ניו דזשערזי
- עיונים בשיחת אדמו"ר הריי"ץ נ"ע -
סעודת שבועות כסעודת מצוה
בספר השיחות תש"ג ע' 142 סח הרבי הריי"ץ (בתרגום שלי לפי הבנתי): בסעודת יו"ט בחג השבועות תרי"ג אמר זקני אדמו"ר הצ"צ להמסובים בשלחנו הקדוש - סעודה אי אפשר לצאת במחשבה או בדיבור, צריך לכך מעשה. הסדר של ג' לבושי הנפש הוא מחשבה דיבור מעשה ובסעודת מצוה המעשה מזכך את הדיבור והמחשבה.
הרבנים שנכחו בשלחנו התפלאו: מדוע ציין הרבי [הצ"צ] את סעודת יום טוב כסעודת מצוה, הלא סעודת שבת גבוהה יותר מסעודת יו"ט כמאמר (זוהר ב' פח, ב) פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם? גם תמוה - דאף על פי שאכילת שבת אכן אינה צריכה בירור כי אינה מגשמת, ואילו סעודת יו"ט יכולה גם לגשם ולכן צריכה תענית דבה"ב אחר יו"ט, ומכיון שכך שגם סעודת שבת שלמרות שאינה מגשמת גם אינה מזככת, למה אמר הרבי שבסעודת מצוה, האכילה - שהיא במעשה - מזכככת הדיבור והמחשבה? עוד תמהו - מדוע הרבי מכנה את סעודת יו"ט חג השבועות בשם "סעודת מצוה" ולא סעודת יו"ט?
...כולם, כ"ק בנו הרבי והרבנים המסובים שחזרו על התורה ... פלפלו בהאימרה הנזכרת. והרבי זקני אדמו"ר מהר"ש הסביר אמרת אביו ... בהסבר כזה:
סעודת חג השבועות, למרות שהיא סעודת יו"ט, בכל זאת בעיקרה היא סעודת מצוה. דבכל המועדים הסעודות אעפ"י שהן גם סעודת מצוה הן עם זאת רק סעודת של מצוה פרטית, אבל סעודת חג השבועות היא סעודה של קבלת התורה והמצוה. והדברים קל וחומר אם מכניסים ילד יהודי אחד תחת כנפי השכינה בבריתו של אברהם אבינו או ע"י הכנסתו לחדר, הרי הסעודה היא סעודת מצוה - מכל שכן ששים רבוא יוצאי צבא לבד זקנים ונשים וטף שהשי"ת הכניסם לחדר ללמדם קמץ אלף א [שהסעודה היא סעודת מצוה]... לפיכך הסעודה בחג השבועות הינה סעודת מצוה בעיקרה בנוסף על העובדה שהיא גם סעודת יום טוב.
אצל אלו שהם עובדי ה' בגופם קיימת ארבע מדריגות בסעודות שהן חלוקות זו מזו לא רק במדריגתם אלא גם בפעולתם ובהשפעתם, וסדרן: א) סעודת חול. ב) סעודת יו"ט. ג) סעודת שבת. ד) סעודת מצוה.
ארבע דרגות בסעודה
א. סעודת חול מבואר בזוהר נהמא אפום חרבא ליכול ... בסעודת חול יש ליזהר שדבר אכילה ושתי' לא יגשם... ב. סעודת יו"ט היא סעודת מצוה פרטית של היום טוב המסויים, ולכן הגשמי של מאכלי יו"ט אינו חומרי כמאכלי חול, לפיכך מאכלי יו"ט זקוקים לבירור, אך לא בירור כמאכלי חול, שכן סעודת יו"ט היא אכן סעודת מצוה לכן הם מגושמים כסעודת חול, אך בכל זאת הגשמה קיימת בה ועל כך נאמר פרש חגיכם. ולכן צריכים תענית בה"ב שמא חטא, שהרי מאכלי יו"ט יש להם גשמיות שמינה ונעימה שצריכם לבירור. ג. סעודת שבת היא ענין שונה לגמרי אפילו ביחס לסעודת יו"ט, מאכלי שבת אינם מגשמים ולכן אינם צריכים לבירור ... במאכלי יו"ט קיימת החומריות שבגשמיות ... ובמאכלי שבת הגם שהם גשמיים אך אינם חומריים ... וכשאוכלים מאכלים אלו מתוך הנאה מהמאכל ... המאכל עצמו מורידו ממהותו כסיפורו של הבעש"ט שהראה לתלמידיו על מישהו שאכל סעודת ליל שבת לתיאבון מבשר השמן וראו שור מלובש בבגדי שבת. ד. סעודת מצוה היא הדרגה הגבוהה בסדר של הסעודות. בסעודת מצוה, המצוה מאירה בתוך הסעודה ... בסעודת מצוה כל ענין האכילה ושתי' הוא טפל, העיקר הוא המצוה שגרם את הסעודה, העיקר העיקרים של סעודת מצוה הוא ההתוועדות שמוסיפה באהבת ישראל ולכן הסעודה פועלת הזדככות.
וזקני [אדמו"ר מהר"ש] סיים: האבא [הצ"צ] הזכיר ענין סעודת מצוה בסעודת חג השבועות, מצד היתרון והמעלה שבסעודה בה כל המסובים הם בהתוועדות ובתכלית הביטול, וההתוועדות והביטול גורמים הזדככות ועלי' מדרגא לדרגא.
תמיהות ושאלות במשמעות אכילת יו"ט
שיחה זו צריכה לעיון גדול מהרבה בחינות. ראשית אני נבוך בדבר פשוט בשיחה זו, דברור שבשיחה זו קובע את סדר הסעודות שלא כסדרם בהלכה, דהרי מפליא ביותר שסעודת מצוה שאינה סעודת חובה כלל, [דהיינו, שאעפ"י שכשעושים מצוה כגון למשל בברית ברית מילה ובחתונה, נוהגים לקיים סעודת ויש בכך קיום מצוה (ראה בארוכה בשו"ת חות יאיר סי' סז), אך לכאורה אין חובה לאדם להשתתף בו, רק נאמר שכל הנהנה מסעודת נישואין חייב לשמחו, ראה שו"ע אבהע"ז סי' סה ס"א ובנו"כ]. ולפי"ז יוצא, שסעודת מצוה גרידא, שבהרבה מקרים אינו אלא מנהג בלבד, כגון המוזכר בשיחה - הכנסת ילד לחדר, הוא יותר מזכך מאשר חיוב סעודה (מדאורייתא) בשבת ויו"ט?!
וגם בעצם הענין תמוה. שסעודת מצוה, שכל עניינה של הסעודה היא להיות טפילה בלבד להמצוה ואינה המצוה בעצמה, כמו במילה שעיקר המצוה הוא המילה ורק הסעודה מבטאת השמחה של מצוה, תהי' יותר גדולה ומזככת מסעודה שעצם חפצה שלה היא מצוה ממש כמו בסעודת יו"ט ושבת?!
שנית, צ"ע להבין לפי גדרי ההלכה ההבדל בין שבת ליו"ט, דלכאורה שמחת יו"ט אף גדולה מסעודת שבת, דאכילה ביו"ט מדאורייתא לכו"ע כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רמב ס"א ובקונט"א אות ב,* (וכן משמע בסי' תקכט ס"י) ואילו סעודת שבת היא מדרבנן בלבד?
שלישית, הלא בסעודת יום טוב מצינו עוד קיומי מצות בסעודות יו"ט, דבליל פסח מתקיימת מצות מצה, ובעיקר בחג הסוכות שבכל סעודה מתקיימת מצות סוכה? ובשמחת תורה מתקיימת סעודת מצוה לגמרה של תורה?
מדוע לא הוזכר טעם חיוב אכילה בשבועות לפי אדה"ז
רביעית, צ"ע ביאורו של אדמו"ר מהר"ש שסעודת שבועות נקראת סעודת מצוה בגלל סעודת הכנסת ישראל לכנפי השכינה, ולכאורה מדוע לא ביאר עפ"י המבואר בשו"ע אדה"ז סי תצ"ד סי' י' ש"יום שנתנה בו התורה צריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה לפיכך אינו דומה לשאר יו"ט ושבתות...". (עפ"י סוגיית הגמ' פסחים ס"ח ורש"י שם. וכ"פ המהרי"ל בניגוד להרמ"א כמבואר בסי' תר"ד במג"א סק"א וכמו שהארכתי בזה בגליון זה, ורבינו הוא היחיד מהאחרונים שראיתי שמביא פסק זה להלכה).
[אולם בזה יש לענות בדוחק כי הצ"צ התבטא שהיא סעודת מצוה בנוסף לעצם סעודת החג, ואילו הטעם המבואר בשוע"ר הוא סעודה של קבלת התורה ואולי הרי זה גדר החג, כשם שבפסח שגדר החג הוא חירות ומהווה עצמו של חג, כך בשבועות הסעודה שלמען קבלת התורה אינה אלא שמחה על מהותו של חג, ולכן אין זה אלא סעודת יו"ט. אך הלא הצ"צ הזכיר סעודת מצוה, ולכן הוכרח המהר"ש לבאר טעם נוסף מצד כניסה לכנפי השכינה, ובמ"ת יש שני ענינים - א) קבלת התורה. ב) וקבלת המצות (ראה לקו"ש חכ"ו ע' 155 ואילך מעין זה). וסעודה שבשבועות היא גם שמחה על קבלת המצות. אך עדיין צ"ע, ששמחה על קבלת התורה לא תהא כשמחה של מצוה? ובמיוחד שבשיחה שם הביטוי הוא מצוה].
חמישית תמוה, שלא מצינו בגר שהוא עושה סעודה בהכנסתו לכנפי השכינה, ומש"כ רבינו סעודת הכנסה לחדר, צ"ע אם יש בכך גדר של סעודת מצוה, כי בהרבה מקומות לא נוהגים בכלל בסעודה כזו? ולכאורה יותר מתאים הדוגמא מסעודת בר מצוה שהיא סעודה על עצם הכנסתו לעול המצות והוי כעם ישראל במ"ת [ולהעיר מהמבואר שרב יוסף עשה סעודת מצוה כשנודע לו שסומא חייב במצוה]
שישית, יל"ע מהו הגדר של אכילת עיוכ"פ שנחשבת כתענית תשיעי, האם היא כאכילת יום טוב או כשבועות, שכן אכילתו בעצמו מהווה ממש כתענית, ולכן אסור התענות ת"ח כפי שנפסקה ברמ"א סי' תר"ד שם ובשו"ע אדה"ז ובב"י שם ובראשונים והדברים ידועים.
בין סעודת שבת לסעודת יו"ט
הנה בעניין ההבדל בין שבת ויו"ט נראה לבאר: דהנה בדברי אדמו"ר הריי"ץ נ"ע על מהות סעודת יו"ט מביא דברי הזהר בלשון הכתוב במלאכי "פרש חגיכם ופירש שבתכם לא קאמר". ולכאורה מבואר שם בזוהר בחובת הכנסת אורחים שדוקא ביו"ט מחוייב בכך ולא בשבת, ומהו הראי' מכאן על סעודת שבת שהוא חומרי?
והנה יעוין ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח: "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים והאומללים, אבל מי דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיכם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה זו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ומעין זה מבואר בהל חגיגה פ"ב הי"ד והלכות מגילה פ"ב הלי"ז עיי"ש. לעומת זאת בשבת אינו כותב כלל שחייבים לשתף עניים וכבר ציינו שהן הן דברי הזהר שם. אך טעון ביאור - מדוע בשבת אין זה שמחת כריסו כשאינו משתף עניים בסעודתו?
והנראה בזה דהנה בפשטות, והדבר אינו צריך לפנים, ההבדל בין חיוב סעודה של שבת וחובת אכילה ביום טוב הוא, דאכילת שבת היא מדין עונג ואכילת יו"ט הוא מדין שמחה, ונראה לומר שבכך נעוץ הבדל יסודי יותר; דנראה דדין עונג למדו מ"וקראתם לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" כמבואר בשו"ע רבינו סי' רמב ס"א ועיקרן מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קודש שנאמר "וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש ומקרא קודש פירשו חכמים ... לענגו בענג אכילה ושתיה", וא"כ יסוד הדבר בעונג שבת הוא חפצא דקדושת ושביתת השבת עצמה המקרא קודש שבה מחייבת האכילה והעונג. ואפילו לדעת האומרים שכבוד ועונג מדרבנן הרי י"ל שעונג שבת הוא מגדרי קדושת השבת, דשביתת השבת עצמה מחייבת העונג.
ברם אכילה ביו"ט מבוסס על דין שמחה. ונראה דשמחה ביו"ט אינה מקדושת יו"ט אלא להיפך, דמצינו שהרבה דברים התירו ביו"ט בגלל שמחת יו"ט, ראה רמב"ם שם פ"ג ה"ד "ולא התירו דבר זה אל מפני שמחת יו"ט" ובפ"ד הי"ב "ולא ימנע משמחת יו"ט" ועוד, א"כ נראה דביו"ט שני גדרים: גדר מקרא קודש ולכן אסור בה מלאכה, וגדר הפכי - שמחה שמתירה מלאכות של אוכל נפש. כי זה גדר של שמחת יו"ט שאדם יחגוג "חציו לכם" [וזהו איפוא הכוונה במבואר בסוגיא בפסחים שם, חציו לכם וחציו לה', דהיינו שני גדרים במועד, כמשנ"ת].
ומעתה מובן דבעצם אכילת שבת משום קדושת שבת יש בה, ולא יתכן שתהא שמחת כריסו בשום אופן, כי האכילה היא עצמה חלק משבת ולכן אין חייבים להזמין אורחים להופכו לשמחת ה'. ברם בסעודת יו"ט המיוסדת על חובת שמחה ואינה חלק מקדושת יו"ט, מוכרחים אפוא להזמין עניים וכו', משום דאל"כ היא שמחת כריסו ואז "פרש חגיכם" נאמר עליו. ולפי"ז דברי רבינו מובנים היטב שבסעודת חול עדיין החומריות קיימת.
וראה לקו"ת פ' שמיני: "כי הנה גם עבודתם במעשה גשמיות כמו ושמחת בחגך דיו"ט ואין שמחה אלא בבשר כו' אינו כפשוטו שיאכל בשר השור למלאות בטנו ח"ו ... אלא בחי' העלאה כענין שלמי שמחה מבשר גשמי".
[אולם ראה ברש"י ביצה ד"ה "ואין" - "ויו"ט נמי קרוי שבת ובעיא סעודתו הזמנה ... אבל סעודת חול לא חשיבא, ומשמע שגדר סעודת יום טוב הוא מצד שבת שביו"ט. וראה תניא פרק ז "האוכל בשרא שמינא ... בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויו"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין ... ועולה לה' כעולה וכקרבן].
מהותה של סעודת מצוה
ולפי"ז יש לומר שיש הבדל בין סעודת שמחת יו"ט לבין סעודת מצוה, דנראה דיסוד סעודת במצוה מבוסס על שמחה של מצוה, דשמחה מחייבת סעודה כמבואר במו"ק ט, ב "אין שמחה בלי אכילה ושתי'", ומכיון שיש שמחה של מצוה היא מחייבת אף סעודת מצוה (ולכן חסידים הקפידו בכך מאד, כידוע פתגם החסידים שסמא"ל ר"ת "סעודת מצוה אין לעשות"). אך י"ל דיש הבדל יסודי בין שמחת החג לבין שמחת מצוה. דבשמחת מצוה הרי יסוד השמחה מעיקרא היא שמחת ה', כי הלא שמח בהמצוה ולכן הסעודה אף כל עיקרה אין אלא שמחה בה', ברם שמחת החג ביסודו הוא שמחת האדם ולכן הסעודה אף היא שמחת האדם.
[אך עדיין צ"ע כי שמחת נשואין היא בוודאי שמחת האדם, ואף בחז"ל מצינו שהשווהו לשמחת הרגל, ראה רש"י כתובות ד, א ד"ה ופורש "דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל". ובתוס' שם ד"ה מסייע "מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמו"ק...", ונקראת סעודת מצוה? ועוד עדיין צ"ע כיצד יתכן לומר שסעודת עונג שבת היא פחות מסעדות מצוה, וצ"ע].
ויש לי להאריך בזה פי כמה, רק נגעתי להטעים ולהסביר בענין שהי' נראה לי מוקשה וחידוש גדול, ועדיין הדבר צריך תלמוד גדול לפענ"ד.
*) ועיין בסי' רמ"ב שי"א שאכילת שבת מדאורייתא וכן עיין בסי' רפ"ח ס"ז "לפי שעונג שבת הוא מן התורה. ואף להאומרים שהוא מדברי קבלה כמ"ש בסי' רמ"ב מ"מ להתענות לד"ה אסור מן התורה כמ"ש בסי' תק"ע". והדברים עתיקים.
Download PDF