על הכתוב (יתרו יח, ז) "וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה", איתא במכילתא "מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו". והכי קי"ל להלכה, וכנפסק בשו"ע (יורה דעה ר"מ סעיף כ"ה) "חייב אדם לכבד חמיו".

ובטור כ' שמקור דין זה הוא ממדרש שוחר טוב, שם נלמד חובה זו מדברי דוד לשאול חמיו (שמואל א כד,כד): "ואבי ראה גם ראה" – "מיכן שחייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו".

ויש לעיין למה העדיף הטור ללמוד כבוד חמיו מדברי דוד ולא מהנהגת משה[3].

בפשטות י"ל דהחידוש בדברי דוד הוא בזה שקראו "אבי", דמזה נוכל ללמוד דהחובה לחותנו היא גדולה וחמורה מסתם חובת כבוד שחייב לת"ח ולזקנים, והוא דומה לכיבוד או"א, וכמש"כ המדרש "חייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו". ולכן הביא הטור המקור דוקא מדוד.

אבל זה אינו, דהטור והמחבר הרי שינו מלשון המדרש וכתבו רק "חייב אדם לכבד חמיו" והשמיטו תיבת "כאביו"[4]. והב"ח מדייק מזה שהכוונה "לכבדו כשאר זקנים חשובים", ולא כ"כ כמו בכיבוד או"א. וכדהביא הש"ך שם (ס"ק כ"ב) להלכה. וא"כ אדרבא, הלימוד מהמכילתא עדיפא, שלא נאמר שם "כאביו"?

עד כאן תוכן ההערה ששלח לי חתני הרב שמואל חיים שארף שיחי', משפיע במתיבתא דשיקאגא. והיא לכאורה שאלה גדולה[5].

והנה הב"ח כ' דלהכי לא הביא הרמב"ם הלכה זו משום דבמדרש תהלים חולקים רבנן על ר"י וס"ל שאמר דוד "אבי" לאבנר לא לשאול. ולדידהו ליכא למילף מדוד חיובא דכיבוד חמיו, והלכתא כחכמים ולא כר"י. ולכן לא הובא ברמב"ם. (וע"ש עוד בב"ח דס"ל להטור דגם לרבנן יש ללמוד דיש חובת כיבוד בחמיו אבל כאביו, ודבריו צ"ב).

גם הגר"א העיר כדברי הב"ח דבמדרש היא פלוגתא בין ר"י ורבנן, וז"ל: "כ"ה בשוחר טוב על פ' הזה, והביאו בילקוט שם, וע"ש מחלוקת ר"י ורבנן, מ"מ לדינא משמע דלא פליגי" (ועד"ז כ' החיד"א בברכי יוסף).

והמנחת אלעזר (ח"ג סל"ג) נתקשה בדברי הגר"א היכן ראה משמעות זו דלדינא לא פליגי. ונר' דכוונת הגר"א היא משום שהמדרש מקדים "מיכן שחייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו", ואח"כ מובא פלוגתת ר"י וחכמים בביאור הכתוב, ומזה משמע שלדינא אינם חולקים.

ובתורה תמימה תמה על הב"ח, נניח דאין ללמוד מדוד מאחר דקי"ל כרבנן ולא כר"י, אבל הרי במכילתא מובא דין זה בלי חולק, ולמה השמיטה הרמב"ם. והניח הדבר בצע"ג. האומנם הטור, הב"י הב"ח וכו' ודאי ידעו מהמכילתא ומ"מ לא הביאוהו, ומהאי טעמא לא הביאו הרמב"ם. אבל מ"מ צ"ב בטעמא דמילתא שהרמב"ם והטור וכו' לא ראו בדברי המכילתא מקור לדין כבוד חמיו.

וי"ל בפשטות, דהנה ז"ל המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א): "וישתחו וישק לו. איני יודע, מי השתחוה למי, או מי נשק למי, כשהוא אומר: וישאלו איש לרעהו לשלום, מי קרוי איש, הלא משה, שנא' (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד, הוי אומר, לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו".

מהלשון "מוכן" ולא "חייב"[6], משמע דלא נאמר בתורת חיוב.

משא"כ במדרש תהלים (מזמור ז) הנוסח הוא: "כיון ששמע דוד כך אמר ליה "ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי (שמואל-א כד, יב)", מיכן שחייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו. ר' יהודה אמר "אבי ראה גם ראה", אבי ראה, אמר לשאול, "גם ראה" אמר לאבנר. ורבנן אמרי "אבי ראה" אמר לאבנר, דהוה אריה בתורה, "גם ראה" אמר לשאול".

וכיון דרק במדרש תהלים מובא בלשון חיוב לכן הביא הטור המקור דוקא משם[7].

והטעם שבאמת לא למד המכילתא ממשה דאיכא חיוב כבוד חמיו, י"ל בפשטות, משום דאיכא למימר דהנהגת משה רבינו לצאת לקראת חותנו לקבל פניו בהשתחוואה ונשיקה לא הי' בגדר חיוב, דגם באביו ממש אינו מחויב בזה, ובפרט משה רבינו איש האלקים שניתנה תורה על ידו והי' בגדר מלך וגם גדול ומנהיג הדור ואב הנביאים וכו', ובפרט כלפי חותן אינו יהודי[8]. משא"כ בדוד ששאול הי' רודפו לא מסתבר שהי' מכבדו כ"כ לקראותו "אבי" אם לא הי' בזה חיובא[9].

וי"ל עוד בזה[10]:

יש לחקור ביסוד חיובא דכבוד חמיו, דיש לומר דעי"ז דאשתו כגופו (מנחות צג, ב ועוד) חייל יחס עצמי בין אבי' ואמה לבעלה, ודינא דכבוד חמיו הוא חיוב עצמי[11]. או דנימא דכל עיקר דינו אינו אלא משום כבוד אשתו[12].

והנה קי"ל דכל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן מתאבל עמהם כדאי' במו"ק כ,ב ולהלכה ברמב"ם (הלכות אבל פ"ב הלכה ד-ה). ובש"ס שם דבאשתו מתאבל רק על הורי' ולא על שאר קרובי'. ומפורש שם (ובדף כו, ב) דטעמא משום "כבוד אשתו". ובל' הרמב"ם: כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים . . אשתו הנשואה אף על פי שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרובים אלא על אביה ועל אמה משום כבוד אשתו נוהג אבלות עליהן בפניה . . ובפרק ח הלכה ה: וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה.

ולכאורה צ"ב, כיון דחייב אדם בכבוד חמיו, אמאי אין חובה זו מצ"ע מחייבו בקריעה ואבילות, ואמאי אנו צריכים לכבוד אשתו.

וי"ל שהרמב"ם הוכיח מזה דכל עיקר חובת כבוד חמיו וחמותו הנלמד מדוד (וממשה) אינו חיוב עצמי כ"א דהוא חלק ממצות כבוד אשתו. וכיון שחובת כבוד אשתו גדולה ורחבה מאד וכוללת ריבוי פרטים, וכדברי חז"ל (יבמות סב, ב וסנהדרין עו, ב)[13] המובא ברמב"ם (הלכות אישות פט"ו, הי"ט): "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו", לכן לא ראה הרמב"ם צורך להביא פרט זה של כיבוד חמיו אחרי שאינו אלא פרט אחד מתוך אלפי פרטים הכלולים בחובת הבעל ל"כבדה יותר מגופו".

ויש לומר עוד יתירה מזו: הרבי כבר קבע היסוד לחלק בין ספרו של הרמב"ם ל(הטור ו)השו"ע. דהשו"ע בעיקרו היא ספר שמושי לדעת הלכה למעשה, ולכן ראה הטור, ואחריו המחבר, צורך להביא הלכה זו של כיבוד חמיו, אחרי שהוא נוגע למעשה.

אבל הרמב"ם כתב בהקדמתו שחיבורו "מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא". ולפי מה שנתבאר בשי' הרמב"ם הרי אין שום הלכה מיוחדת ומסוימת של כבוד חמיו, ואינו אלא אחת מריבוי הפרטים הכלולים בכבוד אשתו, ואין בזה שום הלכה, תקנה, מנהג או גזירה מיוחדת, ולכן אין מקומה בספר הי"ד.

והנה כתב הטור (סשע"ד) ונעתק בשולחן ערוך (שם ס"ו): "וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ומיהו דוקא בעודו בפניו אבל אם אינו בפניו א"צ לנהוג אבילות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא כשמת אביה או אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל אם מת אחיה או אחותו או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה".

וצ"ב, דבש"ס מפורש דמשום "כבוד אשתו" הוא דמחייב, ומה ראה הטור ואחריו המחבר לנטות מזה ולהגדיר יסוד החיוב "משום כבוד חמיו". (והטעם דאין הבעל חייב להתאבל על שאר קרובי' בפשטות היא משום דגם חובת אשתו להתאבל על הורי' היא חמורה מחובתה ליתר קרובי', חדא משום עצם הקורבה יתירה שיש בין אב ואם לילדיהם שהיא יתירה על הקורבה לשאר קרובים[14], וגם משום חובת כיבוד או"א, ולכן לא חייבו חכמים להראות אבילות משום כבוד אשתו אלא על הורי' ולא על שאר קרובי').

וי"ל דס"ל להטור והמחבר דלהלכה לא קי"ל כפי אשר ביארנו בשי' הרמב"ם (דחובת כבוד חמיו אינו אלא פרט בחובת כבוד אשתו), אלא סבירא להו דכבוד חמיו היא חובה עצמית כמו כיבוד או"א, ולא משום לתא דחובת כבוד אשתו.

ולשיטתם מסתבר דאף דמפורש בש"ס דהחובה להתאבל על הורי אשתו היא משום "כבוד אשתו", בע"כ שהכוונה בזה היא "כבוד אשתו" ביחד עם כבוד חמיו וחמותו, דחובת כבוד אשתו גרידא אין בכחה לחייב הבעל בחובת אבילות כ"א בצירוף חובת כבוד חמיו, והיינו טעמא דאינו חייב על יתר קרובותי'.

[3]) הגר"א אמנם מציין גם להמכילתא.

[4]) להעיר דבלבוש (שם ס"כד) אמנם כתב: וחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו, שכן קראו דוד לשאול אבי וכו'.

[5]) וכבר העיר בזה החיד"א בברכי יוסף שם.

[6]) להעיר דבמדרש שכל טוב (בובר) עה"כ הנוסח היא: מיכן אמרו שחייב אדם להיות נוהג כבוד בחמיו. ועד"ז בפס"ז שם: מכאן שחייב אדם להיות נוהג בחמיו כבוד.

[7]) שוב מצאתי עד"ז ב"הגהות וההערות" הנדפס בטור הוצאת מכון ירושלים.

[8]) למ"ד יתרו קודם מ"ת בא (ע"ז כד, א), י"ל דהטור לא הביא מהמכילתא משום דאין למידין מקודם מ"ת כדמצינו ביומא (כח,ב) "אנן מאברהם ניקום ונגמר". וכדביאר הריטב"א שם לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והאבות עשו רק לעצמם ולא בתורת הלכה לדורות.

אבל ע' א"ת בערכו דמצינו בכו"כ מקומות בחז"ל שלמדו מקודם מ"ת. ומובא שם הרבה דרכים שנאמרו בזה. ומהם, דבמקום שאין סברא לחלק למדים גם מקודם מתן תורה (העמק שאלה להנצי"ב לשאילתות ויחי). ולפ"ז שפיר אפשר ללמוד כבוד חמיו מהנהגת משה רבינו כלפי יתרו. אבל לפי מש"כ בשאילת שלום (שאילתות שם אות מה) דמה שאפשר ללמוד גם מאחר מתן תורה אין למדים מקודם מתן תורה, מובן אמאי העדיף הטור הלימוד של מדרש שח"ט על הלימוד במכילתא.

[9]) כעין סברא זו כותב הערוך השולחן (שם סמ"ד) לתרץ קושי' אחרת, ואלה דבריו:

חייב אדם לכבד חמיו וחמותו, שהרי דוד קרא לשאול "אבי" דכתיב (שמואל-א, כד, יא): "אבי ראה גם ראה". כן כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף כ"ד. ואיני מבין הראיה, שהרי אלישע קרא לאליהו גם כן "אבי, אבי! רכב ישראל ופרשיו!" (מלכים-ב, ב, יא). ואי משום שהיה רבו מובהק, אם כן גם על שאול נוכל לומר כן, לפי שהיה מלך. וכן עבדי נעמן שר צבא מלך ארם קראו לנעמן "אבי" (שם ה, יג), כדכתיב: "ויגשו עבדיו, וידברו אליו ויאמרו: אבי דבר גדול . . ". ו"אבי" הוא רק שם הכבוד, כמו שאמר אליהו לאיוב: "אבי יבחן איוב עד נצח" (איוב לד לו). ואולי דמפני שאז רדף שאול את דוד, ולא היה לו לדוד לאהבו ולכבדו, ואלולי שחל שם "אב" על חמיו לא היה קוראו "אבי".

[10]) הדברים דלהלן מיוסדים על מה שראיתי בס' רץ כצבי מר' צבי רייזמן שיחי' (ח"ב ס"א), והרחבתי עליהם.

[11]) וכ"ה להדיא בחרדים פי"ב (עשין מה"ת פ"ד) אות ג ונעתק בהגהות הרב אברהם אזולאי (זקנו של החיד"א) על הלבוש. ובלשונו "וטעמא, משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיב ואב ואם של זה כאב ואם של זה".

[12]) העיר לי חתני הרב אליעזר ראקסין שיחי': שאלה זו בגדר מצות כבוד חמיו (אם הוא חיוב עצמי משום דאשתו כגופו דמיא או דהוא סניף למצות כבוד אשתו), דומה לדיונו של המנחת חינוך (מצוה ל"ג) בגדר מצות כבוד אחיו הגדול. דהרמב"ן (בהשגות לספה"מ שורש בשי' הבה"ג שלא מנה כבוד אחיו הגדול בתרי"ג מצוות) שהוא בכלל כאו"א ולהכי אינו נוהג אלא בחיי אביו. אבל ברמב"ם משמע דנוהג גם לאחר מיתת האב (כי בהל' ממרים פ"ו הט"ו הזכיר הרמב"ם דחובת כיבוד אשת אביו ובעל אמו אינו אלא בזמן שאביו או אמו בחיים. ואילו לענין חובת כבוד אחיו הגדול המובא באותו ההלכה מיד אח"ז, לא הזכיר תנאי זה). ולכאו' היינו משום דס"ל להרמב"ם דהוא חיוב עצמי. (וראה גם בפתחי תשובה יורה דעה סר"מ ס"ק יח שהביא דיון זה מתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ה).

ויש לעיין אם י"ל כן גם בנידון דידן, דאם הוא חיוב עצמי משום דאשתו כגופו אולי נשאר הוא גם אחר מות אשתו. או נימא דגם לפי צד זה פקע החיוב אחרי מיתת אשתו אחרי שאינו עוד חמיו.

[13]) ובבבא מציעא (נט, א) "אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו כו'". ובחולין פד, ב "דרש רב עוירא . . לעולם . . יכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו".

[14]) אלא שמהך טעמא גרידא הי' חייב להתאבל גם על ילדי אשתו.