מהפסוק במשלי (י"ד, כ"ח) ברב עם הדרת מלך למדין חז"ל לכו"כ מצוות - כדלקמן - שעדיף לקיימן ברוב עם, וזה מתבטא בכמה אופנים, ולדוגמא, שכשיש אפשרות לקיים המצוה (אפי' לכתחילה) ביחידות או במנין מצומצם או בקהל גדול ובמקום מרכזי, עדיף שיקיים המצוה, אם אפשר, באופן שיהי' יותר רוב עם[1] ועוד למדין חז"ל דאפי' בקיום המצוה עצמה ובברכותיו אף שבד"כ מצוה בו וכו' אם יש אפשריות לקיים המצוה וכו' בציבור עדיף יותר[2] וכן לענין ברכות וכדלקמן.[3]

והנה לענין ברכות ידוע דיש ג' סוגי ברכות וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הל' ד' נמצאו כל הברכות כלן שלושה מינין, ברכות ההני' וברכת המצוה, וברכת היראה שהן דרך שבח והודי' ובקשה כדי לזכר את הבורא תמיד וליראה ממנו. ע"כ.

והנה לענין רב עם הדרת מלך בברכות, מצינו לכל א' מסוגי הברכות דלעיל.

דלגבי ברכת הנהנין תנן בברכות (מ"ב, ע"א) היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולם

ולגבי ברכת השבח שם בברכות (נ"ג, ע"א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב"ש אומרים כל או"א מברך לעצמו (בורא מאורי האש) וב"ה אומרים אחד מברך לכולם. משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך.

ולגבי ברכת המצוות בתוספתא ברכות (פ"ו כ') תניא, עשרה שהיו עושין עשר מצוות כל אחד מברך לעצמו, היו עושין כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם ע"כ.

ויש לעיין בהצריכותא בכל א' משלשה האופנים הנ"ל דלכאו' הי' די באחד מהם ללמד על הכלל כולו דהיכא דאפשר אחד מברך לכולם משום רוב עם.

ויעויין בפנ"י ברכות נ"ג שם בענין בורא מאורי האש וז"ל דדוקא הכא בברכת המאור שאינו לא ברכת הנהנה ולא ברכת המצות אלא ברכת הודאה מש"ה שייך בה טפי האי טעמא דברב עם הדרת מלך כדכתי' וירוממוהו בקהל עם וכו' ע"ש.

ולא זכיתי להבין דבריו דהרי כנ"ל בהדיא מביא הש"ס והתוספתא דין רב עם בכל סוגי הברכות ולא רק בברכת השבח ואיך כתב דבברכת הודאה שייך טפי הא דברב עם. וצ"ע כוונתו דהא הוא עצמו מביא הגמ' הנ"ל בשאר ברכות.

והנה דין זה דברוב עם הדרת מלך מובא להלכה בכו"כ מקומות בשו"ע ולפום ריהטא נראה כסתרי אהדדי.

בשו"ע או"ח סי' ח' סעי' ה' וז"ל מברך להתעטף בציצית אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן עכ"ל. וראה גם שו"ע רבינו שם סעי' י"א.

והנה מלבד מה שקשה על המחבר מכל הני סוגיות דלעיל דמשמע ברור מהתוספתא ומדברי הגמ' דאחד מברך לכולם הנה לקמן בסי' רח"צ סעי' י"ד כתב המחבר וז"ל היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור, אחד מברך לכולם עכ"ל. וראה גם שו"ע רבינו שם סעי' כ'. והוא כדברי ב"ה דלעיל ברכות דף נ"ג וא"כ קשה מאד איך פסק כאן בסי' ח' שכל אחד מברך לעצמו.

וכן ביו"ד סי' רס"ה סעי' ה' כתב המחבר וז"ל מי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם ואפילו אם שנים מלים הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני עכ"ל. ובביאור הגר"א שם כתב שהוא מהתוספתא הנ"ל, וא"כ פסק המחבר כהתוספתא הנ"ל שאחד מברך לכולם (אלא דראה שו"ע רבינו סו"ס רי"ג).

וכן בשו"ע אבהע"ז סי' ס"ב סעי' ג' אם יש שני חתנים ביחד מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם ע"כ ועו"פ קשה מהל' ציצית דכל אחד יברך לעצמו.

איברא, דלמדנו מקור דברי המחבר בסי' ח' שם ממ"ש התוספתא הנ"ל דעשרה שהיו עושין מצוה אחת אחד מברך לכולם דמיירי אפי' שכל אחד עושה אותה מצוה (וכגון טלית) לעצמו וכן הראה מקורו הגר"א שם ולכן הקשינו עליו ממש"כ במקומות אחרים אבל בברכי יוסף סי' ח' הביא פירוש אחר בתוספתא דעשרה שעושין מצוה אחת קאי על עשרה שקורין הלל או שעושין מעקה אחת וכדומה היינו שרבים עושין אותה מצוה דבזה אמרינן דאחד מברך לכולם אבל בסיפא דתוספתא עשרה שעשו עשרה מצות כל אחד מברך לעצמו מיירי שכל אחד מניח תפילין או מתעטף בציצית דבזה כל אחד מברך לעצמו וכ' החיד"א שם וראיתי מי שטעה בזה ופירשה עשרה שעשו מצוה אחת כגון עשרה שמניחין תפילין אחד מברך לכולן וכו' וזה טעות גדול דהאיך אפשר שאני מניח תפילין ואחר מברך. ע"ש.

וא"כ לפי דברי הברכ"י ניחא מה שפסק המחבר בסי' רח"צ לענין בורא מאורי האש דהתם דומיא דהלל דכולם עושים מצוה אחת ולכן אחד מברך לכולם משא"כ בטלית כל אחד מתעטף בטליתו.

אלא דעדיין צ"ע מש"כ המחבר לענין מילה וברכת חתנים, ובברכ"י שם מביא דעת המהרשד"ם לחלק בין ברכת הודאה לברכות המצות דבברכת ההודאה רצוי שאחד יברך לכולם אבל בברכת המצות טוב יותר שכל אחד יברך לעצמו ע"ש.

ואולי הוא כדברי הפנ"י הנ"ל וצריך ביאור גם בדבריו כנ"ל דמאי שנא הא, מהמקורות דלעיל מוכח ברור דאמרינן רב עם בכל הברכות ואל רק בברכת השבת.

וטרם כל שיח יש להביא דברי רבינו בשלחנו בזה כדי לבאר עומק דבריו הנפלאים השופכים אור על כל הסוגי'.

והוא באו"ח סי' רי"ג סעי' ו'-ז' וזלה"ק:

כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד לעצמו שנאמר ברב עם הדרת מלך.

אבל בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו כדי להרבות בברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות ואף שהשומע כעונה מכל מקום המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם ידי חובתן וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה ע"י שליח שכיון שכל אחד חייב בברכה זו לעצמו הרי זה ריבוי ברכות הצריכות ואינם דומות כלל לחזרת הש"ץ ולברכת הזימון שנתבאר בסימן קצ"ב.

משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה ולכן די להם בברכה אחת כמ"ש בסימן קס"ז אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כיון שהנאת כלם נחשבת כהנאת גוף אחד ע"י קביעתם יחד אלא א"כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסימן קצ"ג) אבל כשקבעו עצמן סתם נעשו כגוף אחד ואין מעלה כל כך בריבוי הברכות ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב בברכה זו וגם עכשיו ששומעים הם כעונים מכל מקום כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ברב עם וכו'.

וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם אף ע"פ שלא נקבעו יחד ואין מעלה כל כך ברבוי הברכות.

וה"ה בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים וכן אם יושבים בסוכה אחת.

אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אע"פ שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו וכן בקידוש והבדלה וכל כיוצא בהן:

וכל זה כשכל אחד מקיים מצוה שלימה אבל אם בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה אחד מברך לכולם בכל ענין ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו כגון בני ביתו של בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר הבית שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ עד שיבערנו מכל חדריו.

(ואפילו רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולן מוטלות עליו חובה כגון שמפרישין חלה מעיסותיו או קובעים מזוזות בפתחיו או מלין את בניו בשעה אחת אין רשאים לחלק אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד לכולם שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם ולכן די בברכה אחת ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה).

(אבל אם מלין ב' תינוקות של ב' בני אדם רשאים לחלק ולמולם בזה אחר זה ולברך כל אחד לעצמו ונכון לעשות כן מטעם שנתבאר ביו"ד. עכלה"ק):

והנה רבינו מחלק בין ברכת הנהנין כשכולם קבועים יחד (שהם נחשבים כגוף אחד) ובין ברכת המצוות ובברכת המצוות גופא בין הא דכל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת שאז הרשות בידו אם אחד מברך לכולם כדי לקיים ברוב עם ואם רצו כל אחד מברך לעצמו (להרבות בברכות) ובין ברכת המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד וכגון שופר ומגילה שאז מצוה שאחד מברך לכולם רק אם רצו לקיים בנפרד המצוה בפנ"ע הרשות בידם, אלא שחוזר ומדגיש דמ"מ טוב לקיים ברב עם. ע"ש.

ושוב יש להבין, וכמו שהקשינו לעיל בדברי מרן המחבר, דקשה ללכת בין המשפתים ולהבין החילוקים וההגדרות שהגדיר רבינו דמתחילה כתב (לגבי מצוות) הרשות בידם שיברך אחד לקיים ברב עם.

ושוב בברכת המצוות כגון שופר כתב מצוה שאחד מברך לכולם ואם בין כולם נעשית המצוה אין אין רשאים לברך כ"א בעצמו וכו'.

ואיך להבין כ"ז הדק היטב מתי רשאין ומתי חייבים ומתי מצוה וב' והלא משמע מדברי הגמ' והתוספתא דבכל מקרה שרבים מתכנסים לעשות מצוות ביחד מצוה שאחד יברל לכולם משום רב עם הדרת צלך?

ואשר נראה לבאר הגדרים בזה יש להקדים ולחקור בהמעליותא דרוב עם הדרת מלך אם הוא דין ומעלה במי שעושה המצוה, דנימא דע"י שעושה המצוה ברוב עם אינו נוגע כ"כ להמצוה בעצמו, אלא דע"י שהרבה מבנ"י עושים ביחד מצוה אחת הוא הדרת מלך או דנימא דע"י רוב עם, דהרבה מבנ"י עושים ביחד מצוה אחת ובבת אחת הרי"ז מוסיף חשיבות בגוף המצוה עצמו.

ונראה לבאר דמהא דמבואר לעיל בגדר רוב עם בברכות נראה דהמעליותא הוא בעיקר בגוף המצוה ולא רק בגברא.

דיש לעיין בעיקר הדין דעדיף דאחד יברך לכולם מאי מעליותא בזה הרי אפי' כשכולם נמצאים ביחד ועושים מצוה אחת ומברכים יחד הרי זה גופא רוב עם ורוב העם קיים ומה איכפת לן שכל אחד יברך.

והרי תפלה בציבור יוכיח שכל שמתפללים יחד חשיבה תפלה בציבור, וכן הא דמבואר במג"א סי' קפ"ג ס"ק י"ב לגבי זימון דכל שאומר יחד עם המברך מצטרף עם אמירת המברך וחשיב שבירכו במזומן.

ואפ"ה גילו לנו חז"ל שיש מעלה ברב עם במצוות שרבים שנמצאים ביחד עדיף שא' יברך לכולם והוא הדרת מלך.

ופוק חזי לשון רבינו בשלחנו לענין ברכות השחר והוא באו"ח סי' נ"ט סעי' ד' וזלה"ק ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו אמן עכלה"ק.

דנראה לבאר דכשאחד מברך לכולם הרי ברכתו בשם כולם חשיבא ברכת רבים ונשתנה למעליותא חפצה הברכה (והמצוה) לברכה משובחת יותר שהרי ברכה זו ברכת רבים היא. דכשכל אחד מברך לעצמו היא ברכת יחיד, אע"פ שהיא בתוך קהל רבים, נשארת ברכת יחיד. משא"כ כשאחד מברך לכולם הברכה נהפכת לברכת רבים.

בסגנון אחר אולי י"ל, מעלת ברוב עם הדרת מלך אינו רק בכמות דנאמר דיש כמות גדולה מבנ"י שמברכים להשי"ת או שמקיימים מצוות, דאי נימא הכי הרי מה גרע שכל אחד יברך בעצמו הרי עדיין נשאר אותו כמות, אלא י"ל דהמעלה דרוב עם הוא באיכות קיום המצוה.

ומסתעף מזה שהחפצא שנשתנה למעליותא בברכת רבים א"א להיות בכל ציור של מצוה - אע"פ שקיים הכמות, אלא רק היכא שיש ציור דמחייב ומאחד ברכת הרבים הוא שנשתנה הברכה והמצוה למצות רבים אבל כל שאין המחייב אחד ואין לזה צירוף לא שייך בזה גדר ברכת רבים וחזר דינה לברכת יחיד.

ואולי י"ל שהנפק"מ בזה, אי נימא דגדר רב עם הוי כברכת וכמצוות הרבים או כהיחיד הוא איך יוצאים כל אחד מהעם את הברכה או המצווה.

דאי נימא דהוי כברכת יחיד אז נצטרך כל התנאים בלצאת ידי חובתו מחבירו וכגון כוונה לצאת וכו' אבל אי נימא דהוי ברכת רבים וכו' הרי הטעם והסיבה שהפרט יוצא י"ח הוא משום שהוא חלק מהרבים. ודו"ק וצ"ע בכ"ז.

ומעתה נראה דמכל סוגי הברכות הציור הכי קרוב לזה שיהיו ברכת רבים הוא ברכות השבח ולמשל בברכת מאורי האש שהיא ברכת השבח מובן דבשעת ראיית האש חלה ברכת השבח על כל הציבור ביחד כי הסיבה (בריאת האש) מחייבת הברכה וכולם כאחד רואים אותו דבר ממש. דבזה פסק ב"ה שיהא אחד מברך לכולם והוא דין רוב עם הדרת מלך.

משא"כ בברכת הנהנין שכל אחד נהנה מאכילתו הפרטי שלו או בברכת המצוה שכל אחד עושה מצותו הוא שכל אחד חייב לברך הן על אכילתו והן על מצוותו.

ואפי' אם אחד מוציא חבירו ידי חובתו וכגון ע"י שומע כעונה וכיו"ב או ערבות וכו' אין זה כברכת רבים אלא כברכת יחיד שמוציא חבירו י"ח וכנ"ל בארוכה.

ומעתה ניחא דברי הפנ"י (והמהרשד"ם בבר"י) בברכות דלעיל דכ' דעיקר דין רוב עם הוא בברכת השבח והקשינו הא משניות ותוספתא מפורשות (שגם מובא בדברי הפנ"י עצמו) דמוכח דשייך רוב עם גם בברכות הנהנין והמצוות.

אלא דעפ"י הנ"ל י"ל שאין כוונת הפנ"י והמהרשד"ם דרק בברכת השבח איכא חיוב רוב עם אלא דגדר רוב עם שייך טפי (ראה לשונו שם) בברכות השבח. ובברכות הנהנין והמצוה דדומות לברכות השבח.

דבברכת הנהנין, אף שכל א' חייב לברך על הנאתו מ"מ בברה"נ נתוסף גדר ודין חדש דתנן הסבו אחד מברך לכולם דע"י דקבעו והסבו יחד נעשה זה סעודת רבים וכלשונו הזהב דרבינו (בסי' רי"ג סעי' ו' שם) וזלה"ק בברכת הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה ולכן די להם בברכה אחת וכו' כיון שהנאת כלם נחשבת כהנאת גוף אחד ע"י קביעתם יחד וכו' ע"ש (כשתחלת קביעתה היתה ע"ד שלא להצטרף).

וה"ה בברכות המצות[4] שיתכן שני ציורים אחד למעלה מהשני דכשכולם מקיימים אותו מצוה בפני עצמו וכגון שכולם מתעטפים בטלית - או לובשים תפילין הרי מכיון שעושים אותו מצוה באותו זמן ביחד יתכן גם בזה רוב עם והרשות בידם שאחד יברך לכולם וגם בזה יש קיום של רוב עם הדרת מלך מכיון שסוכ"ס כולם עושים אותו מצוה ביחד יהי' אצלם המעליותא של הדרת מלך אבל מכיון שאינם גוף אחד (כמו הקבועים בסעודה) ואינם עושים מצוה אחת (אלא כל א' עושה מצותו בנפרד אף שזה אותו מצוה וכפי' הברע"י דלעיל לעומת פי' הגר"א בתוספתא), הרי הברירה בידם לבחור מה לעשות כי מעלת ריבוי ברכות יחיד שקול כגדר רוב עם זה.

משא"כ הציור הנעלה מזה והוא כשכולם מקיימים אותו מצוה ביחד וכגון שכולם שומעים קול שופר או מקרא מגילה הרי בציור זה, שנחשב לא רק שכמה יחידים מצטרפים למטרה אחת ועושים מצוה דומה אלא זה נחשב למצוה של רבים בזה מצוה (כלשון רבינו שם סי' רי"ג) שאחד מברך לכולם.

ועוד ציור שממחיש אחדות זו יותר מהכל שיושבים בסוכה אחת.

אעפ"כ, מכיון שיסוד רב עם הדרת מלך הוא רק הידור ולעומת זה עומד הכלל דמצוה בו יותר מבשלוחו אפי' מול מצות הרבים, הברירה בידו לקיים מצוה זו בעצמו מ"מ טוב לקיים רוב עם.

ועוד נעלה מזה, באופן שאין ברירה בידו לברך לבד הוא שאם בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה וכגון בדיקת חמץ בבית א' או מצוה שכולן מוטלת עליהן חובה כגון שקובעים מזוזה בפתחי ביתו שאז זה מצוה אחת ממש ולא נגמר המצוה עד שיעשה המצוה בשלימותו בזה אין רשאים, אפי' אם כל אחד רוצה לברך מעצמו מטעם מצוה בו, לברך מעצמו.

שעפ"י ביאור הנ"ל יובן למה לא יקשה להמחבר דין המילה המבואר ביו"ד דמי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם וכן המבואר באהע"ז דאם יש שני חתנים מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם.

דדינים הללו אין ענינם כלל לדין רוב עם בכלל אלא דין אם רשאי להרבות בברכות דדעת המחבר דבזה אין להרבות ומכיון ששניהם ענין א' יש לכוון להוציא שניהם בברכה אחת (וראה שו"ע רבינו שם סוס"י רי"ג) משא"כ הא דהל' ציצית שייך לדין רוב עם מכיוון שהם רבים שעושים מצוה אחת ודו"ק.[5]

שמכל המבואר לעיל שפיר יובן הא דקיישינן בהצריכותא דהשלושה ציורין דשבח, בנהנה ומצוב, וכן מה שהקשינו על הפנ"י ומובן היטב הדק דהרי רבינו בשלחנו בהחילוק דהשלשה אופנים דברכות ברב עם.