עליהם השלום "והין צדק" שיהא הין שלך צדק, כלומר שאם הבטחת במשהו קיים דברין". וכן מציין "של"ה במסכת חולין שלו דף קיד, א גבי ענין מו"מ באמונה", ושם לאחרי שמעתיק במשנה בסוף מס' שביעית וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ושקו"ט בדברי המשנה וכו', ובתו"ד כותב "ודבר זה רמיזא אפילו באורייתא", ומעתיק דברי הגמ' ב"מ דף מט הלימוד מ"הין צדק", עיי"ש בדבריו.

וקשה, איך מביא אדמוה"ז הפסוק "הין צדק", שבהל' מכירה הביאו כמקור ל"אסור מן התורה", כאן בסי' קנו לגבי דין שפירש בהל' מכירה שהוא איסור מדרבנן, ובפרט שכך משמע מפורש במקורות המצויינים בסי' קנו. וצ"ב.

ב. והנה בשו"ע סי' רד ס"ז כותב המחבר "הנושא ונותן בדברים בלבד, ה"ז ראוי לו לעמוד בדבורו . . וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע, ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו". והסמ"ע ס"ק יב כותב "ראוי לו לעמוד בדיבורו דרז"ל אמרו מ"ש הין צדק שיהא הין שלך צדק".

הרי הסמ"ע הגם שמפרש דברי השו"ע המפורשים לגבי דין דרבנן, מצטט הפסוק הין צדק. ואוי"ל דהא"נ כו"ע סברי דלשנות דיבורו הוא איסור דרבנן הנלמד מהפסוק שארית ישראל וגו', אבל סמכוהו אקרא דהין צדק, וכמדויק בדברי השל"ה הנ"ל "ודבר זה רמיזא אפילו באורייתא", ולכן גם מציין להשל"ה בנוסף לדברי הרמב"ם בכמה מקומות כנ"ל לבאר שהפסוק הין צדק מרמז ג"כ על דין זה, אבל אה"נ איסורו הוא רק מדרבנן כמפורש בהל' מכירה.

שוב ראיתי בספר 'אמרי יעקב' על שוע"ר חו"מ כותב בעמ' ד' ביאורים, דכוונת הסמ"ע הנ"ל היא אסמכתא בלבד, עיי"ש אריכות דבריו, וכנראה שנעלם ממנו בשעת מעשה דברי אדמוה"ז בסי' קנו. אבל כנ"ל נראה שעכ"פ צדקו דבריו גם לפרש דברי רבינו בשולחנו, ודו"ק.

ועיין ב'כסף הקדשים' הל' מכירה כאן, מה שחקר בפסוק זה שלא נתפרש שהוא אסמכתא, עיי"ש.