ראש ישיבת תות"ל - מיניסוטא
בספר המנהגים בסדר עלי' לתורה ממשיך "פותח הס"ת...", ובזה יש להעיר:
פותח הספר תורה גולל הס"ת . . פותח הס"ת . . גולל.
ולהעיר ממה שדייק הגרי"ב סאלוויטשיק מה שלא נזהרין רבים לפתוח הס"ת בעצמם, וכפי שמשמע מלשון הרמב"ם "כל אחד ואחד פותח הס"ת...". ואולי גם לזה כיוון כ"ק אדמו"ר בפותח... וגולל... פותח...
גולל הס"ת מפנה פניו קצת לימין ומברך
המקור לדין זה הוא מגמ' מגילה (לב, א): "ת"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא מאי טעמא דר"מ כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה הכא נמי כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה, אמר רב מתנה הלכה פותח ורואה ומברך וקורא".
במס' סופרים פי"ג ה"ח: "מי שהוא אוחז ס"ת נחלקו בדבר שני תנאין חדא אמר פותח ורואה וגולל ומברך, וחדא אמר פותח ורואה ומברך ומה טעם דכתבי (נחמי' ח) "ובפתחו עמו כל העם" ומה כתוב בתרי' "ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול". ופי' בנחלת יעקב דדייק מדכתיב בסיפא ויברך, משמע שבירך בשעה שהי' הס"ת פתוח, וכן הוא בירושלמי פרק בני העיר, ומביאו הרא"ש ג"כ.
ובתוס' (לפי גירסת הב"ח) כתב: "אע"ג דהלכה כר' יהודה שאינו מחייבו לגוללו (קודם הברכה היינו) דלא עביד איסור להניח (את הספר) פתוח ולברך אבל אם סותמו ומברך עדיף טפי הלכך לכתחלה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה".
בט"ז (או"ח סי' קל"ט סק"ד) הקשה: "ואיכא למידק מ"ט חשו התוס' לדברי ר"מ כיון דלית הלכתא כוותי. ונ"ל דהתוס' סוברים כיון שהטעם לר"י דברכות ליכא למיטעי היינו בזמנם שהיו הדור בעלי תורה אבל אח"כ שנתקלקלו הדורות ויש ע"ה דלא ידעו כלום ושייך חיישינן לזה כמו שחששו ר"מ וע"כ יש לחוש לכתחלה, אבל הפוסקים לא חשו לזה אפי' לכתחלה כשהי' פתוח".
סברא זו הפוכה ממ"ש המהרש"א (מגילה שם) על פי' התוס': "אין דבריהם מובנים דמשמע עתה דלא שכיחי ע"ה אין לחוש בדיעבד, אבל בימי חכמי התלמוד יש לחוש אפילו בדיעבד, ואמאי הא אמר רב מתנה הלכה פותח ורואה ומברך ואף לכתחלה שרי לעשות כן..., ואולי מ"ש התוס' כר"י דמשמע דלא כר"מ היינו למאי דאפכי לי' ור"י אית לי' דגולל קודם שקרא ולאחר שקרא והלכה כר"י לגבי ר"מ, אלא דהשתא אין לחוש בדיעבד דלא שכיחי ע"ה".
ודברי מהרש"א תמוהים איך יכול התוס' לפסוק כר"י אפי' אחר דאפכי להו וסב"ל דפותח ורואה וגולל ומברך, כשהגמ' במפורש פוסקת בשם רב מתנה, הלכה פותח ורואה ומברך?
הרמ"א (שם – וכן הב"י) מביא מ'הכלבו' עוד, דבשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו אל הצד שלא יהא נראה כמברך מן התורה. וגם ע"ז ערער הט"ז (שם) ולא מסתבר כלל דבר זה דא"כ קשה אמאי בעי ר"מ שיגלול קודם הברכה שיהא טרחא, והי' לו להניח פתוח רק יהפוך פניו, אלא דהפיכת פנים כאן אינו נכון דמראה עצמו כאלו מסלק פניו ממנו.
(וראה ע"ד הרמז בפרמ"ג (משבצ"ז שם סק"ד) לפרש מאמר הגמ' "ולימא הלכה כר"י משום דאפכי להו". ורש"י דר"מ לדר"י דאל תטעה דיש שהופכין פניהם ומש"ה ציין ברישא להא ואח"כ ליכא למיטעי').
טענה זו של הט"ז לכאורה עולה יפה גם על הנהגת ה'חכמת אדם' (הביאו המשנה ברורה שם סקי"ט) דיותר טוב להעצים עיניו שלא להסתכל בס"ת בשעת ברכה – ואפשר אפי' עמ"ש השכנה"ג בהגב"י (אות י') שהוא נוהג שלא להסתכל בכתב אלא להסתכל בחוץ, דגם בב' הנהגות אלו מראה כאלו אינו מברך על מה שיקרא דלכן אינו מסתכל בפנים הכתב (אבל ראה בפרמ"ג סי' קל"ט סק"ח).
סיכום: א) להב"ח והט"ז יותר טוב שיהא הספר פתוח לגמרי בשעת הברכה לא יגללנו ולא יהפוך פניו דאין מקום לחשש ויש מקום לטירחא דציבורא וכן משמע מלשון פס"ד המחבר. ב) להלבוש ולדעה בהכלבו (ועוד) לכתחלה יש לחוש שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ובזה גופא כמה אופנים: 1) לגלול הס"ת. 2) להפוך הפנים לצד. 3) לעצום עניו. 4) להסתכל בחוץ.
ב. ולהבין כ"ז במה תלוי מחלוקתם, וטעם למה מנהגנו לגלול ולהפוך הפנים, יש להקדים תחלה מ"ש הכלבו הובא במשצ"ז (שם) דיש ג' דעות: דיעה א' – לר' יהודה גופא, לכתחלה מודה לר"מ ופליג רק בדיעבד, היינו שאין לגעור בו, וליכא איסורא אם מברך בעודו פתוח. דיעה ב' – סברי לר"י דוקא פתוח דעלי' מברך (או אפשר כבסי' ר"ו ס"ג בין ברכה לעשי' לא יהא הפסק יותר מכ"ד אפילו בשתיקה). דיעה ג' – מסופק אי כדעה א' או כב' ואיך יעשה, לכן פותח והופך פניו.
וראיתי בס' נפש הרב (ליקוטי הנהגות מהרה"ג רי"ד סולבוצייק), דיש גם קצת קפידא בדוקא שלא לגלול הספר שלא תהי' הברכה עובר דעובר, דנראה לומר שפתיחת הספר הוא המחייב לקריאת התורה, וגלילתו של הספר מסלקת את החיוב, ולפיכך סב"ל לר' יהודה שאם יגללו את הספר קודם הקריאה הרי ליכא תו מחייב של קריאה ונמצא שהעולה מברך בשעה שאין עליו אפילו חובת קריאה וזה ממש עובר דעובר. ולא רק דהוי עובר דעובר, מפני שיצטרך להפסיק קצת בפתיחת הספר בין ברכתו לבין קריאתו, אלא שהחסרון הוא הרבה יותר גדול מזה.
הרי דיש לנו עוד ב' טעמים לברך כשהס"ת פתוח דוקא: א) מהרפמ"ג – שלא יהא הפסק יותר מכ"ד אפילו בשתיקה. ב) הרי"ד סולבייציק – שלא תהיה הברכה עובר דעובר. ולמרות זאת סב"ל להתוס', דסב"ל לר"י דלא עביד איסור להניח הספר פתוח ולברך, אבל אם סותמו ומברך עדיף טפי, ולכאורה לפי הנ"ל לא רק שלא עבר איסור, אלא אדרבה בזה עדיף טפי כל ספקות בדין הברכה על התורה וכו' וגם על איזה איסור כוון התוס'?
והנראה לומר דבאמת חששו של ר"מ בגמ' שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה צריך עיון, ומה בכך? ויש לפרשו בב' אופנים: א) זה גדר של חשד ומראית העין (וראה אינצקפדי' תלמודית ערך חשד) שיאמרו שקרא מס"ת שהברכות כתובות בו. ב) דיש בזה עוד שיכול לבוא לידי מעשה אינו נכון לפי מ"ש רש"י (שם) דבתרגום איכא למיטעי ולומר שתרגום כתוב בתורה ואתו למיכתב תרגוםבתורה. וכן במרדכי (סוף אות תתלא), דבדברי שניהם (ר"מ ור"י) נלמוד דאין לכתוב ברכות בתורה, (בסגנון אחר – א) שהוא על הגברא שהוא לא קרא מספר כשר הנכתב כדבעי. ב) או החשש הוא על החפצא שיבוא לכתוב ולהוסיף בספר מה שאין ליכתב).
ולכן אם נאמר שהחשש הוא רק ענין של חשד א"כ אם נוכל לברר ולומר שתרגום איכא למיטעי ברכות ליכא למיטעי, דיודעין שאין ברכות כתובין בתורה ואין הוא מברך מתוך הכתב, א"כ אין מקום לחשד. ובסברא זו יש לחלק בין הדורות, שיש הרבה עמי ארצות או פחות כמ"ש התוס' הט"ז לעיל, אבל אם נאמר שהחשש דשמא אתי למיכתב ברכות בתורה (או שהתורה שקרא בו הי' כתוב ברכות) אזי במה ישתנה הענין אם רוב השומעים יודעים שהברכות אין כתובות בו, והלא מחשש הכתיבה שיבוא אח"ז די אפי' בחד, ולכן דייק רש"י לשיטת ר"י שהכל יודעין שאין ברכות כתובין בתורה, ולומר בודאות שהכל יודעין אם נשאר הס"ת פתוח שאינם כתובות בתורה דבר תימה הוא ובפרט בזמנינו.
(ולולי דמסתפינא הייתי אומר, דב' סברות אלו הן הן הב' דינים בתורה דחידש הרגצ'ובי (בספרו הל' תפלה פי"ב ה"י) דבס"ת יש שני מצות: א) מצות הכתיבה בעצמה. ב) ואחד מצות הלימוד מן הכתוב. וזה ר"ל במנחות (דף ל) הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר ר"ל הקב"ה דקודם אמירה הי' משה כותב מה שאומר לו הקב"ה, ואח"כ מלמדם לישראל. וראה שם דמבאר עפי"ז כמה חילוקי דינים בכתיבת התורה.
ואף דמובן ופשוט שהכוונה להתורה שכתב משה איך שכתבו אחרי ששמע מהקב"ה, ואיך שכתבו קודם שלמדו לבני ישראל, מ"מ אולי אפשר לומר כעי"ז בכל כתיבת תורה, דיש כתיבה לשם מצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ויש מצוה של לימוד מתוך הכתב ז.א. דיש דינים הנוגעים לזה הרוצה לקיים מצות הכתיבה איך שיהי' הכתיבה מהודרת ובכל פרטי', ויש דינים הנוגעים להלכות קריאת התורה מאיזה סוג ספר וקריאה יקיים מצוה זו ובפרט הקריאה למען הלימוד – וראה מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ע"ר סק"ד, אם יש חילוף במצות כתיבת חומשי תורה ומשנה וגמרא למצות כתיבה ספר תורה והשיטות בזה. – וראי' לדבר מדברי הט"ז יו"ד סי' רע"ד סק"ז: "ספר תורה שאין לה נקודות הראויות להיות על איזה מקומות כגון על "איה שרה" או בשאר מקומות שאין לפסול מלקרות בההיא ס"ת אע"פ שעדיין לא נתקנה". ובאו"ח סי' קמ"ג ס"ד ברמ"א: "בשעת הדחק שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיוכל לתקנו י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו, הרי דיש נידון שהספר יהא נקרא ספר תורה פסול ואעפ"כ יוצא בו (עכ"פ בדיעבד) מצות הקריאה.
וזהו ההוספה ברש"י, דאתי למיכתב ברכות בתורה לא רק חסרון במצות הקריאה בתורה דקיל טפי, אלא גם חסרון במצות הכתיבה בתורה דחמיר טפי ואצ"ע).
נחזור לראש ונשובה סוף דבר, לעולם החשש במקומה עומדת אף שנפסקה הלכה 'פותח ורואה ומברך' (וראה לעיל פי' המהרש"א המופלאים), עדיין יש מקום להחמיר ולגלול הס"ת קודם הברכה, רק שבאם ישאר הס"ת פתוח לא יעבור איסור, שהרואה יכתוב בספרו עם הברכות שהכל יודעין שאין ברכות כתובות בתורה, אלא דהכלבו מספקא לי' אם התוס' סב"ל להנ"ל בודאי או מטעם ספק ולכן הציע שיהפוך פניו על הצד (ולכאו' כ"ה שיטת הרמ"א). אבל כל ענין ספק בהנ"ל קשה, דממה נפשך יש איסור או אין איסור, ומה ענין של פשרה, ובאמת נוציא עצמינו מכל ספק אם יגלול הס"ת קודם הברכה, רק מכיון דיצא מכתב הרמ"א להפוך הפנים, ונת' לעיל דגוף ענין ההפיכה תלוי בערעורים לכן עושים שניהם.
ולהעיר מ"ש בשער אפרים (שער ד' סעי' ב') דטוב שהצ"ץ יפסיק קצת בין אמירת אמן על הברכה להתחלת הקריאה שלא יהא נראה מחמת נגינת האמן, שהוא דבוק אל מה שקורא, וכן לא יסתכל בתורה בשעת אמירת אמן, וכ"ז מטעם הנ"ל.
קצת
הטעם שהופך פניו רק קצת, לחשוש ממה שטוען הט"ז שלא יהא נראה כאלו אינו מברך על מה שיקרא, ומאידך די הפיכה קצת להוציא מדעת הטועים שהברכות כתובות בתורה. וכ"ה במקור חיים דלא ר"ל הפיכה ממש, רק נטי' קצת שיהי' פניו נגד עמוד הס"ת לא נגד הכתב לפנים, אבל לא ר"ל לצד דרום.
לימין
הרמ"א (סעי' ד') כתב: "ונראה לי שיהפוך פניו לצד שמאלו". וכתב המג"א (סק"ח) דהוא ימין הקב"ה. והקשה בערוך השלחן (שם סעי' יג') "ואיני יודע איזה דמיון לשם דשם הוא בתפלה והוי כעומד לפני המלך אבל בכל מקום ימין חשוב יותר".
ויש להביא סמוכין לשאלה זו, שהרי אנו רואים דלא בכל פעם שהופכין פנים מהפכין לשמאל, ולדוגמא בקדיש מנהגנו מפורש (ס' מנהגים ע' 6) שמתחילין ומהפכין פנים לימין המתפלל כשאומר עושה שלום במרומיו, והטעם לחלק צ"ל כהנ"ל, דרק בשמו"ע בתפלה הוי כעומד לפני המלך וצריך להפוך בימין (וק"ק ממ"ש במחצית השקל מהפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" וכן מ"ש אדמוה"ז בסי' נ"ו סעי' ח' דבסוף הקדיש נוהגין לפסוע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום במרומיו כמו בסיום ש"ע והלא לפי הנ"ל אין דמיון כ"כ).
ולכן מסיק בערוך השלחן דהטעם מפני שהקורא עומד בשמאלו כידוע, ולכן פונה אליו, וראיתי נוהגים שבברכה אחרונה מהפך פניו לצד ימינו ונכון הוא. ודבריו צריכים ביאור: א) שמתחיל שהטעם שפונה לשמאל מפני שהקורא עומד בשמאלו – ומה בכך? ב) ואח"כ מסיים דנכון להפוך לימין ובפשטות מטעם דכ"מ ימין חשוב יותר.
[מ"ש שהקורא עומד לשמאל יש להעיר דכן הוא מנהג חב"ד ועוד מעדות החסידים ורוב העולם. אולם יש מעדות החסידים הנוהגים שהקורא עומד מימין והעולה משמאל, וכן הנהיג אדמוה"ז בעצמו (ראה ס' התולדות אדמה"ז ח"ב ע' 394)].
ההסבר שמהפך פניו להקורא כשמברך, אואפ"ל שהוא ע"ד מ"ש שצריך לומר ברכו, והברכות בקול רם כדי שישמעו העם ויענו ברוך ה' המבורך . – וראה בס' ברוך שאמר (בעל התורה תמימה בנו של העורך השולחן) דמה שנוהגים לאמר הפסוק "גדלו לה' אתי, והש"ץ מחזיר פניו מאחרי הצבור, נ"ל למנהג טעות, כי אדרבה בעת שמזמינים איש לדבר אתו מדברים אליו פנים בפנים, וכאן הש"ץ מזמין את הצבור להגדיל אתו שם ה' והי' דרוש לעמוד כנגדם פנים בפנים. עד"ז בנדו"ד באמירת ברכו, אף דבפועל לא מצינו כעי"ז בעת אמירת ברכו בתפלה, ומה גם דגם בפסוק גדלו לה' אתי לא נהגו כהנ"ל.
וראה מ"ש במקור חיים דלפי מה שנהגינן שהעולה עומד לימין הש"ץ טפי ניחא שיהפוך לימין, דאם מהפך פניו לשמאלו והוא אל הס"ת, א"א להפוך פנים אא"כ הפך ממש עורף ולא פנים, וזה גנאי. משא"כ אם הופך לצד ימינו אין צריך רק צידוד מעט.
ומברך
אואפ"ל דקצת חידוש בזה (דאל"כ לא הי' כותבו שהרי מילתא דפשיטא דמברך על התורה) דהדיוק שאפי' קודם אמירת ברכו שאינה הוספה על הברכה בתורה יש לו לדעת כבר מקודם מקום הקריאה על מה הוא מברך.
בגמ' מגילה כא, ב. תנא: "הפותח מברך לפני' והחותם מברך לאחרי' והאידנא דכולהו מברכי לפני' ולאחרי' היינו טעמא דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין". ופרש"י: "שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון, ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפני', ומשום היוצאין, ולא שמעו את החותם מברך לאחרי', והראשונים לא ברכו, יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחרי'.
ראה אינצקלפדי' תלמודית ערך ברכת התורה כל השיטות בזה.