כתב אדה"ז בשו"ע הל' מכירה ושליח ואפוטרופוס ס"ה: "הרוצה למכור קרקע או בית ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת בן עירו קודם. היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו שכנו קודם. ואם השני הוא חבירו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל חבירו קודם. היה אחד מהם חבירו ואחד מהם קרובו חבירו קודם שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק אבל לשאר כל אדם קרובו קודם. חוץ מתלמיד חכם שקודם אפילו לשכנו וחבירו הרגיל אצלו. וכל קדימות אלו הן מצות חכמים לקיים מה שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך".

המקור לכל זה הוא בגמ' ב"מ (קח, ב), וברמב"ם הל' שכנים פי"ד ה"ה וטור ושו"ע סי' קעה ס"נ. ועיין ברש"י (ויקרא כב, יד ד"ה וכי תמכרו ממכר לעמיתך) "לפי פשוטו כמשמעו, ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך - או קנה מיד עמיתך" ע"כ, והוא מהסיפרא.

עיין בספר 'אמרי יעקב' שמביא דעת החתם סופר חו"מ סי' קלד, שאין שום מצוה להעדיף לקנות מיהודי שאינו מקיים מצוות מכיון שאינו נכלל ב'עמיתך' שאתך בתורה ומצוות.

דהנה התשובה של החתם סופר מתעסקת ע"ד מי שאינו שומר תורה ומצות המגרש או חולץ והשאלה היא אי סגי לי' בקנין משיכת מנעל של חליצה או קלף הגט או דינו כגוי ונחמיר עליו דבעינן תרוויהו כסף ומשיכה, והנה בדיני קנינים כותב החתם סופר שאין לחלק בין מומר לסתם ישראל אבל לענין הדין שצריך להקדים עמיתך לקנות ממנו ולא מנכרי סובר החת"ס שלדין זה לא נקרא מומר "עמיתך" וכמו כן הביא בחתם סופר הא דדרשינן בפ' הזהב נט, א לענין אונאת דברים עם שאתך בתורה ובמצוות לא תונה ובענין זה כ' בשיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן שמי שאינו בתורה או במצוה מותר להונותו ואינו בכלל עמיתו כו'.

והנראה לומר שרבינו אינו מסכים להאמרי יעקב ולהחתם סופר שאומרים שאין צריך להקדים מי שאינו שומר תומ"צ לפני עכו"ם לקנות ממנו דהנה עין בספר תניא קדישא פרק לב "ומ"ש בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לחבריו שישנאוהו היינו בחבירו בתורה ומצוות ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בספר חרדים שמי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידו של אהרן וכו'".

והנה זה דבר פשוט שיש חיוב תוכחה להוכיח אפילו ישראל שאינו חבירו בתורה ומצוות מ"מ תפס רבינו דעת ס' חרדים שעיקר מצות תוכחה היא בחברו בתורה ומצוות וע"כ בנוגע הא דמותר לשנאותו נקטינן שזהו דוקא בחבירו בתורה ומצוות שהוכיחו ולא שב מחטאו. אבל לשאר דברים אמרינן שכל ישראל נכללים בהמצוה של הוכח תוכיח את עמיתך וכן בנוגע הא דאיתא בפרק הזהב נט, א: "ולא תונו איש את עמיתו עם שאיתך בתורה ובמצות אל תונהו", עיין בשו"ע חו"מ סי' רכח ס"א ברמ"א: "אין מצווין על אונאת דברים אלא לירא השם כו'" ומשמע מדבריו שכל שאינו ירא שמים מותר להונותו בדברים.

אבל עיין בשו"ע רבינו הלכות אונאה סעי' ל: "ואם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומחרפין אותו בפניו ומקללין אותו ואת יולדיו בפניו עד שיחזור למוטב וכן כל העובר על דברי חכמים ולא חזר בו בתשובה מותר לקרותו עבריין ואין בו משום אונאת דברים שנאמר לא תונו איש את עמיתו פירשו חכמים עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה תורה על אונאתו ולא העובר עליהן ולא חזר בו אחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה ומותר לקרותו רשע בן רשע אף על פי שאביו צדיק".

מדברי רבינו מוכח שהא שבמותר לקרותו עבריין וכדומה הוא בכדי להחזירו למוטב ועל ידי זה הוא מקיים המצוה של תוכחה אבל אינו מותר לאנותו בלי שיזכיר לו שהוא מאנה אותו משום חטאיו, ומשמע מדבריו דאינו מותר לאנותו סתפ אע"פ שהוא אינו ירא שמים.

והנה באיש שאינו שומר תורה ומצות אם הוא איש שהוא שנה ופירש וכבר קיים בו מצות תוכחה שמותר לשנאותו אז בוודאי אין שום עניין להקדימו לנכרי לקנות ממנו אבל במקום שאין מצוה לשנאותו משום שלא קיים בו עדיין מצות תוכחה אבל הוא אינו ירא שמיים אז כיון שכתוב "קנה מיד עמיתך א"כ צריך להקפיד ולקנות מאיש שהוא ירא שמים לפני יהודי שאינו ירא שמים אבל מ"מ יש להקדים ולקנות מישראל שאינו ירא שמים קודם מלקנות מעכו"ם, ובוודאי בזמנינו שרוב העבריינים הם בגמר "תינוק שנשבה" א"כ פשוט שצריך להקדמם לעכו"ם.

ומה שצ"ע הוא שהדין של קדימה במכירה למי שמקורב לו (שמקורו בב"מ קח: ) נמצא בחו"מ סי' קעה וכן בשו"ע רבינו אבל הדין של קדימה שצריך להקדים ולקנות מישראל קודם עכו"ם (שמקורו בסיפרא) לא נמצא בשו"ע ולא בשו"ע רבינו.