בשוע"ר סי' צ' סעיף ג' איתא וז"ל: האומנים שעלו לעשות מלאכה לבעה"ב בראש הזית או בראש התאנה והגיע זמן תפלה עומדין שם ומתפללין ואין בזה משום לא יעמוד אדם על מקום גבוה ויתפלל, שכיוון שעלו שם לעשות מלאכתם ה"ז כמו שעלו לעלייה, אבל בשאר אילנות צריכים לירד למטה ולהתפלל, ולמה נשתנו הזית והתאנה משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות ויש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויתבטלו ממלאכתם, ולכן אמרו שיתפללו שם אבל שאר אילנות שאין בם ביטול מלאכה כ"כ ירדו - אבל בעה"ב כיוון שאינו משועבד למלאכה שהיא ברשות עצמו צריך לירד אפי' מראש הזית לפי שאין דעתו מיושבת עליו כששעומד בראש האילן שמתיירא שלא יפול ואינו יכול לכוון הייטב, ואם הקילו אצל פועלים משום ביטול מלאכה לא הקילו אצל בעה"ב. עכ"ד.

ושיעור דבריו היא דבמתפלל בראש האילן יש לאסור מחמת שני טעמים א. דאסור להתפלל במקום גבוה (כמבואר בסעיף א') דלא יעמוד על כסא וספסל וכו'. ב מחמת חסרון כוונה שמתיירא שלא יפול . והנה בנוגע לטעם א' אין שום היתר מחמת ביטול מלאכה דאסור בעצם לפי שאין גבהות לפני המקום וע"ז קאמר דכיוון שלא עלו להתפלל אלא לעשות מלאכתם, ליכא משום גבהות דחשוב כמי שדר שם משא"כ בטעם הב' מחמת חסרון כוונה בזה יש לחלק בין זית לשאר אילן, דבזית דיש ביטול מלאכה לא הצריכו לירד למטה, משא"כ בשאר אילן דליכא כ"כ ביטול מלאכה חייבים לירד למטה להתפלל ולפי"ז מובן הא דבעה"ב צריך לירד אפי' מראש הזית, דאי משום גבהות הא ליכא. וע"כ הוא משום כוונה, וכל ההיתר לפועלים היא משום ביטול מלאכה משא"כ בבעה"ב דלא שייך טעם זה חייב לירד למטה ולהתפלל (כ"ז מבואר בדברי הב"ח ומדוייק כן בלשון רבינו שכתב "דבעה"ב צריך לירד אפי' מראש הזית לפי שאין דעתו מיושבת עליו, ולא הקילו אצל בעה"ב דליכא ביטול מלאכה", הרי כתב להדיא דהא דהקילו משום ביטול מלאכה היא רק מחמת חסרון כוונה, וכנראה דחסר רק בשלימות הכוונה ולא דאינו יכול כלל לכוון דאל"כ מה ההיתר להתפלל שם משום ביטול מלאכה הא אינו יוצא בלי כוונה, וחסר בעצם החפצא דתפילה כידוע, וע"כ דבעצם יכול לכוון רק כיוון שמתיירא שלא יפול חסר בכוונה ובזה התירו מחמת הטעם דביטול מלאכה ופשוט).

והנה ברש"י (ברכות דף טז ע"א) מבואר דהא דהאומנין מותרין להתפלל בראש הזית והתאנה היא, מפני שענפיהם מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין בראשם אבל בשאר אילנות אין מתפללין, והא דבעה"ב צריך לירד אפי' מראש הזית, כתב רש"י דהא אינו משועבד למלאכה שהיא ברשות עצמו ואין דעתו מיושבת עליו - מבעתותו ואם הקילו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה לא הקילו אצל בעה"ב, ע"כ. - הרי מבואר ברש"י דהא דפועלים מותרין להתפלל בראש הזית היא משום שאין שם פחד ליפול, והיינו דשפיר יכולין לכוון, משא"כ בשאר אילנות דאין שם הרבה ענפים, ויש פחד ליפול אסור - ולא כתב דההיתר דזית היא מחמת ביטול מלאכה דיש טורח גדול בעלייתם וירידתם (וטעם זה מקורו בירושלמי ומובא ברי"ף ותר"י)

וצ"ב אמאי נקט רבינו הטעם של הירושלמי מחמת ביטול מלאכה ולא נקט טעמו של רש"י מחמת חיסרון כוונה, באמת כל הפוסקים נקטו הטעם של הירושלמי [הטור והמחבר בסעיף ג] וגם עליהם יש לתמוה כנ"ל אמאי לא הביאו טעמו של רש"י הנ"ל?

ואולי י"ל דבאמת טעמו של רש"י הוי דחוק קצת דבנוגע בעה"ב הרי מבואר ברש"י דצריך לירד משום שאין דעתו מיושבת עליו, והיינו אפי' בראש הזית, וא"כ מאי שנא פועלים שמותרין להתפלל שם הרי אין דעתם מיושבת וחסר בכוונת התפילה, ובאמת ברש"י עצמו מבואר בנוגע לפועלים שמותרין להתפלל בראש הזית כיוון שיכולין לעמוד שם בלי דוחק, משא"כ בשאר אילנות יש פחד נפילה ולפי"ז צ"ב מאי שנא בעה"ב דאסור - וצריכין לחלק דבאמת יכולי לכוון רק שקשה לכוון ,ולכן בבעה"ב דלא שייך אצלו ביטול מלאכה הצריכו לירד למטה. משא"כ בפועלים כיוון שיבטלו ממלאכתם א"צ לירד כך צ"ל לרש"י, אכן ק"ק לומר כן דממנ"פ בראש הזית יכולין לכוון או לא, ולכן הביאו הפוסקים הטעם של הירושלמי דבאמת אין יכולין לכוון בראש הזית, רק כיוון דיש הרבה ענפים ויש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויבטלו ממלאכת בעה"ב ויכולים להתפלל שם , והא דבעה"ב צריך לירד היא פשוט מחמת חיסרון כוונה ולפי"ז אין חילוק בין זית לשאר אילנות בנוגע כוונה ויל"ע בזה.

שו"ר בספר קובץ על הרמב"ם דמשום טורח שרינן ליה, וכי לא משכחינן שאר אילנות לפעמים שיש טירחא בעלייה וירידה אע"כ דבזית ותאנה משום דליכא פחד ויכול לכוון ותרתי טעמי בעי - ומדבריו יוצא דליכא פלוגתא בין רש"י להירושלמי, אך בפשטות משמע דהם שני טעמים שונים זמ"ז וכנ"ל

עוד ילה"ע אדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' תפילה ה"ח) שמביא ג"כ באומנים דבראש הזית והתאנה מתפללין במקומן מפני שטירחתן מרובה, ובשאר אילנות צריכין לירד למטה להתפלל - אך צ"ע הא דהשמיט הרמב"ם הדין של "בעה"ב שצריך לירד אפי' מראש הזית כיוון דליכא ביטול מלאכה", הא הוי הלכה פסוקה ומפורש כן בברייתא (ברכות דף טז ע"א) ומובא בכל הפוסקים, וברמב"ם גופא משמע דסובר כן מהא שכתב אצל אומנין שא"ל לירד משום ביטול מלאכה, אך צ"ע אמאי השמיטו הרמב"ם ולא כתבו להדיא וצ"ע (שו"ר במעשה רוקח על הרמב"ם שכבר העיר בזה יעו"ש).