בסידור אדה"ז, ב"הגדה של פסח" בתחלתו, כתב: יסדר על שולחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה כו' ועליו לימין הזרוע, וכנגדו לשמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור, ותחת הזרוע החרוסת וכנגדו תחת הביצה הכרפס ותחת המרור החזרת שעושין כורך.

ובהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים כתב רבינו זי"ע: "הכרפס..ואנו נוהגים ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סתע"ג ס"ד ובאחרונים", עכ"ל. ויעויין ברשימות רבינו חוברת צדי"ק שכתב (על פי מה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי חג הפסח תרצ"ה בווארשא): "לכרפס בצל. רק אח"כ נחלשו הדורות לקחו תפוחי אדמה..אבל לא הי' [אדמו"ר מהר"ש] שבע רצון מזה"[11].

כמנהגינו נהגו גם בחוגים אחרים, וכמבואר ממ"ש: (א) בחיי אדם כלל קל סעיף ה: "הירקות לטיבול ראשון, נוהגין בכל אשכנז ליקח העלין מן 'פעטרזיליע', בלשון פולין 'פעטרעשקע'. ומה שלוקחין לטיבול בצל, כיון שאין להם ירק, נוהגין כן"; (ב) בערוך השולחן או"ח סתע"ג ס"י: "ועל כרפס אנו נוהגין ליקח בצלים או צנון או מין ירק שברכתו האדמה או תפוחי אדמה והאחרונים הזכירו שנהגו ליקח פעטריזלי"ן ואין אנו יודעין מה הוא"; (ג) במסגרת השולחן על קיצור שולחן ערוך סי' קיח סק"א - הו"ד גם במעדני שמואל שם סק"ד [על מ"ש בקיצור שם ס"ב "והמובחר הוא לקחת צנון"]: "או בצלים רכים שברכתן בורא פרי האדמה..ויש נוהגין ליקח תפוחי אדמה מבושלים"[12].

ובאוצר מנהגי חב"ד כתב הר"י מונדשיין שליט"א ש"כ"ק אדמו"ר זי"ע הי' מניח בקערה חתיכת בצל גדולה על קליפתה..וכשהיו מגיעים לאכילת הכרפס נטל - בסכין - מהחלק הפנימי (שבמרכז הבצל), ואותו הי' טובל ואוכל".

ושמעתי מקשים, איך נוטלים בצל לכרפס ומברכים עליו בפה"א, והלא אפילו מקדמת דנא לא הי' הדרך לאכול בצלים כשהם חיים[13], וא"כ יש לברך עליהם שהכל נהי' בדברו.

וביותר יוקשה על החיי אדם שהעיד שלוקחים בצל לכרפס, ואף שכתב שאין זה אלא מחמת דוחקן, שאין להם ירק אחר, מ"מ צ"ב איך ברכו עליהם בפה"א לשיטתו בנשמת אדם כלל נא ס"א שעל "בצלים שקורין 'ציבלעס' כשאוכלן חיין נ"ל לברך שהכל, אפילו במדינה שמקצת עניים אוכלים אותן חיין" כיון שאין זה אלא "מחמת דחקן ולא עדיף מפילפלין רטיבא בסימן ר"ב סעיף י"ח, ע"ש במ"א בשם רשב"א וה"ה הכא נחית חד דרגא".

ובמענה לשאלת רבים הנני בזה לבאר מה שמברכים ברכת בפה"א על בצל חי - עכ"פ לכרפס, ומה שמהדרים לקחת בצל דוקא ולא נחה דעת רבותינו כ"כ בתפו"א, וגם לבאר בדרך אפשר למה נהג רבינו לקחת חלק ממרכז הבצל דוקא, וזה החלי.

א. בשו"ע או"ח סר"ה ס"א פסק המחבר: "על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו בשלם. וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראוי' להם קודם שיבשל; אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם, שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך שהכל, לאחר בישולם בורא פרי האדמה. ותומי (פי' שומים) וכרתי (פי' פורט בלע"ז) כשהם חיים, בורא פרי האדמה; לאחר שבישלם, שהכל.

וכתב המג"א שם סק"ג (ע"פ דברי תר"י) דמ"ש המחבר דכאשר הם "טובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל" - אינו מדוייק אלא רק כ"שאין נאכלין חיין [אז הוא ד]מברך כשהן חיין שהכל..אבל כשהן טובים חיין, אף על פי שהן יותר טובים כשהן מבושלים, מכל מקום יברך חיין בורא פרי האדמה", ע"ש. וכתב שכן מבואר ממ"ש המחבר שם (סר"ב סי"ב) "כל הפירות שטובים חיים ומבושלים, כגון תפוחים ואגסים, בין חיים בין מבושלים מברך בפה"ע; ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים, אכלם כשהם חיים מברך שהכל, כשהם מבושלים בפה"ע".

ומבואר דירקות שנאכלים כשהם חיים, אע"פ שמשובחים יותר כשהם מבושלים, מברך עליהם בפה"א גם כשהם חיים.

והנה המחבר סתם שעל שומים כשהם חיים מברך בורא פרי האדמה, ובמג"א שם סק"ד הביא שיטת הב"ח "דתומי וכרתי אפי' חיין [ברכתם] שהכל ואינו מוכרח". ובט"ז שם סק"ב כתב "לחלק בין השומים, דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חיין אפילו בלא פת על כן עיקר ברכתו באכילתו חי אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת..מברך עליו שהכל..וכן בבצל יש חילוק זה".

אמנם עדיין לא נתבאר דין פירות וירקות הראויים לאכילה כשהם חיין אבל אין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין כי אם ביחד עם פת או מאכל אחר, כמו בצלים (לבנים רגילים) כשהם חיין, שבמדינותינו [וכנראה גם במדינת רוסיא מלפנים] רוב בני אדם אינם אוכלים אותם כשהם חיין כי אם עם פת או ביצים או שאר ירקות וכיו"ב; האם כשאוכלם לבדם מברך עליהם שהכל או בפה"א.

בשאלה זו נסתפק השערי תשובה שם סק"ג וכתב "צ"ע במדינתינו שלעולם אין אוכלים השומים והבצלים אף כשהם רכים אם לא טפל לפת ואז אין חיוב ברכה כלל עליהם", והכריע: "ומחוורתא לברך שהכל..אך מקום שהרבה אוכלים כשהם רכים לבדם חיין דינם כשאר ירקות לברך בורא פה"א". והוא כשיטת החיי אדם הנ"ל.

אבל יעויין מג"א סתע"ה סק"י שמתחילה צידד ש"קרי"ן..צריך לברך עליו שהכל" ושוב כתב: "עוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין". ובחק יעקב שם סקט"ז נחלק עליו וכתב שמשמעות הגמרא היא "דבכל מיני מרור מברכין בורא פרי האדמה אף שאינו נאכל חי והטעם צריך לומר כיון דע'י טיבול בחומץ וכהאי גוונא מתאכל" ברכתו בפה"א, ע"ש. הרי שנקט דאפילו דבר שאין דרכו להאכל כמות שהוא חי כי אם על ידי טיבול וכיו"ב ברכתו בפה"א גם כשנאכל חי בפ"ע.

[ובמשנה ברורה סר"ה שם סק"ה הביא דברי השע"ת הנ"ל "שמצדד לומר דאפילו רכים אינו מברך בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם אלא שהכל וכן מצדד בנשמת אדם לברך שהכל", ובשעה"צ שם סק"ז כתב על דבריו "באמת אין סברא זו ברורה, דמחק יעקב לקמן בסימן תע"ה לענין מרור שם משמע דאף דאינו ראוי לאכול כי אם על ידי טיבול בחומץ מקרי ראוי לאכול חי, ואם כן הכי נמי בכהאי גוונא" לענין בצלים ושומים דגם אם אין דרכם להאכל חיין כי אם עם פת וכיו"ב ברכתם בפה"א. וסיים בשעה"צ: "מכל מקום טוב יותר לברך שהכל, דהא מהמגן אברהם שם משמע דלא סבירא לה כוותי' בזה, ובברכת שהכל בודאי יוצא בדיעבד"[14]].

והנה בשולחנו הזהב של אדמו"ר הזקן (או"ח שם ס"א) כתב: "על הירקות מברך בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים..ואפילו מיני ירקות וקטניות שטובים מבושלים יותר מחיין אם דרך רוב בני אדם לאכלם גם כן כשהם חיין מברך בורא פרי האדמה גם כשהם חיין. (ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא ע"י פת או דבר אחר כגון בצלים וכיוצא בהם ובא לאכלם בפני עצמן) ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם שורפים במאוד מברך עליהם שהכל (כמו על החומץ הואיל ונשתנו לגריעותא)"[15].

הרי מפורש בדבריו שבחצאי עיגול שנקט כשיטת החק יעקב דירקות שאינם נאכלים (ע"ד הרוב) לבדם כשהם חיין, אבל נאכלים חיין ע"י טיבול וכיו"ב ברכתם בפה"א גם כשאוכלם לבדם. ועפ"ז פסק להדיא שבצלים שדרכם להאכל חיין עם פת מברך עליהם בפה"א גם כשבא לאכלם בפני עצמן - ודלא כמ"ש השערי תשובה[16].

[וכשיטת רבינו מבואר באלי' רבה סי' תעג ס"קכ"ז שם כתב בשם מהרי"ל בזה"ל: וכשלא הי' מוציא כרפס היה לוקח קפלוטהנקרא לאווך דנאכל כמות שהוא חי כמבושל וראוי לברך עליו בפה"אולא נטלשום אובצל משום ריחן", עכ"ל. ומדבריו משמע שמשום הברכה הי' יכולליטול בצל לכרפס ולברך בפה"א].

ועפ"ז מה שאנו נוהגים לקחת בצל לכרפס ומברכים עליו בפה"א מיוסד על פסק אדה"ז בשולחנו, ואין בזה שום עיקולי ופשורי[17].

והמפורסמות אי"צ ראי' שגם בזמנינו אוכלים בצלים חיין עם פת או בסאלאטים וכיו"ב, וכמ"ש גם בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' קכה שהביא מ"ש בשו"ת מהרש"ם "דבצלים כיון דאיכא סכנתא וקשים לגוף כרמחים דיש בהם משום בשול גוים" [משום דאינם נאכלים כמות שהם חיין], ובסו"ד כתב עליו, וז"ל: ובאמת גם הוראת הגאון מהרש"ם צל"ע בזמנינו שמרבים לאכל ירקות חיים ואוכלים גם בצלים חיים בשבת וקנוח", ע"ש, וככוונתו שאוכלים אותם חיים עם פת או בתוך סאלאט.

ואכן בקובץ מבית לוי (פסקים ובירורי הלכה מבית מדרשו של הגר"ש ואזנר שליט"א) גליון יז עמוד נא פסק: "שום ובצל צעיר שאינם חריפים כ"כ ודרך לאוכלן חיים מברך עליהם כשהן חיין בורא פרי האדמה ושום ובצל ישנים כשאוכלן חיים מברך עליהם שהכל. ובמבושלים בין צעירים בין ישנים מברך עליהם שהכל ואפילו בשלם עם בשר ונשתבחו"[18].

[והנה במשנ"ב שם כתב שממ"ש המג"א בסי' תעה משמע דלא ס"ל כהחק יעקב, והיינו מפני שהבין המשנ"ב דזה שמיאן המג"א שם בסברת החק יעקב הוא מפני שסובר שירקות שאין דרכם להאכל חיין בפני עצמם מברכים עליהם שהכל.

אבל בשו"ע אדה"ז סתע"ה סכ"ג הביא דברי המג"א בזה"ל: "כשאוכל מהמרור קודם אמירת ההגדה יברך עליו בורא פרי האדמה קודם ברכת על אכילת מרור אם הוא ראוי לאכילה כשהוא חי כגון חזרת וכיוצא בה, אבל אם אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי כגון התמכא (שקורין קרין) וכיוצא בו אינו מברך עליו כי אם ברכת על אכילת מרור". ומדבריו מבואר דמ"ש המג"א שהתמכא "אין דרך לאוכלו כמות שהוא" חי, פירושו ש"אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי", אבל בירק הראוי לאכילה, אף אם אין דרך רוב בני אדם לאכלו לבדו כשהוא חי, אה"נ דגם המג"א יודה שברכתו בפה"א גם כשאוכלו לבדו, (וכדמשמע גם מזה שבסי' רה הביא שיטת הב"ח שמברך שהכל על שומים וסיים שאין דבריו מוכרחים).

ומתורצת שפיר קושיית המנחת פתים (או"ח שם) שהקשה על רבינו שסותר את דבריו לכאורה, כי בסי' רה פסק כהחק יעקב ולא כהמג"א, ואילו בסי' תעה פסק כהמג"א.

ולפי מה שנתבאר לק"מ, כי באמת לא פסק אדה"ז כשיטת החק יעקב בכל מכל כל, ולא נקט כוותי' כי אם לענין זה שדבר שאין דרכו להאכל חי לבדו אבל נאכל חי עם פת וכיו"ב - ברכתו בפה"א גם כשאוכלו לבדו. אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה לבדו וכמו תמכא לא מהני מה שנעשה ראוי לאכילה על ידי תערובת וכיו"ב, כי סוכ"ס כשאוכלו לבדו הרי הוא אוכל דבר שאינו ראוי לאכילה ואינו מברך עליו.

ויסוד זה - ממקומו אתה למד, שגם בסי' רה כתב אדה"ז (על יסוד דברי הט"ז הנ"ל) ש"שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם שורפים במאוד מברך עליהם שהכל", הרי שלענין דברים שאינם ראוים לאכלם חיין לא מהני מה שראויים לאכלם חיין עם פת.

אלא שעדיין צ"ע מה שלענין תמכא פסק שאין מברכים עליו כלל כשאוכלו חי בפ"ע, ואילו לגבי בצלים שהזקינו פסק שמברך עליהם שהכל, וצ"ע.

ועל פי כל הנ"ל יש להסביר בדא"פ מה שנהגרבינו ליטול "מהחלק הפנימי (שבמרכזהבצל), ואותו הי' טובל ואוכל", והיינו מפני שחשששהעלים החיצונים היו בגדר "הזקינו" ש"שורפים מאוד", משא"כ מרכז הבצל, אשר החוש והחיך מעידים עליו שהוא רך ומתוק יותר.

ב. ונראה להוסיף דגם לפי השערי תשובה וסיעתו שצידדו שיברך שהכל על בצלים חיין, נראה שאם בירך בפה"א יוצא בדיעבד, וכמ"ש בהגהותרע"א על המג"א סי' תע"ה שם שעל ירקות שאינם נאכלים חיים "אםבירך בורא פרי האדמהיצאכיון דהוא פרי האדמה, אלא כיון דמבושלים טובים אםאוכל חיאינו חשובלברך על חי ברכה חשובה מבוררת ודי בברכת שהכל, אבל מ'מי'ל דבדיעבד מברך בורא פרי האדמה דיצא", ע"ש.

ואולי יש לומר שבנדו"ד שלוקחיםאת הבצל למצות כרפס -מצותה אחשבי', ויכול לברך עלי' בפה"א גם לכתחילה.

ויסוד לסברא זו מצינו בחי' הריטב"א לסדר ההגדה שכתב, וז"ל: תדע שאין מברכין עליו ברכת המצות ברוך אתה ה' כו' אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול ירקות מרים אלא ברכת הנהנין בלבד ובודאי שיש לשאול טעם לזה ועוד היאך מברכין עליו בורא פרי האדמה דהא לא חזי לאכילה, דדבר מר הוא ומוכח בהדיא בפרק כיצד מברכין דכל מידי דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו בורא פרי האדמה..ועל השאלה השני' תשובתך כי אין דין ירקות בלילה הזה כמו בשאר ימים שאין עליהם שום ברכה דהא לא חזו כלל דאילו כל היכא דחזו להדיא ברכתם בורא פרי האדמה והיכא דחזו ולא חזו ברכתם שהכל והיכא דלא חזו כלל אינו מברך עליו כלל וכדאיתא בפרק כיצד מברכין אלא כך הוא הענין כי בלילה הזה מצותו קובעתו ועושה אותו כאילו מידי דחזי כיון שאנו חייבים לאכלו וכן דנתי לפני רבותי שיחיו, עכ"ל.

הרי מבואר מדבריו להדיא דחשיבות מצות כרפס מועיל לענין ברכת הנהנין, שאפילו דבר שאינו ראוי לאכילה כלל וע"כ אין מברכים עליו כלל, מועלת המצוה לעשות אותו "כאילו מידי דחזי" לאכילה וראוי' לברכה.

ואף שהמג"א ואדה"ז פסקו, כנ"ל, שעל תמכא שאינו ראוי לאכילה אין מברכים כלל אפילו כשאוכלים אותו לקיים מצות מרור, וע"כ דלא ס"ל כשיטת הריטב"א בזה, מ"מ נקוט מיהא פלגא בידך, לענין בצל חי, שלכו"ע ה"ה ראוי לאכילה ומברכים עליו, [אלא שי"א שלכתחילה אין לברך עליו כי אם שהנ"ב], שתועיל המצוה להחשיבו שיהא ראוי לברך עליו ברכתו המיוחדת לו גם לכתחילה.

ואם כנים הדברים, נראה ליישב דברי החיי אדם שכנראה הסכים ל"מה שלוקחין לטיבול בצל" (אף שכתב שלא נהגו כן אלא בגלל זה "שאין להם ירק"), ולכאורה צ"ע הלא פסק בנשמת אדם (כנ"ל ס"א) ש"בצלים שקורין 'ציבלעס' כשאוכלן חיין נ"ל לברך שהכל", ולפי מה שנתבאר יש לומר דשאני בצל הנאכל למצות כרפס דשפיר מברכים עליו בורא פרי האדמה לכו"ע וכמשנ"ת.

ג.מה שהעדיפו בצלים על תפו"א נראה פשוטשתפו"א אין מברים עליהם בפה"א כשהם חיין והרי כתב אדה"ז בשולחנו או"ח סתע"ג ריש סי"ז, וז"ל: "וצריך שיהי' הירק ממיני ירקות שברכתן היא בפה"א כשאוכלן חיים כדי שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה". [וראה גם לשונו שם בסוף הסעיף: "אם אין לו אלא ירקות שברכתן היא שהכל כשהם חיים צריך לברך בפה"א על המרור"]. ונראה שלמד כן ממ"ש במנהגי מהרי"ל בסדר ההגדה סי"ד (הו"ד בקיצור במג"א שם), וז"ל: [מהרי"ל] העיד על אביו מה"ר מוסל כשאין לו כרפס נוטל כרתי שקורין לאטיך לטבול ראשון[19], דמצוה לחזור אשאר ירקות. ואמר מהר"י סג"ל שנראה לו שטעם אביו הי' משום שהפייט טוב עלם מקדים ליה, שיסד וז"ל שקל כרתי או כוסברתא כו', ודייק מיני' דמוקדם למצוה זו כמו שדייק המיימוני אמתניתין. ובגמרא נמי דייק דחזרת מצוה מדמקדמי מתניתין וברייתא. ועוד, דכרתי טוב חי ממבושל כדאמר תלמודא, תומי וכרתי חיין ב"פ האדמה מבושלין שהכל. ובפעטרזיל' היה מסופק[20]. עכ"ל. ולכאורה צ"ב, דמה בכך שכרתי טוב חי ומברכין עליו בפה"א, למה לא יקח ירק אחר שטוב מבושל דוקא ויבשלנו ויברך עליו בפה"א. וע"כ פירש אדה"ז דפשיטא לי' למהרי"ל דלכרפס בעינן ירק שברכתו בפה"א גם כשהוא נאכל חי והיינו משום דהכרפס צ"ל נאכל כשהוא חי. [ולולי דברי אדה"ז הי' אפ"ל דלא דיבר מהרי"ל אלא בהוה שקל יותר ליקח ירק חי וע"כ בחר אביו בירק שברכתו בפה"א שהוא חי, אבל אדה"ז פירש דדינא קאמר מהרי"ל, דבעינן דוקא ירק חי ולא מבושל].

ועפ"ז מובן בפשטות למה לא הי' ניחא לי' לאדמו"ר מהר"ש כשלקחו תפוחי אדמה [שאין אוכלים אותם אלא כשהם מבושלים], ומשום שלפי דעת אדה"ז צריך הכרפס להיות נאכל כמות שהוא חי.

ד.ומה שבחרו בבצל-מאכל שיש בו חריפות - דוקא, י"ל עפמ"שבשו"ת דברי יציב חלק או"ח סי' רט לבאר מנהג צאנז "ליקח רעטכליךלכרפס..אולי כיון שקצת חורפא יש בו, ובספר פרדס הגדול סימן קל"ב גביכרפס שיקח ירקות שהן מרין עיי"ש. ואולי דהטעם דכרפס על שם ס' רבוא שעבדו בפרךכמבואר במהרי"ל בסדר ההגדה והובא במג"א הנ"ל, ולכך לא לקח שארדברים של בפה"א ורק דבר שיש בו מקצת חריפות ודו"ק".

וראה גם כלבו סימן נ: "אם לא ימצא כרפס יקח שאר ירקות דמרירי". ובפירוש הריטב"א להגש"פ: "ואחר שקידש על הכוס וטעמו ממנו כל אחד רוב רביעית, ואחר שנטל כל אחד ואחד ידיו, יש להם לאכול מן הירקות המרים".

[11]) וברשימת אחד התמימים שלמד בישיבת תומכי תמימים בעיר אטוואצק ("מה ששמעתי מרמ"ש [=כ"ק אדמו"ר זי"ע] ששמע מכ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א") - הו"ד בספר אוצר מנהגי חב"ד על ניסן אייר עמוד = כתב: "אדמו"ר מוהר"ש הי' נוהג כרפס בבצלים, ואחר-כך - מפני החולשה - התחילו בני הבית לנהוג בקאַרטאָפעלעס [תפוחי אדמה]". ובר"ד מסדר ליל ראשון דחגה"פ ה'תשכ"ז (ספר 'המלך במסיבו', קה"ת תשנ"ג, ח"א עמוד קלא) נרשם שהרש"ג העיר שכמדומה לקחו תפוחי אדמה לכרפס, והשיבו כ"ק אדמו"ר זי"ע ש"זה שייך לנשים".

[12]) וראה 'יסוד ושורש העבודה' שער ט פרק ד: "על כרפס יזמין עלי בצלים". וראה ויגד משה סי' יז אות ח שהביא דבריו והוסיף: "וכן הי' מנהג אא"ז הגה"ח בעהמח"ס באר יהודה ז"ל". ובקובץ נזר התורה (ירושלים, ניסן תשס"ח) עמוד רסט כתב ידידי הרי"ד קלויזנר שליט"א: "שמעתי מכמה אנ"ש שלוקחים אמנם 'בצל ירוק' אבל נראה שהמנהג הוא לקחת בצל רגיל".

[13]) וכמבואר גם מדברי הנשמת אדם - הו"ד לקמן בפנים.

[14]) וצע"ק לפמ"ש המשנ"ב לקמן סר"ו סק"ג בשם הפנים מאירות, וכ"כ רע"א - הו"ד לקמן בפנים ס"ב, ש"פירות האדמה שטובין מבושלין יותר מחיין שדינן לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיין אם בירך בפה"א יצא", למה עדיפה ברכת שהכל מברכת בפה"א. וי"ל. ואכ"מ.

[15]) וכ"ה בסדר ברכת הנהנין פ"ו סי"ב: אם דרך רוב בני אדם לאכלם גם כשהן חיין כמו מיני ירקות וקטניות אפילו טובים מבושלים יותר מחיין מברך עליהם בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא עם פת או ד"א כגון בצלים וכיוצא בהם מברך עליהם בורא פרי האדמה כשהן חיין אבל בצלים מבושלים מברך עליהם שהכל נהיה בדברו כיון שמתקלקלין כשמבשלין אותם בפני עצמם ואפילו נתבשלו עם בשר ונשתבחו לפי שהבשר או התבשיל שמשביחן הוא העיקר הואיל ובישולם עם בשר ותבשיל הוא כדי שיתנו הם טעמן בבשר ותבשיל ולא הבשר והתבשיל בהם".

[16]) ויעויין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' סד שפסק כשיטת החיי אדם והשערי תשובה: "בדבר שומים ובצלים שבמדינותינו אין דרך לאכול אף כשהם רכים בלא פת יש להורות לברך שהכל על חיים בין רכים בין זקנים". אבל יעויין באג"מ שם סי' סב שכתב "על הצנון במדינתנו שהוא הרעטאך שהוא מר ואין דרך לאכול בלא פת שחידש הח"א שאין לברך אלא שהכל יש לעשות כן אף שהגר"ז פליג עלי', משום שעכ"פ הוא ספקא דרבוואתא, וטוב יותר שלא לאכול בלא פת לכתחלה". ולכאורה לשיטתי' הוא הדין לענין בצלים שטוב יותר שלא לאכלם בלא פת.

[17]) וראה 'ליובאוויטש וחיילי' (להרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן. ברוקלין תשמ"ג) עמוד 77 שהחסיד ר' אברהם דוד פעווזנער ז"ל "הי' מדקדק גדול במצוות בחומרות שונות" וביניהן ש"על תפוחי אדמה לא הי' מברך בורא פרי האדמה מחמת ספק אלא עשה מקודם ברכה על בצל [בפה"א] ועל הערינג [שהכל] ואח"כ אכל תפוחי אדמה". הרי שכך נהגו בפשטות, גם המחמירים ומהדרים במצוות, לברך בורא פרי האדמה על בצל.

[18]) וראה גם הערות הגר"מ אליהו ז"ל לספר 'וזאת הברכה' עמוד 361 שבצל חי שאינו חריף - ברכתו בורא פרי האדמה.

[19]) ראה שו"ת חתם סופר או"ח סימן קלב: "ועוד באתי לעוררהו ע"ד שארי ירקות שהמציא מהרי"ל שיהיה כרפס על רמז פר"ך ס' כמ"ש מג"א [סי' תע"ג סק"ד], ומ"ו הגאון מו"ה נתן אדליר טרח ויגע לידע איזה נקרא כרפס הואיל ונפיק מפומא דגברא רבא מהרי"ל ומצא שנקרא ברוב לשונות אפי"א (ובהגדה אפי"ך), והוא הנקרא בלשון דייטש צעלי"ר והוא נאכל כמו שהוא חי נטבל בחומץ וכן אנו נוהגין אחריו, ונתתי סימנא מילתא אפי"א ר"ת כמו אל פועל ישועות אתה".

[20]) פירש במג"א סתע"ג סק"ד: "ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בורא פרי האדמה כמ"ש סי' ר"ה".