'בנתיבות התפילה' - על דיני טעויות בתפילה

כתוב בשו"ע אדה"ז סי' שמ סעיף ד: "הכותב והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק מאבות מלאכות הן . . ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב. ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק אבל מותר ליתנה לתינוק לפי שקטן העושה להנאתו אין צריך להפרישו כמ"ש בסי' שמ"ג. ואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי הדפים יש אוסרין לפתחן בשבת משום מוחק וכן לנעלן משום כותב, ואף שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא. ויש מתירין לנעלן לפי שכיון שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא אין בזה משום כותב כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים ואינו עושה כלום בקריבה זו. וכן מותר לפתחן מטעם זה ואינו כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הן כמקורבין וכן נוהגין".

והנה מקור דברי רבינו לאסור אותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי הדפים לפתחן בשבת משום מוחק וכן לנעלן משום כותב, הוא הלבוש שכתב "וקרוב אני לומר שחייבים עליו חטאת", ולדעתו גרע פתיחת הספר משבירת העוגה שעשו מאותיות, משום "דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק ע"מ לכתוב, שהרי דעתו לחזור ולסגרו אחר שילמוד מתוכו". ודעת היש מתירין הוא דעת הרמ"א בתשובותיו סי' קיט והט"ז סק"ב.

והנה המג"א שם סק"ו כתב: "צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך. ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת, וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות. ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר. וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע".

כלומר המג"א מחמיר כהלבוש ומוסיף שגם אם יש בצדי הספר צורות נמי אסור לפתחן ולסגרן. ואח"כ מביא חילוק מהר"ש הלוי דבעוגות יש חילוק אם הצורה הם דבר נוסף על העוגה שאז אסור או אם העוגה בעצמו הוא צורה שמותר.

והנה אדה"ז בשלחנו שבדרך כלל הולך בשיטת המג"א פוסק כאן אחרת בכמה דברים, א' הוא מסיים שהמנהג בדין אותיות בצדי הספר להקל כדעת הרמ"א ולא כהלבוש, ב' הוא בכלל אינו מביא דעת המג"א שגם צורה בצדי הספר אסור והוא כותב רק בנוגע אותיות וכלשונו "ואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי הדפים" ולא הזכיר דין צורה. על אף שבס"י הוא מביא דברי הרמב"ם: "הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת כותב וכן המוחקה", ולפי דברי המג"א אם אותיות בדפי הספר אסור גם צורות אסורים מדברי הרמב"ם אלו.

וכן בסי' שמג ס"י כותב רבינו דוקא צורה: "עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת". ובסי' תנח ס"ח: "יש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות אעפ"י שאין מתכוין למחקם אלא לאכלם ביו"ט כמו שנתבאר בסי' שמ".

ואדרבה בהל' פסח סי' תס ס"ט כותב להדיא להתיר בצורות: "אם עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ, ואפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי חובתו". ואף ששם מדבר בנוגע לכשרותן בפסח, מ"מ אילו היה איסור מצד מחיקה בנוגע להל' יו"ט היה מזכיר זאת.

מכל זה ברור שדעת רבינו דלא כהמג"א שבנוגע לאיסור מחיקה בצדי הספר שוות דין אותיות לדין צורות, אלא דעתו דאף שלפי הלבוש אותיות בצדי הספר אסורים מ"מ צורות אינן אסור1.

וכך מצאתי לחלק גם באשל אברהם (להגה"ק מבוטשאטש), וכ"ה גם דעת הטל אורות הקדמון (עמ' שמב).

טעם החילוק

ונראה דטעם לחלק בין אותיות לצורות הוא כדלהלן;

דהנה לכאורה צ"ע עוד בדברי רבינו שכתב בסי' שמ ס"י שהרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת כותב, ואילו בסי' שב ס"ה כותב שהוא תולדות מכה בפטיש "...כגון הצר צורה בכלי העומד לציירו אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב למלאכה וכן כל העושה איזה תיקון לכלי הרי תיקון זה נחשב למלאכה וחייב . . משום מכה בפטיש". ובאמת סתירה זו הקשו הא"ר ועוד מפרשים על הרמב"ם.

ונראה לומר בזה, דכתיבת אותיות על כל דבר שהוא הוי מלאכת כתיבה, כיון שעיקר כוונת האותיות הוא לבטא איזה כוונה וזהו מלאכת כתיבה וכן אם מצייר איזה ציור על נייר כדי לבטא איזה ציור או כדי לעשות חותם כדי שלא יכלו לפתוח איזה דבר (כבסי' תקיט ס"ו), הוי נמי בכלל מלאכת כתיבה כיון שהציור עצמו מבטא משהו. אבל אם מישהו מצייר צורה על כלי או בית כדי לייפות הבית אין זה מלאכת כתיבה אלא מלאכת מכה בפטיש, כיון שע"י זה נגמר הכלי או הבנין, וזהו הדין בסי' שב. משא"כ אם הוא "רושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים" כלומר הוא מצייר רק רושם של הצורה כדי שידע ויבין אח"כ מה לצבוע וזה כבר דומה למלאכת כתיבה כיון שכל כוונת הרשימה להורות האיך לצבוע הצורה.

וא"כ בנוגע צורה על העוגה שכל עיקר כוונת הצורה הוא לייפות העוגה וכדומה, אין שייך בזה דין כתיבה (אלא דין מכה בפטיש כשעושה זאת בשבת, ותלוי במחלוקת הפוסקים אם יש מכה בפטיש באוכלין) ואין בזה דין מחיקה כששוברין זאת בשבת ויו"ט. ולכן פסק אדה"ז בהל' פסח שאם עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה.

ובעצם נראה דזהו גם הסבר בדברי הר"ש הלוי שכותב לחלק אם האותיות הוא על העוגה שיש לאסור ובין אם העוגה עצמה הוא מאותיות דמותר. דאם כתבו על העוגה אותיות כגון "מזל טוב" וכדומה א"כ יש כאן עוגה וגם כתיבת איזה מסר על העוגה, דאף שגם האותיות הוא לייפות העוגה מ"מ כתבו איזה מסר על העוגה ויש כאן ב' דברים עוגה ודבר נוסף כתיבת איזה מסר על העוגה, ולכן אסור מטעם מלאכת כתיבה. משא"כ אם העוגה עצמה הוא מאותיות א"כ יש כאן רק דבר אחד עוגה והוא מיופה ע"י שחתכו אותו בצורת אות ולייפות העוגה אין איסור. ולפי"ז יוצא לנו גם שאם יש על העוגה איזה צורה כגון פרח וכדומה, אין איסור לחתוך העוגה בתוך הפרח.

דלת או חלון שיש עליהם צורה

הארכתי קצת בזה משום דשמעתי לאחרונה שהיתה איזה קהילה חסידית בברוקלין שקבעו דלתות גדולות בבית מדרשם והיתה בהם צורת מנורה, דהיינו חצי מנורה על דלת אחד וחצי על דלת השני וכשסוגרים אותם ביחד הם צורת מנורה שלימה (וכפי שהרבה בתי כנסיות יש להם על הארון הקודש2), והיתה נדון בזה אם יש מקום להחמיר שלא לפתחן בשבת ויו"ט, ונקודת השאלה היתה כיון שבשו"ת ויען יוסף או"ח סי' קפד כותב שכיון שאדה"ז הביא ג"כ דעת הלבוש להחמיר באותיות בצדי הספר א"כ אע"פ שרבינו מסיים על דעת רמ"א שמקיל בזה "וכן נוהגין", מ"מ יש מקום לבעל נפש להחמיר בזה. א"כ ה"ה כשיש צורות על דלת יש חשש כתיבה ומחיקה.

ולדעתי נראה בזה היתר גמור בצורות, דלא מבעי' שאדה"ז מסיים להדיא דנוהגין להקל כהרמ"א אפי' באותיות (וכ"כ גם בחידושי צ"צ למשניות שבת פי"ב מ"ד), אלא אפי' אם אומרים דסוף סוף מביא רבינו גם דעת הלבוש ויש מקום לבעל נפש להחמיר, מ"מ בצורות אף פעם לא הביא רבינו לאסור ואדרבה דעת רבינו שגם הלבוש יתיר בצורות וכדלעיל, ודוק כי קצרתי מאוד בכל זה כיון שהנוגשים אצים לומר כלו מעשיכם.