כבר נתפשט המנהג ובפרט אצל אנ"ש דמאחרין הברית עד אפי' מאוחר ביום כדי שיהי' ברוב עם.

וכלשון כ"ק אדמו"ר בלקו"ש הוספות לח"ז ע' 306: "ובמה ששאלנא קדמיכון אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחד מנחה כדי שיהי' ברוב עם". עכלה"ק.

והנה בגמ' ר"ה לב, ב. וז"ל: "אלא מאי שנא הלל דבראשון משום זריזין מקדימין למצוות".

ולכאו' מבואר מזה דזריזין מקדימין עדיפא מברוב עם הדרת מלך – וכן הובא להלכה מכח גמ' זו בכמה פוסקים (מובא בשד"ח כללים מע' זיי"ן כלל ג' – מצויין במכתב שם).

ובמכתב הנ"ל אף שמבאר למה מילה שאני, דטוב שיהי' בשמחה וכן שע"י האיחור יהי' התוועדות, מ"מ מסיים וזלה"ק: "ועכ"פ מספיקים טעמים אלו, לדעתי שלא למנוע בידי הנוהגים כנ"ל", עכלה"ק.

חזינן דאף שיש טעמים לשבח מ"מ לא ברירא לי' לרבינו דאכן זריזין מקדימין נדחה תמיד מפני רוב עם עכ"פ במצוות מילה. ואף בלקו"ש חי"ט ע' 74 דמסביר חקירה זו בלשיטתי' דר"ע וחביריו אי המצב דלעתיד יכריע הקיום בהווה, ודעת ר"ע (והלכה כר"ע מחבריו) שהמצב דלעתיד כן מכריע ההוה ולכן רב עם דוחה לזריזין מקדימין, מ"מ משמע שכ"ז לפלפולא, ולהלכה מציין בהערות שם (הערה 60) להמכתב דח"ז שם.

וכאמור, דלמעשה נוהגין כך דמאחרין עפ"י המכתב הנ"ל ועוד מקומות, ויש לבאר גדרן של הדברים, ומהו צדדי השאלה דלכאו' גמ' מפורשת היא בר"ה דזריזין מקדימין למצוות? עד שי"א (ר"ש\קלוגר בס' החיים הו"ד בש"ח) שהוא מדאורייתא!

והנה זה פשוט לכאו' דהיכא דהמצוה גופא יהי' יותר מהודר וודאי עדיף להמתין, וכדמוכח מהא דפסק אדה"ז בשלחנו הל' תפלה סי' צ"ד סעי' ה' דאם הוא נוסע וסובר שיוכל להתפלל ביתר כוונה לכשיגיע לביתו, עדיף להמתין, דמצוה מן המובחר עדיפא מזריזין מקדימין דהוי הידור בגוף המצוה.

וכן הא דאיתא בסוכה מו, א. חזינא לי' לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא ע"כ משום שיש הידור מצוה אם אומר שהחיינו בשעת קיום המצוה.

אבל אם אין ההידור בגוף המצוה אלא בעשייתה בזה נסתפקו די"א דבכה"ג לא ידחה המצוה אלא יעשנה בהקדם האפשרי.

וכמ"ש במג"א ריש סי' כ"ה – ונעתק גם בשו"ע אדה"ז שם סעי' ד' וזלה"ק: "וכן אם התפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין אלא יניח תפילין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר מצוה כשעתה חביב", עכלה"ק. ובזה יתורץ מה שיש להקשות לרבינו דנראה דסותר עצמו כמ"ש לקמן בס' צ"ד ודו"ק.

יוצא מזה לכאו' דהיכא דאין הידור בגוף המצוה אלא במה שסביב לה אין להמתין אלא יקיימוה מיד, מדין זריזין. משא"כ אם יהי' תועלת בהמתנה להידור המצוה ימתין ויעשנה בהידור כמבואר בהל' תפלה.

ויש להאריך בעוד הרבה דוגמאות לכאן ולכאן. ולדוגמא הא דמבואר בשו"ע סי' תכ"ו וברמ"א שם (ובערוה"ש דחולק עליהם) לענין קידוש לבנה במוצש"ק וכן הא דמבואר בבאר היטב סי' צ' ס"ק י"א בפלוגתת הרדב"ז והחכ"צ לגבי מי שהי' חבוש בבית האסורים ונתן לו השר יום א' שיוכל להתפלל במנין – וכמו שהראכנו במק"א.

וכן לענין חליצה כשא' מן האחין מעל"י המצויין במג"א סי' כ"ה שם והארכתי בכ"ז במק"א.

והנה בס' מנחת אשר עמ"ס שבת קרוב לסופו בעניני הידור מצוה וכן בספרו על ס' בראשית פ' וירא הקשה, דלכאו' בכמה מצוות לא מצינו כלל ענין דזריזין מקדימין וכמו במצוות קידושין דלא מצינו שיהדרו הן בהקדמת המצווה בגיל מוקדם והן ביומו דלא מקדשים באשמורת וכדו'. אלא מחכים לרוב עם בערב וכו'.

וכתב לבאר דיש לחלק בין מצוות שהעיקר היא עשייתה וכמו מצוות מילה ונטילת לולב והלל וכדו', למצוות שהעיקר היא התוצאה וכמו מצוות קידושין וכו'.

ומבאר דיסוד חיוב דזריזין הוא מצד חיבוב מצוה שמראה חיבתו למצוה.

דבמצוות שהעיקר היא עשייתה יש ענין והידור לזרז העשי', ובמצוות שהעיקר הוא התוצאה אין ענין לזרז דבזה אינו מראה שם חיבה להמצוה כיון שהעיקר היא התוצאה ע"כ.

ובמ"ש שמצוות מילה העיקר הוא העשי', יש להעיר טובה מהא דמובא בכמה מקומות שבמילה יש ג"כ ענין שיהי' מהול דהיינו התוצאה לא רק הפעולה, אף שבודאי שפיר יש מצוה בעשייתה. וכמו שהאריכו האחרונים ומובא בכ"מ בשיחת כ"ק אדמו"ר ומחוורתא כדשנינן.

ואשר נראה לומר בגדרן של הדברים – דהיכא שיהי' הידור בגוף המצווה וכגון אם נחכה כמה זמן ואז יגיע מוהל יותר מומחה וכדו' בזה אמרינן דמצוה מן המובחר מכריע לזריזין. ואם לא יהי' שום תועלת בהמתנה1 בזה ודאי אמרינן זריזין מקדימין.

השאלה היא מה יהי' כשמאוחר יותר יהי' לאיזה תועלת, אבל ההוספה והתועלת וההידור לא יהי' בעצם עשיית המצוה אלא במה שסביב לה וכמו רוב עם האם הידור כזה דוחה לזריזין.

די"ל דמכיון שיסוד חיוב זריזין מקדימין הוא מצד חיבוב מצוה שמזדרז בקיומה להראות גודל חיבתו למצוה, דז"ל המאירי במס' הוריות: "כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזין מקדימין למצוות ולא יתאחר בעשיית המצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה", ע"כ. מבואר מדבריו דזירוז במצוה ביסודו הוא חיבוב מצוה וממילא היכא שמוכח דמה שדוחה עשייתה הוא ג"כ מצד חיבוב מצוה, שפיר דמי.

ואשר לכן נראה שפיר דאם יש איזה תועלת והידור בדחיית המצוה ליותר מאוחר ביום זה – שכל היום חיובו – וכמו בנדו"ד שמחה, התוועדות, שפיר ניתן לדחותה ואמרינן בזה דרוב עם דוחה לזריזות.

ומטעם זה כתב כ"ק אדמו"ר במכתב בלשון כזו דאין למנוע ביד הנוהגים וכו' שאין כוונתו לומר דכל פעם נדחה זריזין מפני רוב עם אלא היכא שיש תועלת וחיבוב מצוה בזה אמרינן דנדחה ובאם לאו, אין הכי נמי, דאין נדחה.

ויש להאריך בענין זה הרבה, ועוד חזון.