בשו"ע אדמוה"ז סי' שח סעי' ס מבאר הדין דקליפות (וכיו"ב), שאינם ראויות לבהמה, המונחות על השולחן בשבת, שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים, ואסור להעבירן מעל השולחן בידיו מטעם מוקצה. אבל מותר לנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עלי', והן ננערות ג"כ ונופלות מעלי' מאלי'.

ובסעי' סא וסב ממשיך וז"ל: "ואסור להגביה הטבלא או המפה עם הקליפות שעלי' ולטלטלה למקום אחר, אלא צריך לנערן ממנה מיד . . לא התירו לטלטל מוקצה ע"י דבר אחר טלטול גמור, כל שאפשר לנערו ממנו מיד . . מ"מ אם הוא בענין שאין הניעור לבד מועיל לו, כגון שהוא צריך להשתמש במקום השולחן בענין שאם ינערן ממנו כאן ויפלו לארץ כאן, לא יוכל להשתמש שם בארץ מה שצריך לו, מותר לסלק השולחן למקום אחר וכו'". עכ"ל. ויסוד דין זה מבואר לקמן סי' שט סעי' ד' וה'.

אבל לכאו' יש לדייק בזה: דהנה בסעי' ס וסא מבאר שאסור לטלטל הטבלא או המפה למקום אחר, וצריך לנערה מיד, אבל לא מזכיר טלטול השולחן עצמו - אף שבפשטות דין השולחן כדין המפה, שאסור לטלטל השולחן למק"א, כי לא התירו טלטול ע"י ד"א טלטול גמור [והטעם בפשטות למה לא הזכיר שלחן, הוא כי בד"כ מסלקים המפה וכו' ולא השלחן עצמו]. ובסעי' סב כשמדבר בענין שאין הניעור מועיל לו, שמותר לטלטל דבר המותר אע"פ שהדברים המוקצים מונחים עליו, מזכיר השולחן עצמו, ואינו מזכיר כלל טלטול הטבלה או המפה, אף שבפשטות דינם שוה, דכשצריך מקום המפה מותר לטלטלה. וא"כ קשה, למה פתח בטבלא ומפה וסיים בשולחן.

ויתירה מזו: מקור דברי אדמוה"ז אלו הוא בב"י כאן ד"ה "ומ"ש ופירורין וכו'", ובשו"ע כאן סכ"ז, ושם משמע כן, דז"ל השו"ע: "אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים . . ואם הי' צריך למקום השלחן . . מותר להגבי' ולטלטלם". עכ"ל. שלכאורה, מכיון שהתחיל אודות הטבלא, הרי כשמסיים "מותר להגבי'" קאי גם על הטבלא, ואינו משנה לדבר אודות טלטול השלחן.

וגם בב"י אף שמזכיר גם השלחן עצמו, הרי אין מחלק ביניהם להזכיר תחלה רק טבלא ואח"כ רק שולחן, כ"א ז"ל: "אבל דברים שאין ראויין למאכל בהמה, אסורין להגביהן, אלא לנער השולחן או המפה וכו', ומיהו אם הוא צריך למקום השולחן, לכ"ע מותר להגביה כמות שהוא". עכ"ל. שלכאו' תיבת "להגבי'" קאי על מה שכתוב בתחלה "השולחן או המפה".

וכדי לבאר זה י"ל, דטובא אשמועינן אדמוה"ז בזה - ומחדש דין חדש. ובהקדים מ"ש אדמוה"ז בסי' שט ס"ד וז"ל: "ואם א"א לנער, או שיהי' איזה הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור, או שלא יספיק לו הניעור להשלים בו הצורך שהוא צריך לטלטול זה, כגון שמטלטל ההיתר עם האיסור שעליו למקום אחר, מפני שצריך לפנות מקומם זה שהם עליו עכשיו כדי להשתמש בו איזה תשמיש או צורך אחר, בענין שאם ינער כאן האיסור, לא יוכל להשלים צרכו במקום הזה, מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו". עכ"ל.

והנה נקט כאן אדמוה"ז (בכללות) ב' סוגי אופנים להתיר טלטול האיסור ע"י ההיתר: א) כשא"א לו לנער מיד, או שיהיה לו הפסד אם ינערו מיד. ב) שלא יספיק לו הניעור להשלים בו הצורך שהוא צריך לטלטול זה. ובפשטות נראה, שהיתר סוג הב' הוא אותו הגדר דהיתר סוג הא', היינו שגדר ההיתר כש"אין הניעור בלבד מועיל לו, כגון שצריך להשתמש במקום ההוא", הוא גדר שעת הדחק וכיו"ב, והוא מאותו הטעם שהתירו לטלטל האיסור ע"י ההיתר כשאא"פ לנער או כשיש איזה הפסד בדבר המותר, אם ינער את האיסור, שזהו מטעם שעת הדחק וכיו"ב.

אבל באמת י"ל דאינו כן, כ"א שההיתר ד"אין הניעור בלבד מועיל", הוא גדר אחר.

והוא בהקדים שמלשון אדמוה"ז כאן משמע שהיתר כזה (לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו) "שלא יספיק לו הניעור להשלים בו הצורך", ישנו רק כ"שצריך לפנות מקומם זה שהם עליו עכשיו וכו', בענין שאם ינער כאן האיסור לא יוכל להשלים צרכו במקום הזה וכו'". שמזה יש לדייק, שהיכא שהניעור לא מספיק מצד טעם אחר, כגון שאי"צ למקום שהוא מונח עליו, כ"א צריך המקום הסמוך לו, וע"י הניעור יפול הדבר למקום הנצרך לו, הרי אסור לטלטל, כי רק כשצריך המקום שהם עליו עכשיו, מותר לטלטל. שמזה משמע שאינו מטעם שעת הדחק וכיו"ב, כי א"כ מאי שנא איזה צורך יפסיד ע"י הניעור.

והוא דלא כפשטות משמעות הלשון דה'לבושי שרד' (בהגהותיו לשו"ע סי' שט ס"ג) ודה'משנה ברורה' שם וז"ל הלב"ש: "א"א לנער, דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו, לכן מטלטלה כולה עד מקום שירצה". עכ"ל (ועד"ז הוא לשון המ"ב). שמשמע שאם יפול האבן לאיזה מקום שצריך אליו, גם אם אי"ז המקום שעליו מונחת האבן, ה"ז מותר (דהרי לא כתב "שמא יפול האבן להמקום (בה"א הידיעה) שצריך אליו").

ובפשטות טעמיה דאדמוה"ז הוא, כי מקור היתר זה הוא מהגמ' (שבת קמב, א) "לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו". הרי שגדר היתר זה אינו סתם שלא יספיק לו הניעור, כ"א זהו גדר "צורך מקומו", המבואר בכלל בנוגע למוקצה, ששם הכוונה שצ"ל לצורך המקום שעליו מונח (כדמשמע לשון אדמוה"ז בסי' שח סעי' ד). ז.א. שאף שכאן איירי במוקצה כזו שאין בו היתר דצורך מקומו, דהרי קליפות אלו אין עליהם תורת כלי (כמפורש לעיל בסעי' ח), מ"מ בצירוף עם זה שמטלטלו ע"י דבר אחר, מותר לטלטלו כשהוא לצורך מקומו דהדבר המותר.

[אלא שעפ"ז צע"ק הל' "כגון שמטלטל . . מפני שצריך לפנות מקומם וכו'", ועד"ז הל' בסי' שח סס"ב: "כגון שהוא צריך להשתמש וכו'", - והרי ע"פ הנ"ל אי"ז דוגמא להא דאין הניעור בלבד מספיק ומועיל, כ"א זהו האופן היחידי, והי' מתאים יותר לשון השו"ע (סי' שח): "ואם היה צריך מקום השלחן . . מותר להגבי' ולטלטלה" (ועד"ז בסי' שט), כי זהו האופן היחידי].

ועפ"ז יובן עוד פרט: מכיון שלא התירו לטלטל מוקצה ע"י ד"א טלטול גמור, כ"א כשצריך להמקום, א"כ, הי' צ"ל הדין, שאף שמותר לסלקו ממקומו, אבל תיכף כשיצא מגבול המקום שצריך לו, צריך לנער המוקצה מעליו, כי אז כבר אזל ההיתר (ומצ"ע הרי אסור לטלטלו טלטול גמור), ולא מצינו דין זה בסי' ש"ט. ואדרבה, בסי' שח מפורש יותר "מותר לסלק השלחן למקום אחר", שבפשטות פירושו - לאיזה מקום שירצה [ובהלבו"ש ובהמ"ב דלעיל מפורש כן, אמנם אזלי הם בשיטה אחרת כנ"ל].

אמנם ע"פ הנ"ל מובן: גדר היתר זה הוא מדין "צורך מקומו" הכללי, וכשם שבכלל הדין (שו"ע אדמוה"ז סי' שח סי"ג) "כשמטלטלו לצורך מקומו א"צ להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו באיזה מקום שירצה להצניעו שם", כמו"כ בנדו"ד, שכשמטלטלו לצורך מקומו, מותר להניחו בכל מקום שירצה.

לפי"ז יצא לנו דין, שהיכא שצריך למקום שעל השלחן, וע"י שמנער המפה ויפלו הקליפות על הארץ לא יוכל להשתמש על השלחן מטעם שסביבות השלחן יהיה מלא מקליפות אלו, אזי יהי' עדיין אסור לטלטלו, כי אי"ז נק' צורך מקומו, כי מצד המקום שעליו הקליפות מונחות, מספיק הניעור, אלא שלא יספיק מטעם צדדי, והרי נתבאר שע"ז אין לנו היתר זה, כנ"ל.

ועכשיו מובן בטוב טעם למה שביק ליה אדמוה"ז מפה ונקט שלחן, כי דין זה הוא רק כשצריך הארץ, המקום שעליו מונח השלחן, וע"י שמנער המפה ויפלו הקליפות לארץ, לא יוכל להשתמש בהמקום הזה שעליו עומד השולחן, לכן מותר לטלטל השלחן. אבל אם צריך המקום שעל השלחן, הרי בזה אין שום מניעה ע"י שינער המפה, כי בד"כ המקום הזה שעליו מונחת המפה, יהי' פנוי, ורק אא"פ יהי' להשתמש שם מטעם צדדי, שסביב השלחן אא"פ יהיה לעמוד וכיו"ב - זה אסור.

ובאמת י"ל, שגם בשו"ע ובב"י נתכוון לזה, אבל אין שום הכרח בדבריו לזה, משא"כ אדמוה"ז מדגיש דין זה בבירור לכאורה. והטעם מדוע לא פירש אדמוה"ז בפירוש שאסור לטלטל המפה, י"ל ע"פ מה שאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע כמה פעמים, שדרכו של אדמוה"ז שלא לפרש דינים מחודשים שלא נתפרשו בפוסקים שקדמוהו, וכמבואר עד"ז בכללי הרמב"ם.

אבל פשוט שלמעשה צריכים לעיין בזה, וכתבתי רק לפלפולא בעלמא.