בשו"ע סי' תרצ"ו ס"א פוסק המחבר "מותר לישא אשה בפורים" ומקורו תשובות הרשב"א הועתק בבית יוסף שם. ובעטרת זקנים מביא בהגה"ה "וי"א דאין לישא בפורים לא בי"ד ולא בט"ו כדי שלא לערב שמחתו בשמחת פורים". ומקורו מהגהות מרדכי הועתק בדרכי משה בטור שם.

גם המגן אברהם ס"ק י"ח הקשה "דהא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמו שכתבתי ריש סימן תקמ"ו וילפינן לה מקרא, א"כ היאך מותר לערב שמחת הנשואין בשמחת פורים"? ועיי"ש שפסק לאיסור ויעשו החופה ביום י"ג. וכן הפרי חדש סי' תרפ"ח סק"ו הקשה על הרשב"א הנ"ל מטעם אין מערבין שמחה בשמחה עיי"ש.

ויש לבאר מחלוקתם. ובהקדים מה שביאר רבינו (לקו"ש ח"א עמ' 65 ואילך) בטעמא ד"אין מערבין שמחה בשמחה": דתכונות הנפש יכולות להיות שתי סברות: א) בשעה שאדם שרוי בתנועה ומצב רוח מסויים. כגון תנועה של שמחה, הרי למרות שהשמחה היא מענין מסויים, ה"ז מסייע גם לשמחה מענין אחר, לפי שזוהי תנועה שוה. ב) בשעה שאדם נמצא בתנועה של שמחה מצד איזו סיבה שהיא, הרי לא זו בלבד ששמחה זו אינה מסייעת לשמחה אחרת, אלא אדרבה מפריעה לה. למרות שהמסובב (התוצאה) בשניהם הוא באותה תנועה, מ"מ כיון שהסיבות הן שונות ובמילא מבלבלות אחת לחברתה - בהכרח שיתבטא הדבר גם בהמסובב בהשמחה. ומהפסוק "מלא שבוע זאת" למדים כסברא השני', וממילא יודעים את הדין שאין מערבים שמחה בשמחה ועי"ש. שביאר לפי"ז מדוע ניתן ללומדים מקודם מתן תורה עיי"ש.

ואוי"ל, דאף שפסקינן אין מערבין שמחה בשמחה, בכל זאת אי"ז שולל לגמרי הסברא הראשונה ששמחה אחת מענין אחד מסייעת לשמחה מענין אחר. רק תלוי הוא מהו גדר השמחה שמתחייב, ולפי הגדרת השמחה אפשר לשקול אם שייך בו הסברא הראשונה דלעיל או לא.

והנה ביום טוב המחייב של שמחה הוא היום. ושמחת בחגיך. והגברא עושה פעולת כאכילת בשר ושתיית יין כדי לעורר ולהביא השמחה, (ראה הביאור בלקו"ש חל"ג בהעלותך ב') אבל היו"ט עצמו נקרא "מועדים לשמחה". ובזה צריכה להיות שמחת הנפש כולה. ולכן היות שתכונת הנפש הוא ששמחה אחת מבלבלת את חברתה. לכן פסקינן אין מערבין שמחה בשמחה ואין נושאין נשים במועד.

אבל בפורים אף שיש סברא לומר שהחיוב שמחה הוא במהותו כבכל יו"ט ולכן אה"נ לא יערכו נישואין בפורים. אבל לאידך י"ל דהחיוב הוא על הגברא "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". והיינו דאין כאן יום שבמהותו הוא יום שמחה, רק ישנו חיוב על האדם לעשות ביום זה פעולות שידגישו ויעורר ואת שמחתו, משתה ושמחה משלוח מנות וכו'. והיות שכאן החיוב על האדם להיות בתנועה של שמחה, א"כ י"ל כסברא הראשונה לעיל ששמחה מענין מסויים מסייע לשמחה מענין אחר, ונערב שמחה בשמחה שמחת נישואין בשאר שמחות שעושים בימי הפורים.

ויש להעמיס זה בדברי הדרכי משה שכותב "ואף כי שמעתי מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, ואומר כי לא שייך ערוב שמחה בשמחה בפורים. דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בגמרא דמ"ק (ח, ב) דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך, ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה. ובכל מאי שמשמח סגי ליה. ועיי"ש.

והביאור כנ"ל דבפורים החיוב הוא לעשות פעולות של שמחה, ונישואין הוא גם פעולה של שמחה ואין כאן עירוב רק סיוע וכנ"ל.

וכאופן השני מדוייק בלשון הרמב"ם דבהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז) כותב "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים," וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב" ובהל' מגילה (פ"ב הי"ד) "מצות יום י"ד", להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות וכו". ולא כותב אודות חיוב שמחה שהיום מחייב. רק הפעולות שהאדם צריך לעשות "להיותן עם שמחה" ומובן ג"כ מה שבפ"י מהלכות אישות הי"ד שכתב הימים דאין נושאין נשים, לא כתב את ימי הפורים. דכנ"ל כשהמחייב הוא לאדם אין חסרון בעירוב שמחה בשמחה.

שו"ר בשערי המועדים פורים (עמ' קמה הע' 58), מציין לצפנת פענח (קונטרס השלמה עמ' 30) שפי' הכתוב "להיות עושים את יום ארבעה עשר וגו'" דר"ל דביו"ט לא נקבע בגוף היום ד"החיוב על האדם ולא על היום, ע"ש באריכות, ע"כ. - אין הספר תח"י -